הסופרת פרנסס הודג'סון ברנט מצליחה לגעת בקוראיה כבר למעלה ממאה שנה: "לורד פונטלרוי הקטן", "נסיכה קטנה" וכמובן "סוד הגן הנעלם" עם היתומה מרי לנוקס. לנוקס הגיעה אל אחוזת דודה, גילתה גן סודי עזוב והפכה את דודנה המוסתר והחולני קולין לנער בריא ואת הגן לקסם פורח בסיועו של הילד חובב הטבע דיקון. אולי זו הסיבה לכך שהתגובה המיידית שלי למה שמוכתר כבר בכריכה כ"גרסה המודרנית של סוד הגן הנעלם" הייתה רתיעה המלווה בשאלה הגדולה: מדוע לגעת בקלאסיקות?
בגרסת הרומן הגרפי נעשים מאמצים לערוך התאמות למאה ה־21: מרי לנוקס היא בת עזובה של זוג אנשי הייטק עסוקים במיוחד מעמק הסיליקון שנהרגו בתאונת דרכים. דודה הוא איש עסקים מנותק ושבור לב מהפרידה מבן זוגו, ודודנה סובל מחרדה חברתית. דיקון הוא אחיה הג'ינג'י הפעלתן של השמרטפית והגן הנעלם אינו אלא גן על גג ניו יורקי. את החיים הדיגיטליים של מרי מחליפות חברויות ההולכות ונרקמות עם השניים, עם חתול ידידותי ועם בעל המכולת (לא אגלה מיהו) וביקורים במוזיאוני המטרופולין הקר.
למרות ההנאה מהדמויות הנוגעות ללב, מהאיורים העשירים וההקבלה בין הלידה המחודשת והאטית של הגן לסצינות של עונות מתחלפות, לקרח הנמס ולקרבה שנרקמת בין הדמויות, לפעמים אפשר להשאיר את הקלאסיקות במקומן ופשוט לכתוב עלילה חדשה.