נועה צור, “דלתות נסתרות", טפר, 336 עמ'

"אתם יודעים שאספלט שהתיישן יכול להיות רעיל?", שואלת אחת הדמויות בספרה הראשון של נועה צור בת ה־17. מישהו קוטע אותה ושואל, “אתם יודעים איך אפשר לקרוא למפלצות תולעי הבשר?". שואל ועונה: “מיטים". ודמות שלישית מגיבה במילים: “כמו מיט בול. שנון".

לא שאני זקוק לתזכורות על כמה שזקנתי ובאתי בימים, ובכל זאת, כשרצף כזה של משפטים מהבהב מולי על הדף, אני פשוט יודע שלעולם לא אצליח להשתייך לאף אחד מה"יקומים" החדשים - כי בספרות הפנטזיה העכשווית כולם בוראים ומנהלים יקום ועוד יקום, ולמהדרין גם יקום בתוך יקום, ומתעופפים על מטאטאים בין יקומים, אם הם ב"הארי פוטר" - ואולי אפילו אצליח להביא פתק מרופא שיאפשר לי פטור מהצורך לנסות, על בסיס תאריך הלידה לבדו.

וכך לא אדע לעולם:
1. מי הן מפלצות תולעי הבשר
2. מה שנון ב"מיט בול"
3. מי הם הנערים (והנערות) בחבורה שמתעניינים באספלט שהתיישן. במקרה הטוב.

נועה צור התחילה לכתוב את הספר הזה עוד כשהייתה בת 13. מה שברור זה שהיא לא נועה קירל. לפי חומרי היח"צ, אין לה טיקטוק, היא לא ראתה מימיה פרק של תוכנית ריאליטי, משאת נפשה היא להיות אסטרופיזיקאית, והיא מפנטזת על הזוהר הצפוני, הירח והשמש והכוכבים, מנגנת בפסנתר ומציירת. אבל אולי היא כן קולו של דור, למרות הכל. דור שמחפש מפלט ביקומים אחרים, מטורפים ועדיין שפויים יותר מזה הנוכחי שבו רובנו מסתופפים, שהאסקפיזם שלו הוא דווקא דיסטופיה, שהיא מבחינתו אוטופיה? דור שבהמשך לשאלה 3 למעלה, תוהה במהלך הספר תהיות כמו “האם נמות בחדר הזה כשאנחנו מוגנים לכאורה על ידי חליפות מגן? אולי הטיימר מציין את הזמן שנשאר לנו עד שנאוכל לגמרי על ידי גז מסוכן?".

מי גידל את הילדים האלה? זאבים? או אולי אמהות שמוצאות באינטרנט את תמונת גופתו החנוטה של רעמסס השני, כמו במקרה של אחד הגיבורים. “ומשם הופיעו עוד תמונות של גופות שהוצאו מקברן בשבט האינדונזי טוראחה. אני זוכר שנרתעתי מאוד". גם אני נרתעתי מאוד, אגב, אבל אז אותו נער מתאר גולגולת של “שלדון": “הסנטר שלו היה מקולף, מתוכו נזל שובל רירי כשל חילזון, שחשף בשר כהה ורקוב". נו, חגיגה. מה יש להירתע?

בספר של נועה בת 17 יש גם קסם ופיוט לרוב. למשל:
1. נערה עם שיער כחול.
2. דלתות ברצפה. וגם נהרות זהב ברצפה. ללמדנו שלא הכל קורה בתקרה.
3. שמש מדממת בתוך כף יד.

יחסית לנערה שלא ראתה פרק אחד של ריאליטי מימיה, המילה “ריאליטי" מופיעה בספרה די הרבה, 11 פעם לפי ספירתי. אדי, קיצור של אדם, נחטף פתאום, באמצע היום, על ידי חוטפים בלתי נראים, בנסיבות מסתוריות להחריד. “אולי אני בתוכנית ריאליטי חדשה של מתיחות, ואני מצולם כל הזמן?", הוא שואל את עצמו ומקווה שזה רק חלום רע. אבל לא אגדה, רעיי, ולא חלום עובר. הנה מול הר סיני הסנה, הסנה בוער. בערך.

אדי נחטף יחד עם עוד ארבעה נערים ונערות. המחשבה הכמעט מנחמת שזאת “רק" תוכנית ריאליטי, כמו “הישרדות" או “האח הגדול" (שכאן מהדהד את ג'ורג' אורוול יותר מאשר את אלירז שדה), מחזיקה אותם לרגעים, כי כל האפשרויות האחרות גרועות באותה מידה. זה משחק, אבל לא משחק ילדים. יש מפלצות, אבל “לא מהסוג שמתחבא מתחת למיטה". “ואז, כשתחשוב שזה הסוף, זה יגיע שוב. ואז שוב ושוב. אין יציאה. הכל מחזורי. אין סוף. יש רק קפסולה שחוזרת על עצמה, ובסוף כולנו נשתגע".

מה דעתכם, אולי המציאות בכל זאת עדיפה? או שמא המציאות היא הסיוט האמיתי, ולא הסיוטים הבדיוניים שצור מתארת בכישרון רב, ובעברית חיה שיש בה גם אנכרוניזמים חביבים כמו “חברמן" ו"שוויצר"? מעניין מה הדור של נועה צור חושב, כשאינו עסוק באספלט רעיל וגזים קטלניים. “החוטפים צופים בנו כל הזמן", מתריעה אחת הדמויות. “הם שולטים על מה שקורה לנו כאן. אנחנו רק מריונטות בידיהם, ומי יודע מה יקרה בסוף". ושוב חזרנו לאורוול. כלומר, גם היקומים החדשים מתכתבים עם יקומים ותיקים. ועניין המריונטות אף הוא אינו טרי במיוחד. מתברר שגם סופרי הפנטזיה החדשים אינם אלא מריונטות בידי קודמיהם.

“המשחק משנה אותך", מופיעה המנטרה. ויש לתהות:

1. האם הכל משחק, בכל יקומי הפנטזיה החדשים? משחקי הרעב, משחקי הצמא, משחקי האלוהים יודע מה. והאם זה בעצם משחק החיים, שפורט על כל המיתרים הנושנים של חרדות, התבגרות, אובדן, אהבה, חברות וגם תחרותיות?
2. האם זה אפקט ג'יי. קיי. רולינג (שמיד נידרש אליה שוב), שהמציאה משחקים כמנוע עלילתי?
3. ואולי רולינג לא המציאה כלום, והנערים שיחקו לפנינו תמיד, בספרים כמו “אי המטמון" ו"בעל זבוב". משחקים מסוכנים בדרגה כזו או אחרת.
רולינג גם לא המציאה את עניין הנערים המובחרים והנבחרים. אלה שיש להם כוחות שאין לאחרים, אבל היא בוודאי דחפה את המוטיב הזה קדימה.

צור בוחנת את עניין כוחות־העל באופן מסקרן, עם תעלומות כמו: איך כוח שקשור במים מורעף על מישהי שבקושי יודעת לשחות. ואין מנוס כמובן מהתקווה הסמויה שכולנו גיבורי־על, כל אחד בדרכו. צור לא חוששת מקיטש כשצריך. לבבות יישברו ויתאחו, חברויות יעמדו במבחנים ורוב הזמן ינצחו. וילדים שהיו מריונטות בידי הורים ומורים ושאר בעלי שררה יתנתקו מהחוטים, כמו פינוקיו בשעתו, ויהפכו לבני אדם שלמים. מתברר שצור הושפעה מסדרת הספרים “שבעת הפלאים" מאת פיטר לרנג'יס האמריקאי, שעודד אותה לכתוב את הספר לאחר שפנתה אליו כמעריצה וצייד אותה בעצות שהביאו להשלמת המשימה, הספר שמבחינתה הוא הפלא השמיני. עוד לא תמו כל פלאיה? שווה לחכות ולראות. בתקווה שעד הספר הבא שלה עוד יישאר לנו יקום.