תמי בצלאלי, “הו-מאמה", אפיק, 275 עמודים.
כבר בעמודים הראשונים אפשר להרגיש את ההבדל בין הספר הזה וכל ספר אחר שנכתב בעברית בשנים האחרונות. זו יצירת מופת חרישית, שמתגנבת אל הלב ומתנחלת בו ואז עולה למוח, רוקדת שם הורה, הופכת שולחנות ועושה בלגנים מרהיבים. מעולם לא טעמתי פטריות קסם ולא התנסיתי בכדורי הזיה למיניהם או סמים משני תודעה/מרחיבי תודעה/מכווצי תודעה/אנא עארף, אבל איכשהו יש לי חשד שכך בדיוק זה מרגיש.
“הו-מאמה" הוא טריפ מכושף ומכשף כזה, מטורלל ולכאורה אורלי קסטל־בלומי־מוקדמת שכזה ועדיין לא דומה לשום דבר שקראתי, של מילים ואיורים/רישומים בשחור־לבן, שצובעים בכל צבע (פסיכדלי) אפשרי את העולם שלך, ומהרגע שנכנסת לשם - אין מוצא, אין פתח מילוט, אין שחרורים ואין דרך חזרה.
אין גם נשימה, ואין טעם אפילו להסביר “על מה הספר", כי הוא על הכל - החיים, המוות, הבדידות, התשוקה למגע אנושי, המשפחה, האומנות, הטירוף, הגאונות, על דמיון טהור ומציאות צרופה, על להיות שונה ולהיות כמו כולם, על הצורך להשביע את רצון כולם ולמרוד בכולם, על מה שרק תרצו ולא תרצו - ועוד פחות מזה יש טעם לנסות לפרט מיהו מה ומיהי איך וכמובן לא מדוע ולמה.
זה אפילו לא משנה, אחרי שצוללים פנימה, מי יצור דמיוני מצויר ומי אישה אמיתית בשר ודם, מי צולעת ומי מרחפת, מי פגומה, מי שלם ומי זונה, מי משוגע ומי יפה, מי דודה בלתי נשכחת מהחלומות ומי קיפודה גוססת באגדה שעוד נכתבת.
מי תאהב נשים, מי תשנא מורה תובענית עם ארבעה שדיים, מי תקרא לפות בלשון נקבה ומי תיתן ארבע מאות שקלים בעל כורחה לנוכל שנתקע בלי כסף ומבטיח לה שהבת שלו תחזיר לה, כשהיא יודעת שכמעט לבטח אין לו בת.
וישנה כמובן הבוזמניות, המצאה לשונית (ולו באבחה של מחיקת מקף מחבר כמקובל) של תמי בצלאלי, הסופרת והמאיירת המאחרת־לפרוח שהמפגש (הראשון שלי) עם יצירתה עדיין מבלבל אותי, מסעיר אותי וקצת מפחיד אותי.
כך כותבת בצלאלי על הגיבורה שלה, שרה, בהנחה שיש לספר גיבורה: “היא מגיעה לכתובת שמוכרת לה היטב - ובוזמנית הולכת לאיבוד. היא נכנסת למיטה וישנה שינה עמוקה - ובוזמנית היא בשולחן העבודה שלה, עובדת עד לפנות בוקר. בוזמנית היא קמה ונשארת. בוזמנית הולכת לאטה ורצה". בוזמנית שרה רואה את הוריה מריעים לה בטקס סיום משמעותי, בידיעה שלפני יומיים נהרגו בתאונת דרכים והם חיים מאוד ומתים לגמרי.
ובארץ יצורי הפרא הבדיונית ובוזמנית כה אמיתית של שרה, “תיכף יעלה השחר והלונים יתעוררו ויראו שהו-מאמה מתה בלילה, ושהם על סיפו של עמק מופלא ונהדר ביופיו, שיהיה מעתה ביתם החדש. רחוק־רחוק, רחוק משאי פעם תוכל להגיע, יש נקודה שבה בוזמנית החושך מתלכד עם האור".
וזאת הגדולה של היצירה הזאת, המופרעת והמתחרעת והקודחת והמיוסרת והצוהלת בוזמנית, שגם ברגעיה המוטרפים ביותר נשמעת אמיתית וכנה, מדויקת וצלולה יותר מכל הספרים החלשים והשקריים־בליבתם שזכו בפרס ספיר בחצי העשור האחרון.
הבוזמניות של היופי והכיעור, האימה והמהתלה, הזוועה והחסד, ריח המוות והריקבון בתחנה ה"סופית־סופית" בבית החולים או בבית האבות ואוויר הפסגות האלוהי של האגדות.
איור אחד של קיפודה נוטה למות המחבקת “לון" פעוט שווה אלפיים מילים של סופרים מוערכים יתר על המידה, ואלפיים מילים של תמי בצלאלי הן עולם שלם של פיוט, גסויות, כאב ואהבת חיים, ואלו רק מנות הפתיחה.
וכך נפל דבר, שאיור של קיפודה גוססת גרם לי לבכות בכי תמרורים על אמי המנוחה ועל דודה פלורה שאפילו לא הכרתי עד לפני שעה קלה. זו הבוזמניות המופלאה שבה כמה רצועות עור ומקל מרכיבים סוס בהצגה הבריטית הנשגבת “סוס מלחמה", ולבך יוצא אליו ומוצף בכל הרגשות שבעולם, אף על פי שאתה יודע שאין שם סוס “אמיתי", ובכל זאת אין אמיתי ממנו בכל היקום כולו. חשבתי שזה קסם שיכול לקרות רק בתיאטרון, אבל באה תמי בצלאלי והעמידה אותי על טעותי.
דברי פלורה לשרה נאמרים ברעש מחריש אוזניים, שבוזמנית הוא גם מוזיקה שמיימית. “'לב זהב יש לך. מה, אני לא ראיתי איך את מטפלת בי כל השנים האלה? יש בך כל כך הרבה אהבה, סתם את מבזבזת אותה על כלום, לכי תיתני אותה', ואת האהבה היא תגיד ב־ב' דגושה, ושרה כבר תדמע את החידקל לתוך המים עד שלא אפשר יהיה להבדיל בין מים למים, ופלורה תמשיך, ‘את אור את'. ועוד היא תגיד, כמו שאמרה לה אז, בבית האבות, ‘לא טוב שאת מבזבזת הכל ככה על הלבד. את צריכה חברה, את צריכה לאהוב'".
ושרה אומנם תבכה, אבל תשים לב שפלורה לא אמרה, “את צריכה מישהי שתאהב אותך". היא אמרה: “את צריכה לאהוב". וזה הבדל גדול.
“אבל יש לה ילד", היא תאמר לפלורה. “עכשיו אני צריכה להתחיל לאהוב גם אותו?".
ופלורה תענה לה, “את עושה חשבון לאהבה? אין לך מספיק אהבה? את לא יודעת שאהבה זה כמו אש, כמה שנותנים ממנה ככה יש יותר? וממדורה אחת קטנה אפשר לעשות אלף?", ועוד היא תגיד, “וגם אם לא כל כך תאהבי אותו, מה קרה? את לא חייבת! מה, אני אהבתי את כל הילדים שלי? ששש, תעזבי את זה". ועוד היא תגיד, “מה, את צריכה להתחתן איתה? חבּרה, זה הכל, רק מישהי שתאהבי אותה".
זו דודה פלורה, שנמשכה לשיגעון של בעלה נאג'י ואמרה: “תאמיני לי, משוגע זה שווה יותר מכל היופי שבעולם!".
וזה “הו-מאמה", שמביא גם שיגעון וגם את כל היופי שבעולם באריזה אחת מסחררת חושים. ואם זה לא מצדיק פרס ספיר, בחיי שאין לי מושג מה כן.