מאז פרסום “איש הברזל" של המשורר טד יוז, נערך דיון מרתק סביב נסיבות כתיבת חמשת פרקי הספר שהקריא לילדיו והפך לאחד הפופולריים בכל הזמנים. יוז עצמו תהה על כך. האם זהו משל או סיפור גאולה פרטית? זהו סיפור על־זמני, על־מקומי ועל־גילי, עטוף באריזת מדע בדיוני, שמתאר את הגעתו של איש ברזל עצום ממדים לעולם, את התרסקותו לאחר נפילה מצוק ובנייה של עצמו מחדש - חלק אחר חלק, כמו במיתוסים ידועים אחרים.
איש הברזל ניזון אך ורק ממתכות כציוד חקלאי תעשייתי, כך שהוא הופך לבעיה של החקלאים המקומיים. מעניין לקרוא איך יוז מניח את האצבע כבר בשלהי שנות ה־60 על נקודת החיכוך והאיום שבין עידן המכונות והטכנולוגיה להרס הנגרם לסביבה בגלל מעשי ידי אדם.
ברקע, נרקם סיפור חברות בין הוגארת הקטן לאיש הברזל. הוגארת בוגד בחברות כאשר הוא נותן יד למעשה החקלאים, שכורים בור ענק במטרה ללכוד את איש הברזל וקוברים אותו. אבל איש הברזל שכבר קם מהריסותיו שלו עצמו, מצליח שוב לעשות זאת.
הוגארת אחוז החרטה מוביל אותו למגרש גרוטאות, שבו הוא יכול להתענג על הררי מכוניות ומכונות הרוסות, והנה נמצא פתרון לאיום שאינו איום. אלא שאז מגיע איום נוסף על כדור הארץ, הפעם בדמות דרקון. האנושות, כדרכה, יוצאת מיד לדרך המלחמה בלי באמת לאמוד את יכולותיה או את הנזקים הכרוכים בכך, ומגלה כמה טוב שיש איש ברזל ודרקון.
הסוף כמובן טוב, וזולג למקומות שבקלות אפשר לקרוא בהם קריאה קבלית. מקומות שיש בהם דרקון המשמיע מוזיקת ספֵירות מרגיעה שמביאה קץ לכל הסכסוכים והמלחמות ואנושות בריאה שמתקיימת בהרמוניה עם הטבע.
“איש הברזל", מאת טד יוז, איורים: כריס מולד. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כתר. 78 שקלים.