רונית פיינגולד, "ברכה", שתים, 124 עמ'
שני הורים צעירים, ניצולי שואה, מביאים לעולם תינוקת ונותנים לה את השם ברכה, בתקווה שתביא להם ברכה אחרי שנים של תופת. העובדה שנשארו בחיים היא סוג של נס, ובריאת חיים חדשים בארץ חדשה היא הנס הגדול מכולם. אבל הלידה מביאה רק טרגדיה, עצב ותבוסה. הזוג חוזר לקיבוץ בלי התינוקת. בבית החולים אמרו להם שהיא מתה, אבל תעודת פטירה אין, ולוויה לא התקיימה.
שמועות על תופעה של חטיפת תינוקות כבר החלו להתפשט במדינה המתהווה; תינוקות נמסרים לבעלי אמצעים או לכאלה שנתפסים כ"חזקים" וכשירים יותר לגדל ילדים, כאשר המחליטים, המתווכים והמוציאים לפועל מגלמים את תפקיד אלוהים. מרים (במקור מתילדה), אמה של המספרת, רונית פיינגולד, שהייתה רק בת 19, לא הצליחה להיניק את ברכה, והתינוקת לא ידעה לינוק. האחיות בבית החולים לא גילו אמפתיה למצוקת השתיים, ואיימו על מרים שייתנו את התינוקת למשפחה אחרת.
אמפתיה היא בכלל המצרך הכי מבוקש והכי פחות נגיש של גיבורי הסיפור המבעית שהיה באמת. איש אינו יודע לנחם את האם השכולה (שלא בטוחה כלל שאכן שכלה את בתה) ובעיקר לא מנסה. צדיקה יחידה היא המשוררת פניה ברגשטיין, שפוגשת את מרים בבית החולים ומציעה לה אוזן קשבת ולב פתוח. אבל הנוכחות החלקית שלה רק מדגישה את היעדרם של האחרים. אם אלוהים לא היה בשואה, ושליחיו חוטפי התינוקות (לכאורה) אינם יודעים לאיית חמלה, אנשי הקיבוץ מסרבים לסלוח לניצולים מלכתחילה על כך שניצלו. למה הם כן והאחרים לא? והרי הניצולים עצמם הרגישו אשמים, והעבירו את תחושת האשמה גם לדורות הבאים, אם רצו או לא רצו.
אפילו מקומות הישיבה בחדר האוכל מדורגים לפי סדר החשיבות של החברים. “הראשונים משנת 1922 היו האצולה המקומית. בניהם שנולדו בארץ היו מלח הארץ. אלה שברחו מאירופה לפני המלחמה היו מדרגה שנייה, אם כי עשו בחוכמה שעלו. ואילו החדשים שבאו אחרי המלחמה, אותם שאלו: למה לא באתם לפני המלחמה?".
חולשה פיזית נתפסת כאיום על החוסן הציוני, ו"לידות שלא צלחו, מות תינוקות, נחשבו סטייה מהמאמץ לחיזוק ההתיישבות, ולכן הוסתרו". שתיקה והכחשה הן שיטות הפעולה המועדפות על החברה הקיבוצית, לפי פיינגולד, המתחקה אחר סיפורה של אמה והתינוקת “שנולדה ולא נולדה לה", ושהייתה אמורה להיות אחותה הגדולה. מרים ילדה שתי בנות בריאות אחרי ברכה, אבל ייסורי האובדן מעולם לא נטשו אותה ואת בן זוגה, הוריה מוכי הגורל של פיינגולד, שנענשו פעמיים - באירופה ובישראל. לימים התפרסמה אמה בשם מרים עקביא. היא כתבה ספרים על השואה ואפילו עוטרה במדליית זהב מאת נשיא פולין. פיינגולד למדה לאהוב את אמה בשנותיה האחרונות, אבל רוב חייה גדלה עם אם קשה, עצובה ומרוחקת. “זאת שלא מרשה לעצמה לשמוח, גם לא על קיומי.
מתוך החומרים שלה אני כותבת. עכשיו אני רואה סוף סוף את כוחה, כשפצחה בכתיבתה". אפשר רק לנחש כמה כבד ובלתי אפשרי היה המשא הכפול של דור שני לשואה ונשאית בעל כורחה של אסון פוסט־שואה מתגלגל. בין השורות אפשר להבין שגם פיינגולד הרגישה אשמה בעל כורחה על מות אחותה, בהנחה שאכן מתה ולא נעלמה בנסיבות חשודות. בספר הצנום שמקפל בתוכו עולמות שלמים של כאב רב־שכבתי ורב־דורי, היא מנסה לפצח את התעלומה אחת ולתמיד, אחרי שהוריה כשלו בכך בחייהם. יש פתרון, אגב, והוא מציע עוד כאב, כמובן, אבל גם הקלה מסוימת, למרבה החסד.
הכל מתחיל בביאנלה לאומנות בוונציה, רגע לפני שהעולם שמע לראשונה את המילה קורונה. מיצג כלשהו מטלטל פתאום את עולמה של פיינגולד. “שם זה הלם בי. שם אני ישבתי בכיסא הנידונים למוות, אשמה. אשמה כי נשארתי העדה היחידה, ולמעשה, אין לי כל עדות. ומי יאמין לי? לא הקלטתי, לא צילמתי, לא חקרתי. וגם לא שאלתי. לא רציתי לשאול, לא רציתי להקשיב, ועכשיו מאוחר מדי". אבל זהו, שלעולם לא מאוחר מדי, ופיינגולד מוכיחה שתמיד אפשר לומר די לשתיקה, די להסתרה, די לבושה ודי לאותה אמונה קיבוצית של פעם, שמה שלא מדברים עליו ומה שלא מתמודדים איתו פשוט לא קיים. די לעיוורון, לחירשות ולאטימות.
הספר של פיינגולד הוא מסמך מרתק של פעולה. של חיפוש בלשי (באיחור של 50 שנה) אחר האמת, שבאמצעותו המחברת מגלה את האם שלא הכירה, נערה פצועת נפש וגוף עם חלומות גדולים שנגזלו ממנה באלימות, שהתאהבה בגבר (או אולי באידיאל של גבר, רופא שוודי שטיפל בה כשהייתה מתה מהלכת אחרי השואה) שלא הייתה מסוגלת להשיג, והסתפקה בגבר אחר, חלש יותר לכאורה, שאותו האשימה שלא בצדק בחורבן עולמה ורגשותיה כלפיו היטלטלו מקצה לקצה, כדרכם של צעירים אבל גם בשלבים המאוחרים. פיינגולד מתרחקת ככל האפשר מסנטימנטליות וקיטש (שלא לומר קיטש של מוות), ומדווחת על הכל בצלילות עניינית ובכנות מרעישת לב.
מים רבים מלווים את הסיפור. בתחילה ונציה עולה על גדותיה ומאיימת לקרוס אל תוך עצמה, בהמשך מסופר על מצוקת המים בקיבוץ של ההורים, שלאחריה השתעשעו השניים בממטרות, כמו ילדים, כדי לצנן את גופם אחרי יום עבודה מפרך; וישנם מי השפיר של ההריון הראשון, שאולי קשורים לפתרון התעלומה. ובין שואה, מגיפות המוניות וקטסטרופות קיומיות, פיינגולד מנסה לנווט מחדש את הטיטניק הפרטית שלה במים הסוערים של המציאות שעולה על כל דמיון.
אחרי מות הוריה היא נותנת להם את כל מה שלא זכו לו בחייהם: אמת וסוג של צדק, אותה חמלה יקרת ערך וקשה להשגה והאישור לכך שאינם אשמים במותה של ברכה, ובמות הברכה שביקשו לעצמם ולמשפחתם; במילים בוטות יותר שאינן נאמרות במפורש, הם אינם אשמים בקללה שהוטלה עליהם לכאורה. איש אינו אשם. אין סוף טוב לסיפור, אבל יש אהבה מאוחרת שממתיקה ומכפרת על כל מה שקדם לה. ובימים טרופים כאלה, אפשר להסתפק בזה.