קשה לי לדמיין מצב מבהיל יותר מנטישה - והדבר לדעתי נכון בכל שלב בחיים. הרעיון שפותח את "כשהיינו לבד בעולם", ספרו של אולף נילסון השוודי, מבהיל: הגיבור החמוד יודע מה מספרים מחוגי השעון. אף על פי שהשעה כבר שלוש בצהריים, אביו מבושש לאסוף אותו כפי שהוא נוהג מדי יום. הגיבור משוכנע שהוא ואחיו נותרו לבדם בעולם ויש לו תיאוריה: אביו נדרס על ידי משאית.
אני מודה: הודות לאיורים הרכים של אוה אריקה המשכתי בקריאת הספר, מה גם שמעניין לראות את התגובות של המאזינים הצעירים שישבו איתי ונחרדו הרבה פחות ממני, אולי בשל העובדה שאומדן של אסון בסדר גודל כזה משתנה מגיל לגיל. והנה, בספר היפה הזה, מתוך השבר המדומיין צומחים תושייה, אחריות, חמלה גדולה והצורך לאתר עוגנים גם בתוך הסערה הגדולה וליצור אותם בעצמו. גיבורנו הצעיר מוביל את אחיו הקטן בעולם החדש והזר. הבית נעול, ולכן הם הוגים רעיון: להקים בית חדש משל עצמם, עם דגל לסימון הטריטוריה, עם שתי מיטות מאולתרות מענפי אורן וטחב, טלוויזיה מקרטון וכך הלאה, כיד הדמיון הטובה.
זהו סיפור מחמם לב, שמשלב בין "מה היה קורה אילו" בגרסה שאף אחד לא באמת רוצה לחשוב עליה, לרובינזון קרוזו. אלא שהאי אינו אי אלא חצר קרובה, השעה אינה שלוש, דבר רע לא אונה להוריהם, והסוף טוב.
"כשהיינו לבד בעולם" מאת אולף נילסון. איורים: אוה אריקסון. משוודית: דנה כספי. הוצאת טל מאי - ידיעות ספרים. 68 שקלים.