דניאל עוז, “אוסף צדפים", ידיעות ספרים, 120 עמ'
קצת פחות משנה אחרי שפורסם “דבר שמתחפש לאהבה", כתב האישום של גליה עוז נגד אביה, עמוס עוז, ושאר העולם (כלומר, זה שבעד עמוס עוז), מגיע כתב ההגנה, בדמות “אוסף צדפים", ספר קצר וטעון כמו זה של אחותו, שכתב דניאל עוז, בן הזקונים של המשפחה.
בשני המקרים, הקורא (שעוז מעדיף לכנות “הקוראת") נדרש אוטומטית לשמש כשופט. כמו אחותו פניה ואמו נילי לפניו ובמקביל אליו, עוז טוען גם, במילים אלו או אחרות, שקוראים רבים מדי של “דבר שמתחפש לאהבה" תפקדו וממשיכים לתפקד כתובעים ותליינים, שותפים פעילים ברצח האופי הממוקד של אביו ובהכפשת משפחתו וגרוע מכך, במחיקתה.
פניה תיארה את חיי משפחתה בעקבות פרסום ספרה של גליה כ"מצב אסוני מתגלגל", ואילו דניאל כינה בפייסבוק את המעשה הספרותי של גליה כ"פיגוע המוני".
כולי תקווה שאינני תובע, תליין ואפילו לא ערפד, כפי שעוז מכנה עיתונאית של “הארץ", שהתייחסה בהרחבה לפרשה. זה מדור שמוקדש לספרים, ולא בית משפט שבוחן כתבי אישום. קראתי את “דבר שמתחפש לאהבה" בנשימה אחת והגבתי עליו כאן מיד בסערת רגשות כמעט לא מעובדת.
חוויתי אותו בעוצמה, התפעלתי ממה שנראה לי כאומץ ויושרה של אישה פגועה שמיטיבה לתאר את כאביה ולהפיק מהם תובנות משכנעות ואיכות ספרותית על־זמנית, ומצאתי את עצמי ללא סייגים ב"מחנה גליה". האמנתי לכל מילה שכתבה ולכל דבר שאמרה בראיונות שהעניקה לדנה ויס ולגואל פינטו, אבל אינני שופט בבית דין לענייני משפחה, ואינני מתיימר או חפץ להיות.
מאז כאמור חלפה כמעט שנה. סערת הרגשות המיידית נרגעה, כטבען של סערות, והתפניתי להקשיב לקולות אחרים שנשמעו על במות שונות. פניה עוז קראה לספרה של אחותה בין היתר “דבר שמתחפש לאמת"; עכשיו מגיע הספר של דניאל, וחובתי היחידה היא לברר אם הוא דבר שמתחפש לספר או שמא יצירה בעלת ערך ספרותי־אומנותי ממשי.
העניין הרכילותי במשפחת עוז מובן מאליו, אם כי דניאל אומר כבר בפתיחת הספר, ובצדק, שהוא יודע שלרבים נמאס לשמוע על עלילותיה, צרותיה וטרוניותיה. קשה להימנע מתחושת האי־נוחות שהספר מעורר בעצם החיטוט בקרביה של המשפחה, במיוחד כשהחיטוט הזה מגויס לצורך דה־לגיטימציה מתמשכת לספרה של גליה, ולגליה עצמה.
הפרדוקס הוא שדניאל טוען, ומוכיח לשיטתו, שזה בדיוק מה שעשתה גליה בספרה - חיטטה בקרבי המשפחה לצורך דה־לגיטימציה של אביה, אמה, אחותה ואחיה - אבל השורה התחתונה מבחינתי, נכון לעכשיו, היא שגליה כתבה ספר, בעוד דניאל, הפעיל מאוד בפייסבוק, כתב פוסט ארוך בפורמט של ספר.
ל"אוסף צדפים" אין קיום עצמאי ללא ספרה של גליה. הוא כתוב בסדר, ולא יותר מזה, ובניגוד לספרה של גליה, ייזכר לדעתי כהערת שוליים לא משמעותית ויישכח במהרה, בלי להותיר חותם מעבר להיותו הנציג הרשמי המודפס של “מחנה עמוס" או “מחנה אנטי־גליה".
דניאל, בלי משים, מרבה לפסול במומו שלו. הוא מדבר על התוקפנות הרעילה של אחותו, אבל משתמש באותה טקטיקה בדיוק. את האלגנטיות והניקיון של כתיבתה, שהוא מפרש כקור רגשי, הוא ממיר בגסות רוח. בהזדמנות אחת הוא טוען שהיא ועמיתותיה “נאקו געוואלד", כאילו היו בהמות, בזמן שהוא עצמו מבזבז תחמושת ארטילרית ללא הכרה - “פצצת מצרר של גזלייטינג", ובאותה הזדמנות הוא ממנה עצמו למבקר קולנוע ומכריז שהסרט המוערך של ג'ורג' קיוקור, שהשאיל לתופעת הגזלייטינג את שמה, היה “גרוע" - קלישאות שחוקות כמו “עלילת דם" ועוד.
הוא מאשים את גליה בדמגוגיה שיטתית זולה, וחוטא בה בעצמו. על כל דוגמה ל"התקרבנות" של גליה הוא תורם שלא בטובתו שפע דוגמאות להתקרבנות שלו ושל אמו ואחותו. הוא לועג ובז בלי בושה לחיבתה של גליה ל"ספרי פסיכולוגיה עממית" או “פסיכולוגיה פופולרית" וגרוע מכל בעיניו, “ספרי עזרה עצמית", כולל “שאלון קיקיוני" שהופיע באחד מהם, ובכך מקטין ומזלזל בציבור עצום של קוראים שמוצאים עניין - כן, ואולי גם עזרה (וספרה של גליה עוז עשוי בהחלט להציע עזרה למי שזקוק לה) - בספרים האלה.
הוא כותב על גליה ש"פיזזה מאופרת מול מצלמות התקשורת", כאילו זו בושה להתאפר וכאילו שהייתה לה ברירה - איפור בתוכניות טלוויזיה הוא מנדטורי ולא וולונטרי. לפזז, בכל מקרה, היא לא פיזזה. הוא מודה שבעיניו גליה חשובה כמתה, ואז “מדביר אחות", בהשאלה מהתבטאות שלה. אבל כאבו על מותה המטאפורי אינו נוגע ללב, לפחות לא ללבי, למרות הדמעות הפיזיות שהוא מרבה להזיל לעינינו, ומצאתי אותו חלול ומזויף.
הרשעות שהוא מפגין כלפי אחותו קשה לעיכול לרגעים. הוא טורח להדגיש בקטנוניות שהיא נהנית מחלקה השווה בתמלוגים ממכירות הספרים של אביה, ושלא נושלה מהירושה (התשובה העקומה שלו לשאלה מי טען שנושלה מדיפה ניחוח פרנואידי מהסוג שבו הוא מאשים את גליה ללא הרף). הוא מסביר (בפייסבוק) שההכנסות ממכירות ספרו שלו יוקדשו לצדקה, משל היה מרטיר, בניגוד לגליה, ובין השורות משתמע שהיא רודפת בצע ולא סופרת שראויה לשכר על עבודתה.
הוא מתעלם כמובן מהחידה הגדולה של מה היה לה להרוויח מפרסום ספרה, שהרי על פניו יש לה בעיקר מה להפסיד, ולו ברמת אותם תמלוגים ממכירות הספרים של עמוס עוז, שעלולות להינזק בשל הפגיעה התדמיתית שגרמה לו לכאורה.
כמו שרלוק הולמס הצעיר בשעתו, דניאל מפשפש בנבכי זיכרונו ומגיע למסקנה חד־משמעית שאוסף הצדפים שגליה ייחסה לו בספרה (ושהעניק את השם לספרו שלו) בהקשר של מריבה משפחתית גדולה, לא היה ולא נברא, ובוודאי לא על הגג, כפי שטענה אחותו, שהייתה בעצם בת 25 או 26 בעת האירוע ולא בת 20. ואם היה אוסף, זה היה בכלל אוסף החרסים של פניה. בעיניו זו תגלית מרעישה ומרשיעה כאחת. בעיניי? הר שהוליד עכבר.
דניאל עוז כותב שאביו לא היה קדוש, אבל הוא בהחלט מתאר אותו ככזה. אין לו בעיה שקוראים “ישיתו ספקנות" לגבי ספרו, כל עוד ישיתו אותה גם על ספרה של אחותו. אבל הטון של הספר כולו אומר, שלא לומר זועק, או נואק, מסר אחר לגמרי. אם אתם מאמינים לאחותי, אתם הרעים. וכל מי שמאמין לטובים, כלומר לי, לאחותי השנייה ולאמי (שבספרה של גליה, אגב, צוירה באור הרבה יותר אכזרי מהאב לדעתי - י"פ), תודה לכם.
תראו כמה נפגענו! התייתמנו, התאלמנו ואז באה גליה וקצרה בנו סופית. ואפילו לא הצלחנו לישון בלילה! מה שהיא עברה? אה, זה שולי; היא לא שקרנית אבל הכל שקר. ואולי אחרי כל הבכי והנהי אפילו יהיה פה קתרזיס. אבל זהו, שאין קתרזיס. לא בשביל הקורא הזה לפחות. אם דניאל עוז מצא קתרזיס בכתיבה, אשריו. אולי עכשיו תיפסק סוף־סוף זמרת המקהלה העגומה הזאת.