נילי אסיא, “תיק אודסקי", שתים, 284 עמ'
ליאורה דגני היא בחורה די רגילה. האינטליגנציה שלה סבירה, לא נמוכה מהממוצע אבל גם לא גבוהה ממנו בהרבה. ההומור שלה בסדר, היא לא גראוצ'ו מארקס אבל גם לא אורה נמיר, נאמר. יש להניח שהיא לא מדהימה ביופיה אבל גם לא מסנוורת בכיעורה. הטעם המוזיקלי שלה גלגלצי מאוד. האישיות שלה? קצת (הרבה) חופרת, בעיקר בקשר לקידום שהובטח לה ונלקח ממנה, אבל אם חששתן שיש פה קטע מסריח של בלימת קריירות לנשים, תשמחו לשמוע שאישה אחרת קודמה במקומה, או על חשבונה, כמו שליאורה בטוחה, אם נחזור לעניין האישיות; היא משוכנעת ש"בגדו" בה, השורש בג"ד חוזר שוב ושוב כשלכולם כנראה, חוץ ממנה, די ברור שבגידה נוראה לא הייתה פה, ובינינו, גם אם הייתה, למי אכפת. במקרה הזה, גם אם ליאורה היא פרנואידית שבאמת רודפים אחריה, אז שירדפו.
זאת אחת הבעיות של “תיק אודסקי", ספר שני בעלילות הבלשית רפ"ק (ולא סנ"צ כמו שחלמה) ליאורה דגני. דברים קורים בו, אבל באותה מידה הם היו יכולים לא לקרות. מסביב, כלומר איפשהו בעולם האמיתי, משתוללת התופת האקלימית של הקיץ, “מבצעים" (המילה המכובסת למלחמות) מתפוצצים ברקע, והמוח פשוט דורש הסחת דעת מוצלחת, וזוכה לה כאן באופן חלקי בלבד. את הספר הראשון, “תיק איה", לא קראתי. מהאזכורים לתיק ההוא ב"תיק אודסקי" עולה שהיא טיפלה בהצלחה במקרה חטיפה של נערה, ולכן חשבה שהקידום נמצא בכיס שלה. ממורמרת, מתבכיינת וזועפת, ליאורה חוקרת מקרה חדש, שמתחיל בגופת אישה מקופלת בתוך מזוודה ונגמר באכזבה קשה.
רציתי מאוד לאהוב את הספר הזה, ויש מה לאהוב בו. הכתיבה של נילי אסיא קולחת ונעימה (עם הברקות לשוניות כמו “לפרמל את הדברים" והתעקשות חיננית ומרעננת על מילים לועזיות כמו דד־אנד) הכוונות שלה טובות במובהק (תכף נתעכב עליהן) והמחסור בבלשיות מקומיות איננו סוד. כל תוספת לזירה הדלה מתקבלת בברכה. אבל במקום לאהוב מצאתי את עצמי כועס ועצוב. כועס על אסיא, שיכולה יותר ואפילו הרבה יותר, זה ברור, ואולי גם על בית ההוצאה לאור המשובח שלא לחץ יותר, והבטיח בפרסומיו דברים שאי אפשר לקיים (“הבלשית הישראלית הכי קשוחה והכי אנושית". באמת?) ועצוב על הפספוס.
טל בן הרוש מ"מנאייכ", שדרגתה (פקד) נחותה מזו של ליאורה, היא דמות מרובדת בהרבה. קשוחה ברמת שריון פלדה, אחרת לא תשרוד בעולם של גברים שחפצים להקטין ולמדר אותה, ולא תוכל להתמודד עם הזוועות שהעבודה מזמנת לה על בסיס יומיומי. את האנושיות המדממת שלה אפשר היה לראות ולחוות בעונה השנייה, כשמדינה שלמה ליוותה בכאב ובתדהמה את ניסיון ההתנקשות בחייה ותוצאותיו הטרגיות.
בן הרוש, גם ללא הבונוס העצום של השחקנית לירז חממי שמגלמת אותה להפליא, כתובה מצוין. היא חכמה יותר מרוב האנשים שמקיפים אותה, בלי לעשות מזה עניין, היא מדברת מעט, אבל כל מילה שלה קולעת בול, כולל פאנץ' ליינים מושלמים (על עבריין שברח לאומן: “תכלס צודק, רק אלוהים יכול לעזור לו"), יש לה עולם פנימי מוגדר ומנומק והיא מעניינת. ליאורה דגני לעומתה היא שרטוט של דמות יותר מאשר דמות של ממש. לא נחמדה לאמא שלה (בצדק או לא), לא נחמדה במיוחד באופן כללי, אוהבת חריף בפלאפל שלה, יכולה להתקיים על ביסלי גריל ושוכבת עם פקוד שלה, שמאופיין בעיקר בנפח השרירים שלו. הפקוד הזה אגב מתנהג כמו ילד בן 11 ברגע משמעותי במערכת היחסים שלהם (משהו שקשור באקס שלה, שעליו אנחנו יודעים עוד פחות ממה שאנחנו יודעים על הפקוד), מה שמוביל לשאלה: האם ליאורה דגני אוהבת אותם עם שרירים מפותחים ומבנה נפשי של בני 11, או שאולי אסיא מנסה לומר לנו שכל הגברים הם בני 11 ביסודם. שוב, כך או כך, זה לא באמת משנה.
הדוגמה הטלוויזיונית אינה מקרית. בעולם שבו נטפליקס ושירותי הסטרימינג האחרים הם ספקי התוכן המרכזיים, אסור לחפף ולהירדם בשמירה. על כל סיפור שהם מוכרים למיליארדי צופים, הרומן הכתוב חייב להציע סיפור טוב יותר, שאי אפשר למצוא (עדיין) בלחיצת שלט. ואחרי שהופיעה בחיינו דמות של בלשית כמו סאגה נורן מ"הגשר" (הפרעה חברתית חמורה על הרצף האוטיסטי, ילדות של סרטי אימה, אי־יכולת לשקר, ואפרופו בגידה - כשסאגה בוגדת בחבר היחיד שיש לה בעולם, לדבריה, זאת דרמה מטלטלת ולא סתם חשדות קטנוניים), פשוט אי אפשר לתת לקורא בלשית כל כך “רגילה" כמו ליאורה דגני, בהירה יותר מחיוורון, כי זה מיד מעורר את השאלה “באיזה אי בודד הסתתרת בעשר השנים האחרונות?". זה כמו שג'רי סיינפלד שאל פעם את האומה הסינית: “למה אתם ממשיכים להציע לנו צ'ופסטיקס? הרי כבר ראינו שהמציאו את הסכו"ם". בהשאלה ממשהו שליאורה אומרת, היא קצת התבלבלה אם היא חושבת שמשחקים פה בשכשוכית. זה ג'ונגל שם בחוץ.
“תיק אודסקי" (אם יש כאן רפרור מבודח ל"תיק אודסה" של פרדריק פורסיית, סבבה, שיהיה) צפוי כמו הפלייליסט המוזיקלי שאסיא מנפקת, באמצעות הרדיו של ליאורה. טירז פור פירז, נירוונה, לד זפלין. אפילו כשליאורה טורחת לציין שמשמיעים עכשיו שיר פחות מפורסם של פינק פלויד, זה עדיין שיר מהאלבום הכי מפורסם והכי נטחן רדיופונית ובכלל שלהם, וזאת בחירה עצלה וכמעט מקוממת. לפחות יש לה טעם טוב בספרי בלש (הנינג מנקל), אם כי גם לא מקורי במיוחד.
הכוונות הטובות של אסיא מתבהרות ברגע שהיא מטפלת בסיפורן של נשים בזנות. היא עשתה תחקיר לצורך הכתיבה ונעזרה בין היתר בכתבת “הארץ" ורד לי, שמובילה כבר שנים מאבק ציבורי חשוב והרואי למען נשים בזנות. זה מעורר כבוד, רק חבל ששוב מדובר בנשים קשות יום מחבר העמים, עם סיפורי רקע קלישאתיים ועם פתרון שעושה נזק יותר מאשר שירות, כשגם ה"רעים" קלישאתיים (למה אחד החשודים שמן במיוחד? ככה. ולמה הכדורגלן ערס? למה לא?) וגם החוקרים. הרישול בעיצוב הדמויות מתחלק שווה בשווה בין כולם. למה ליאורה דגני רווקה כרונית ומעשנת די כבדה? כי זאת הקלישאה הראשונה במדריך הקלישאות לבניית דמות בלשית. ליאורה דגני קצת עפה על עצמה, וחושבת שהאימפולסיביות שלה תהרוג אותה יום אחד. או הסקרנות. אבל היא שכחה אופציה נוספת. לפעמים הבנאליות שלך יכולה להרוג אותך, וזה קטלני בהרבה.