זו אינה משימה קלה בימים אלה להשיג לשיחה את יקי חץ, שמקדיש את מרבית יומו להעברת הרצאות ברחבי הארץ על מורשת הקרב של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. “מלבד העובדה שאני סבא ל־23 נכדים, אבא לשמונה ומתאמן לטריאתלון שלוש פעמים בשבוע, מורשת הקרב תופסת נפח חשוב בחיים שלי וחשוב לי להנחיל את המורשת של הלוחמים שלחמו, וחלקם אף נהרגו, במלחמות הללו, ולשמר את זכרם", הוא אומר.
הראיון שלנו מתקיים בנסיעתו מהרצאה אחת לאחרת, שנושאה הוא ספרו הראשון, “טבילת אש", המגולל את סיפור קרב גבעת התחמושת מעיניו של לוחם פשוט. לצורך הוצאתו לאור הוא מגייס בימים אלה כסף בקמפיין מימון המונים בהדסטארט. “רציתי להוציא ספר על הקרב שבו השתתפתי בגבעת התחמושת כבר לפני 30 שנה", מספר חץ. “ניסיתי כמה פעמים להוציא את הספר, אבל העורכים שעבדו איתי לא הצליחו ליצור טקסט שנשמע כאילו אני סיפרתי אותו, ולכן גנזתי את הרעיון. כשאני מספר את זה בשפה שלי, זה יותר נוגע. לבסוף פניתי לחברת ‘חי בספר’ והם סייעו לי לכתוב את הסיפור שלי ומלווים אותי לאורך הדרך. העברתי מאות מור"קים בגבעת התחמושת וראיתי שהחיילים מאוד קשובים, אבל כמה שעשיתי מור"קים לחיילים, זה עדיין לא פרסום של ספר. בקרב הזה הייתי בסך הכל לוחם פשוט, ומי שבסוף מנצח את המלחמות אלו הם דווקא הלוחמים הפשוטים. הספר הנוכחי מציג בשפה שלי בדיוק את מה שקרה שם כפי שאני חוויתי את הקרב".
“איזה ייאוש"
חץ (76) נולד וגדל בתל אביב, בן להורים שהיו ממייסדי נמל תל אביב. בשנת 1963 התגייס כלוחם קרבי לגדוד 50 - הגדוד המוצנח של גרעין הנח"ל. “התגייסתי לנח"ל כי בשנים ההן להתגייס לנח"ל ולפתח את הקיבוצים היה משהו בעל ערך חלוצי", הוא מספר. “הגרעין שלי היה בשדה בוקר, ואני זוכר שישבתי בחדר האוכל עם דוד בן־גוריון, הערכנו אותו מאוד. רציתי להיות קרבי ולשרת את המדינה כמו שצריך. בנוסף, בנח"ל השירות היה יחד עם בנות, ונוכחותן נתנה לנו עוד עוצמה ומוטיבציה".
בשנת 1965 השתחרר חץ משירות סדיר והחליט לעזוב את שדה בוקר. “היה אז מיתון גדול, אז למשך חצי שנה עבדתי ככורה במכרה התת־קרקעי בתמנע, ואז, בשנת 1966, נרשמתי ללימודים בטכניון ולמדתי שם עד 1970", הוא מספר.
במאי 1967, לאחר צליחת כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ וכניסתם למרחבי סיני, נכנסה ישראל לתקופת ההמתנה הידועה, וחץ ושאר חיילי גדוד 66 של חטיבת הצנחנים 55 – גויסו לשירות מילואים. “יומיים לפני היציאה למלחמה, המ"מ שלי, סגן יורם אלישיב, שלא כל כך אהב את ההופעה שלי, כי היא הייתה די מרושלת, זימן אותי אליו למשרד ואמר שהוא החליט לא לשלוח אותי לכוח הלוחם", משחזר חץ. “ניסיתי לשכנע אותו שאני חייל טוב ואפילו פרצתי בבכי, אבל הוא היה קשוח, הסתכל עליי בזלזול וסירב להקשיב לי. אבל למחרת התקיים אימון הסוואה, שבמהלכו היינו צריכים להגיע למפקד, שעמד על גבעה, מבלי שיראה אותנו. קפצתי משיח לשיח ונתתי למפקד מכה ברגל. הוא היה המום, ולאחר שכנוע נוסף, יורם החליט להשאיר אותי עם הכוח הלוחם".
למחרת בבוקר, מפקד גדוד 66, יוסי יפה, הנחה את המחלקה של חץ לצנוח באל־עריש ולפוצץ טנקים מצריים. “הכנו מטענים של חמישה קילו חומר נפץ, וכל הגדוד - 450 איש - התאמן לקראת זה", הוא משחזר. "אבל חצי שעה אחרי זה המלך הירדני חוסיין התחיל להפגיז את ירושלים, והתחילה פניקה נוראית שהירדנים ישחטו את החבר’ה שהיו בהר הצופים, אז שינו את התכנון והעלו אותנו לירושלים כדי להציל את הר הצופים. זו הייתה המטרה שלנו. רק אחרי זה, בהמשך, יצא ששחררנו את הכותל ואת ירושלים העתיקה".
מה התחושות שעברו בך לפני היציאה לקרב?
“אני זוכר שלפני המלחמה חשבתי: ‘וואי, אני צריך להרוג אנשים’. הייתי ילד טוב ירושלים. היו לי רק פרחים, ציפורים וקצת בנות בראש, לא ידעתי איך אהרוג אנשים. אבל שכנעתי את עצמי: ‘הקם להורגך השכם להורגו’. כשהתחלתי את המלחמה הייתי רובוטריק, לא היו לי רגשות בכלל. לא היססתי לפני שאני יורה או הורג בן אדם. לצערי הרב, גם כשחבריי נהרגו במהלך המלחמה, לא הרגשתי שום דבר, רק אחרי שזה נגמר, הרגשתי את הכאב והצער".
ב־5 ביוני 1967 נלחמה מחלקתו של חץ, בפיקודו של סגן אלישיב, בקרב מול הירדנים בגבעת התחמושת. “יורם הוביל את הקרב, והוא היה זה שהלך ראשון", הוא משחזר. “הוא פיתח על המקום את תורת הלחימה הקיימת עד היום אצל הלוחמים, ‘מזיג לזיג’, כלומר הוא הבין שאם הוא ירוץ מהר בגבעה המזוגזגת הוא ייהרג, אז הוא החליט להתקדם בזיג, להציץ שהכל בסדר, ולהמשיך לזיג הבא. כך הוא התקדם והרג הרבה ירדנים. לצערי הרב יורם נפגע (ואחר כך נהרג – ד"פ) בירידה לתעלה ההיקפית ופחדתי פחד מוות כי הרגשתי שחומת מגן נפלה. החלטתי לקחת את ההובלה, יש האומרים שגם צעקתי ‘אחריי’. ידעתי שאם נישאר במקום - נמות. התקדמתי בתעלה, לפי מה שיורם לימד אותנו, וכך, בין ירי להרג, התקדמנו עד שהגענו לבונקר גדול שבו היו מבוצרים הירדנים. ראיתי את הקסדות שלהם והתחלנו לירות להם בראש, כשתוך כדי הקרב הגיע עופר פניגר, שהיה מפלוגה אחרת, והביא שקי חומר נפץ. בעזרתם פוצצנו את הבונקר והכרענו את הקרב. אחרי פיצוץ הבונקר ראיתי את הלוחם מיכאל גרטנר נהרג 20 מטר מהבונקר ואת צביקה מגן עף. הספר שלי מסתיים במילים: ‘איזה ייאוש’".
על פעולתו זו הוענק לחץ עיטור העוז. “זה היה אירוע מאוד מורכב, אבל בסוף הצלחנו", הוא אומר. “הייתה לי הרגשה נורא לא טובה לאחר הקרב. סיימתי אותו בהרגשה נוראית. שנה מאז המלחמה לא הייתי מסוגל לשמוע מוזיקה. כשהיו מנגנים את ‘ירושלים של זהב’ הייתי סוגר את הרדיו. לנו, הלוחמים, הקרב הזה היה כמו מלחמת יום כיפור. היינו עצובים ושבורים. נהרגו לנו בגדוד המון חבר’ה".
בשנת 1968 הונצחו חץ ואחיו לנשק בשירם המפורסם של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום “גבעת התחמושת", שביצעה להקת פיקוד המרכז. בית מתוכו אף הוקדש לחץ ולסיפור גבורתו. “הוזמנתי להופעת הבכורה של להקת פיקוד המרכז עם השיר הזה, ואני זוכר שכששמעתי את זה, הבנתי שיש בשיר כמה אי־דיוקים בשביל החרוז", אומר חץ. “אבל יורם טהרלב והשיר שהוא כתב הנציחו את הקרב הזה לדורי דורות".
יובש בגרון
בהמשך עבר חץ קורס קצינים, ובמהלך מלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד מחלקה בגדוד 564 של חטיבה 55 אשר לחמה בחווה הסינית. “אחרי מלחמת ששת הימים, הייתי בטוח שזו המלחמה האחרונה, אבל חשבתי שאם חס וחלילה תפרוץ מלחמה, עדיף שאלך ‘אחריי’, ולכן עשיתי קורס קצינים", הוא אומר. “בקרב בחווה הסינית ב־11 באוקטובר 1973, צירפו אותנו לשריון. היה פצוע בשטח, גורי ששון, לוחם מגדוד 890, שהגעתי לחלץ אותו, כי לא יכולנו להשאיר פצועים בשטח".
האם הפחד היה שונה בין המלחמות?
“איך אני יודע שפחדתי פחד מוות במלחמת ששת הימים? היה לי יובש נוראי בגרון. במלחמת יום כיפור, כשהייתי מ"מ והיינו צריכים לעמוד מול המצרים, חזרה לי נקודת היובש הזו. קראתי בספרים כי לנידונים למוות גם הייתה נקודת יובש נוראית בגרון".
על פעולת חילוץ זו קיבלו חץ וחבריו לפעולה בשנת 2012 תעודת הערכה מאלוף פיקוד הדרום. לצד שירותו הארוך במילואים, עבד חץ ברפאל. על עבודתו זו הוענק לו בשנת 1982 פרס ביטחון ישראל.
אחד הרגעים המרגשים בחייו, כדבריו, אירע בשנת 2017 כשנבחר להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים. “זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי, יותר מרגש וחשוב מאשר לזכות במיליארד דולר", הוא אומר. “אני מרגיש שייצגתי שם את הלוחמים ואת החברים שנפלו".
לדברי חץ, רבע מהסכום שמגויס לספר – יעד הקמפיין הוא 100 אלף שקלים - יוקדש לקרן לטיפול במשפחות חללי הצנחנים והשב"כ שהוקמה על ידי סא"ל יוסי יפה. “עד היום שומרת הקרן על קשר עם כל האלמנות והיתומים, מממנת פעילויות וטיולים משותפים ותומכת בתחומים שונים", אומר חץ. “רבע נוסף מהסכום אתרום לאתר גבעת התחמושת ו־10% נוספים ייתרמו לעמותת חטיבה 55, התומכת בחיילים הנמצאים בשירות מילואים פעיל".
