בשעות אחר הצהריים היו מתאספים ומשחקים בקלאס, חמש אבנים או דוּדֶס. אחר־כך היו הולכים לאורכו של "הכביש" (רחוב אחוזה) מצומת רעננה במזרח עד צומת הרצליה במערב, וחזרה. זה היה גם הציר המרכזי - והבלעדי, יש לומר - שבו היו מתהלכים גם הזוגות הצעירים. ליד בית הכנסת הגדול שבמרכז המושבה עמד קיוסק, ולידו היו מתכנסים לשמוע רדיו, היחיד במושבה, באותה העת, ובו בזמן ללקק גלידה ולשתות גזוז.
סמוך מאוד לבואה לרעננה רכשה משפחת פיינר מגרש קטן ברחוב ברנר, ועליו בית מגורים צנוע. את השטח מאחורי הבית ייעדו, ככל אנשי המושבה, לגידול ירקות ותרנגולות. אך יששכר, חלוץ ציוני נלהב שכמותו, לא הסתפק בכך וביקש לעבוד בחקלאות ממש. צבי הרצברג סידר לו עבודה בחפירת תעלה, שנועדה לנקז את מימי הביצה באדמות חירבת עזון, הכפר הערבי בצפון המושבה, שרוב אדמות רעננה נקנו מתושביו.
מצויד בטורייה יצא לעבודתו וחזר מדי ערב תשוש וחסר כוחות. כעבור תקופה קצרה נגמל משאיפותיו החקלאיות וחיפש כיוון חדש. כיוון שהחשיב את עצמו כמומחה לממתקים מעברו בפולין - החליט לעסוק בייצור ממתקים. בתוך המבנה שבפאתי החצר, שם תוכנן להיות הלול, בנה מגשי עץ בגודל של מטר רבוע, פיזר על תחתיות המגשים קמח עמילן ושפך עליו תמיסה רותחת של תמצית סוכריות מומסות.
כשהתקררה התמיסה סייעה שכבת קמח העמילן להפרידהּ מן המשטח, ועתה כל מה שנותר הוא לשבור את היציקה המתוקה הזו לחתיכות - ולמוכרן כסוכריות. תהליך הייצור עבד כמתוכנן - אך שלב השיווק והמכירות כשל לחלוטין, ויששכר לא הצליח למכור את תוצרתו. אחרי ששני ניסיונותיו לתרום את חלקו לבניין הארץ נגמרו בכישלון חרוץ, החליט יששכר לעשות את מה שהוא יודע באמת - ופתח ברחוב אחוזה חנות קטנה, שזכתה לשם מלא ההשראה "הלבשה".
מבוקר עד ערב עמדו יששכר ורבקה מאחורי הדוכן ומכרו מכל הבא ליד: שרוכים, גפרורים, כפתורים, בגדים, ובעצם - כל דבר שאפשר היה למוכרו לקונים המזדמנים, ולהשאיר כמה פרוטות בקופה. "אני, למשל, קניתי שם נעלי התעמלות", סיפרה יונה נבט, חברתו של חיים לקבוצת 'המחנות העולים', שלמדה שנה מתחתיו בבית־הספר.
"אהבתי לקנות שם כיוון ששניהם היו אנשים אדיבים ונעימים, שאפשר היה לדבר איתם בפולנית (שאז, בשנותיי הראשונות בארץ, עדיין הייתה קלה לי יותר מהעברית), וגם כיוון שהמחירים בחנותם היו זולים יותר. על מנת שיוכלו למכור בזול, נסעו לעיתים לתל אביב או ליפו, וקנו "פה ז'קט, שם מכנסיים, פה חולצה, גרביים, כל מיני שמאטעס", כך יתאר זאת חיים בזיכרונותיו.
יש לציין כי גם לקרובי משפחתם הוותיקים במושבה הייתה חנות דומה, "גלנטריה" שמה, בגדתו הצפונית של רחוב אחוזה, ובין החנויות הייתה מידה מסוימת של תחרות, שלא הפריעה, ככל הנראה, ליחסים החמים בין המשפחות. בבית המשפחה סבל חיים ממחנק. כיוון ששני הוריו היו טרודים בבעיות פרנסה, הם שהו רוב זמנם בחנות ועבדו קשה.
הילד תאב החיים עורר עליו מדי פעם את זעמו של אביו, שלא חסך את שבטו מבנו. הוא היה מתיר את חגורת העור ממכנסיו ומצליף בה נמרצות על עכוזו של חיים. אימו ואחותו שרה היו עומדות מאחורי הדלת ומתחננות שיפסיק. הרמת יד הייתה אמצעי חינוכי מקובל למדי באותם ימים, בבחינת "חוסך שבטו שונא בנו", וככל הידוע לא השאירו צלקות עמוקות מדי בנפשו של הילד.
עם בואו לארץ נכנס חיים לכיתה ו' בבית־הספר "עממי" (שייקרא לימים "מגד" - על־שם המחנך והמנהל הראשון משה מגד, אביהם של הסופרים הפלמ"חניקים מתי ואהרון מגד). ילד פולני מחונך היטב: מסורק למשעי, לבוש מכנסי שלושת־רבעי, גרביים מגולגלים כמו כעכים, העוטפים כפות רגליים שנדחסו אל סנדלי עור. "מייד אפשר היה להבחין שאני לא 'תוצרת הארץ'", כתב. עברית ידע אמנם עוד מפולין, אך הייתה זו שפה גבוהה, מליצית: "אני חפץ", "חי נפשי", "במטותא", שזכתה מייד לקיתונות של בוז מילדי המושבה.
עד מהרה הצליח חיים להיפטר מהעברית "הגלותית" שבפיו, והתחבר עם כמה מבני כיתתו שהפכו חבריו הקרובים: כרמל מודריק, הלל מכרובסקי, ובמיוחד - יהושע נובק. עם האחרון מצא שפה משותפת, תרתי משמע: גם כיוון שהייתה בפיו עברית מליצית כשלו, שריד ללימודי העברית של יהושע ברומניה, וגם כיוון שמצא בו שותף נאמן למעשי שובבות ולתעלולים. כך סיפר חיים, שנים רבות אחר־כך: "יום אחד יהושע ואני נזרקנו מהכיתה, ומשועממים הלכנו לחצר בית־הספר ולסביבתו.
על מגרש המסדרים ארגן המורה לספורט את הצבא הקטן שלו לתרגילי סדר. יהושע עלה על גג המקווה, שהיה בשכנות, וחיקה אותו כשהוא נותן פקודות. המורה להתעמלות תפס אותו, עשה עליו כמה תרגילי ג'ודו ושחרר אותו. יהושע הלך למגרש סמוך, שהיו בו גושי עפר, ובבכי החל לזרוק את הגושים לעבר המורה.
אבל יהושע לא היה סתם פרחח. כל גוש שזרק הוא ליווה בפסוק: 'ראשך לקן עורבים, בטנך למערת חתולים' - וזרק גוש עפר; 'אשתך לזונה תהיה, ובתך בעבור נעליים' - גוש נוסף; 'פיך למעיינות אשפה ונחיריך למעיינות שתן' - גוש נוסף". פעמים רבות במשך חייו יאמר חיים שאהבתו לעברית ניצתה בו כששמע את יהושע, חברו מילדות, מקלל.
גם אהבת הספרות הייתה משותפת לשניהם, ויהושע הוא שהכיר לחיים את ספריו המלהיבים של ז'ול ורן, ואת 'באש ובחרב', ספרו של הסופר הפולני זוכה פרס נובל הנריק סנקביץ', שעסק בתולדות פולין במאה השבע־עשרה, ובדמותו של בוגדן חמלניצקי, גיבורהּ הלאומי הגדול של פולין (ורודף יהודים ידוע לשמצה בסיפור קורותיו של העם היהודי).
אימו של יהושע הייתה רופאת השיניים היחידה ברעננה. באחת הפעמים התייצב אצלה חיים עם כאב עז באחת משיניו הטוחנות, והיא גזרה: עקירה! לא המציאו אז עדיין את זריקות ההרדמה, והשן נשלפה מיניה וביה בצבת אימתנית, ללא כל אלחוש. "צרחתי כמו משוגע", סיפר חיים, "ד"ר נובק נתנה לי פלגין (כדור לשיכוך כאבים - מ"ז) ואמרה לי 'שב עם יהושע'. נכנסתי לחדרו, והחבר הכי טוב שלי שואל: 'מה היית סנטימנטלי כל־כך?!'".
יום הלימודים היה נפתח במסדר בוקר. צבי אפשטיין, המורה הנערץ להתעמלות (ומושא הקללות), היה מדריך את התלמידים בהתעמלות בוקר, תוך שהוא שורק או מכה בתוף. מייד לאחר מכן היה זלטין, המנהל, נותן ציון לשבח לכיתה שתרמה את הסכום הגבוה ביותר ל'קופה הכחולה' של קרן קיימת לישראל.
מקהלת בית־הספר הייתה שרה "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, כך נפדה אדמת העם, מצפון עד נגב" - וכולם היו מתפזרים לכיתותיהם. פעם בחודש היה מתקיים בבית־הספר "אחר-צהריים תרבותי", לילדים הבוגרים מכיתה ה' ומעלה. לטובת ההשכלה הכללית הקרינו סרטי טבע נטולי קול בראינוע, ומייד אחריהם, לשמחתם של הילדים, סרטים של צ'רלי צ'פלין.
בין המורים היו מר בן־יעקב המורה להיסטוריה, יהודית המורה למוזיקה, מר מולר לימד אותם טבע, ומשה מגד לימדם ספרות וחשבון. מגד היה איש רחב אופקים, שכל ניסיונותיו לשליטה בכיתה נידונו לכישלון. "פיינר ונובק החוצה!" היה צועק כל אימת שחיים ויהושע הגדישו את הסאה.
באחת הפעמים, כשהחציף חיים פנים ושאל את מגד מדוע הוא מוציאו מהכיתה, ענה לו המורה בזעם, אך בעברית מצוחצחת: "ככה, חינם אין כסף!...". כשחגגה רעננה יובל להיווסדה, הוזמן חיים לאירוע וסיפר בין היתר חוויות מימי בית־הספר. כמה ימים לאחר מכן קיבל מכתב משושנה מגד, בתו של משה ואחותם הצעירה של מתי ואהרן, בו כתבה: "אכן, היו לו בעיות משמעת, באותן שנים.
אולי אופי, אולי הקושי ממעבר מהוראה בבית־ספר עברי בפולין, שם היו התלמידים יותר ממושמעים. ואולי גם בגלל קשיי החיים (לפרנסתנו היה לנו גם לול ושתי פרות). אבל יש ברצוני לציין שמלבד היותו ידען, מלומד, היה אוהב את התלמידים, ואחת הסיבות לבעיות הייתה - התייחסותו לכל תלמיד בכבוד וברצון לעזור, ולכן לא השתלט על כיתה שלמה".
חשבון לא היה המקצוע החזק של חיים, ובמקצועות ההומניסטיים, תנ"ך, ספרות, היסטוריה ולשון, הצליח יותר. "למדנו גם פעם בשבוע גמרא", סיפר חיים בשנת 2002 לאִיזָה דפני, שבאה לראיינו מטעם בית יגאל אלון, "וכשלמדנו תנ"ך ודף גמרא, כיסינו את הראש. לא הרגשנו בזה שום כפייה דתית, זה היה טבעי". כישרון הכתיבה העתידי שלו כבר החל לבוא לידי ביטוי, במיוחד במקצוע החיבור. "היה לנו מורה רוויזיוניסט", סיפר לכתבת עיתון 'דבר' בשנת 1987, "(אז) לחיבורים תמיד הכנסתי את רצח ארלוזורוב...".
בשנת 1937, בהיותו בכיתה ז', חיבר חיים את חרוזיו הראשונים. "שיחקנו בבית־הספר כל מיני מקצועות, אני הייתי אמודאי, ואז כתבתי 'כובע ברזל על ראשי - ומשונה הוא מלבושי'".
בפסח של אותה שנה כתב כבר שיר של ממש, השיר הראשון ככל הידוע של חיים: "עת השחר יעלה / אחרי היות הלֵיל / הָעֵדר על ההר עולה / והרועה מחלל: / חלֵלה חלילי / ידידי היקר! / חלֵלה חלילי / וישמע הבָּקר!". שנה לאחר מכן, בהיותו בן שלוש־עשרה, שלח את חרוזיו לתחרות פרסום שערכה חברת 'שמן' עבור מוצריה. הוא אמנם לא זכה במקום הראשון, אך קיבל מבחר ממוצרי החברה כאות על הצטיינותו בחריזה: משחת שיניים, שמן שיזוף "וֶלוֶטָה" וסבון.
הספר "הנני כאן חיים חפר - סיפור חיים" ראה אור בכתר ספרים.