יעל ש. אוזן, “שלמה המלך 13", אוריון, 347 עמ'
זה הסתיו עם הענן, פחות או יותר, ועם הרוח המייבב; הציפורים נודדות לאן שהן נודדות, ובנובמבר כמו בנובמבר, בהנחה שאין שביתה, הסטודנטים שבים לקנן במעונות, לקטר על המרצים, להיחרד מיוקר המחיה (למרות הנחות הסטודנטים), לנסות להיזכר מה הביא אותם להיות סטודנטים מלכתחילה, ואולי גם לחפש ספר ישראלי שיתאר את אורחות חייהם וההווי הסטודנטיאלי הייחודי שלהם.
במשימה האחרונה הם יקבלו קרוב לוודאי ציון נכשל, פשוט מפני שאין ספרים כאלה בנמצא. לפחות לא כאלה שעולים בזיכרון בשליפה. ספרים מקומיים על שותפים בדירות שכורות, בדרך כלל תל אביביות - יש. ספרים על חיילים - לא חסר. אפילו ספרים על עובדי הייטק רואים אור יותר ויותר, אבל איפה הסטודנטים? סקטור צעיר ותוסס הורמונים וחלומות שמפרנס כל כך הרבה קומדיות קולג', דרמות אוניברסיטה וסאגות קמפוס בארצות הברית ובאירופה, זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת בישראל.
העוול ההיסטורי המשונה מתוקן בימים אלה עם “שלמה המלך 13", רומן הביכורים הסימפטי של יעל ש. אוזן, כלכלנית בכירה שחזרה לכור מחצבתה באר שבע כדי להיות מורה ומחנכת בתיכון. שם הספר עורר בי חשש ראשוני שגם עלילתו מתרחשת בתל אביב (באזור המכונה “הצפון הישן"), כמו רוב ספרי המבוגרים על חיי הצעירים בארץ, אבל צפירת ההרגעה מגיעה עד מהרה. המלך אותו מלך, אבל העיר היא באר שבע. בקומוניקט המלווה את הספר נכתב שהספר הוא “שיר אהבה לבאר שבע", וזה הזכיר לי ציטוט שקראתי ממש השבוע. מבקר קולנוע אמריקאי כתב על “בבילון", סרטו החדש והמסקרן של דמיאן שאזל (“לה לה לנד"): “זה שיר אהבה לקולנוע שגרם לי לשנוא קולנוע".
“שלמה המלך 13" לא גרם לי חלילה לשנוא את באר שבע, כשם שלא אשתמש במובאה הבאה נגד הספר. “כשאתה טוב, אתה מתוק. אתה דבש. כשאתה רע, אתה זבל, אתה נבלה. בממוצע אתה אפס". אז לא, הציון הממוצע לספר גבוה בהרבה מאפס. הוא סובל מפגמי בוסר טבעיים של ספרי ביכורים, אבל שורה עליו רוח טובה ויש בו חן לא מתאמץ (“אני לא בטוחה שאני יכולה להמשיך לחיות בעולם שבו אני לא יכולה לאכול פיצה"; “הדיון נמשך ונמשך, ואני כבר לא שומעת כלום.
העיניים שלי חצי סגורות, ואני מרגישה שאוזל לי הדם מהגוף. אצטרך להשיג מחר דם חדש"; “טפשת היריון. את ההיריון היא לא תפסה. רק את הטפשת"), וגם הברקות מזדמנות כמו “הרצליה קיפוח", כך שהקריאה בו נעימה בסך הכל. והכי חשוב, כאמור, הוא סותם חור מטריד בספרות הישראלית ומציב במרכזו סטודנטים מקומיים, עם כל הבעיות שלהם (וגם בעיות של אחרים, כמו רופאים מתמחים - “אני יכול להיהרג על ידי בן משפחה עצבני של אחד החולים, או, גרוע מזה, להיפגע פגיעה מוחית בלתי הפיכה ולחיות את שארית חיי במכון שיקום". אאוץ'), מאבקי ההישרדות שלהם וכמובן גם האהבות שלהם. או לפחות הדברים שמתחזים לאהבות ולמעשה הם משהו אחר.
אמה של אחת הדמויות מבהירה לה שיש רק שתי אפשרויות בחיים: “או להיות אקדמאית או להיות פושטת יד". בערך כמו מה שהתסריטאי והסטנדאפיסט מתן בלומנבלט סיכם לא מזמן: “יש רק שתי עבודות בעולם - הייטק ועוני".
בשכונת הסטודנטים שליד אוניברסיטת בן־גוריון לומדים הגיבורים על הקומבינות המופלאות של שוק הנדל"ן הישראלי. “מערות מסתוריות" של סרט אימה מובילות אותם לחדר נוסף שמקורו מוסבר כך: “זאת אומרת שהדירה הצמודה אלינו, זו שבכניסה ליד, לדירה הזו חסר חדר כי החדר שלה נמצא אצלנו". הבנתם? טוב. לא הבנתם? לא נורא. העיקר שיהיו מספיק ביסקוויטים לטבול בקפה בלילות ההכנה לבחינות. ולא סתם ביסקוויטים, אלא פתי בר. הכי בסיסי והכי ישראלי שיש.
מה הם רוצים בעצם, הצעירים האלה שאמורים להיות עתיד המדינה הזאת ואולי אפילו מנהיגיה בבוא יום? התשובה לא תמיד ברורה, וכשהיא ברורה היא די בנאלית, ואולי קצת מדכדכת, אבל זה מה שיש. “זה לא נכון שאין לי חלום", אומרת אחת הדמויות. “אני כל הזמן רוצה שיקרו לי דברים מסעירים, כמו להיות מאוהבת באריאל. כמו לשיר על הבמות. כמו לשוטט עם אסף על הקטנוע. כמו לנסוע לדרום אמריקה ולדבר ספרדית כל היום, או להגיע כל יום־יומיים למקומות שלא ראיתי בחיים שלי. או לנסוע לעשות סקי באלפים, או ללמוד לגלוש גלים בסרי לנקה או מקום אחר מהסוג הזה. חלומות קטנים וכיפיים. אני יודעת שיש כאלה שיגידו שאלה לא ‘החיים האמיתיים', שאני אמורה לבנות לעצמי קריירה ולהקים משפחה, אבל אני מסרבת לקבל את העובדה שכל הסיפור הזה מסתיים בבעל וילדים. תמיד. אצל כולם".
אז הדברים המסעירים הם בעצם חופשה מתמשכת מהחיים עצמם, והחיים עצמם ממש לא מסעירים. בעל וילדים, משכנתה ונכדים וזהו, סוף סיפור. ואיפה הסקרנות האינטלקטואלית, הצמא לידע ולהעשרה אישית? איפה האקטיביזם החברתי, הערנות הפוליטית, השאיפה לשפר את העולם שסביבם ולעשות טוב לזולת? לא בספר הזה, תקדימי ככל שיהיה. אולי בפעם הבאה. בספר הזה צר עולמן של הנפשות הפועלות כעולמו של סקיני ג'ינס. לא כל סטודנט חייב להיות מתקן עולם ומציל סביבה, אפילו אם כותבים עליו ספר. סטודנטים רוצים הרפתקאות וסקס ונסיעות ולהישאר צעירים ופרועים וחסרי אחריות לנצח, וזה סבבה. אחרי הכל, כמו שאמר הרוקי מורקמי, הדבר הכי חשוב שלומדים בבית הספר הוא העובדה שאת הדברים הכי חשובים אי אפשר ללמוד בבית הספר.
אין גייז בבאר שבע, אומרת דמות הגיי (הבלתי נמנעת כנראה) בספר, ובכל זאת מתברר שיש. הבנות הסטרייטיות משוויצות בעובדה שיש להן שותף־לדירה גיי, אף על פי ששותף־לדירה גיי הוא הקלישאה הראשונה בכל ספר על שותפים לדירה שנכתב אי־פעם, אז למה להשוויץ בקלישאות?
“ספרים הם חלון ולא מראה", אמרה אשת הרוח האמריקאית פראן לייבוביץ'. היה יכול להיות נחמד להביט ברומן הסטודנטים הזה ולא לראות את עצמנו כמו שאנחנו באמת, צפויים כל כך ומוכרים לעייפה (גם אם אלה ילדינו או מי שהיינו פעם, מזמן, אבוי להחמצה), נמקים בעיר מדברית או בעיר מרכזית מרקיבה (הכל ממילא רק תפאורה) אלא קצת יותר עמוקים, מורכבים ומעניינים, ועם הרבה יותר תקווה. היה יכול להיות נחמד למצוא גופה בדירה, בשביל האקשן, ולא סתם לגלות שיש סתימה באסלה. יאללה, נפתח נטפליקס ואולי מחר נשיג דם חדש.