מאז התפרסם לראשונה בתחילת שנות החמישים, היומן של אנה פרנק הפך לאחד מרבי המכר הגדולים בהיסטוריה וזכה לשורה ארוכה של עיבודים: הצגות, סרטים, מיני-סדרות וכיוצא בכך. בשנים האחרונות, במסגרת הניסיון של התרבות הפופולרית למצוא זוויות חדשות לסיפורים מוכרים, אנחנו עדים ליצירות שמנסים לעסוק במורשת של הילדה היהודייה המפורסמת בהיסטוריה דרך כיוונים אחרים.
וכך, בשנה שעברה העלו נטפליקס סרט הולנדי על חנה גוסלר, מי שהייתה חברתה הטובה של אנה פרנק. כעת הגיעה תורה של מיפ חיס, הצעירה הנוצרייה שעבדה בשירותו של אוטו פרנק, וכשהמעסיק היהודי שלה נאלץ להסתתר עם משפחתו, עזרה להם להתחבא במשך המלחמה וכמעט הצילה את חייהם, תוך סיכון חייה שלה. היא הצליחה להציל את היומן של אנה, ובזכותה הוא שרד והתפרסם אחרי תבוסת הנאצים.
סיפורה של חיס עומד במרכז "אור קטן", אחת מן הסדרות המוגבלות המדוברות של הזמן האחרון, בטח באזורנו. הסדרה תעלה מחר (שלישי) בדיסני פלוס, שיציגו את שני הפרקים הראשונים שלה, ולאחר מכן יעלו פרק חדש מדי שבוע. מדובר בהפקה בינלאומית משותפת לתאגיד הענק ולקשת אינטרנשיונל, ועל ההפקה שלה חתומים בין השאר אבי ניר, וגם טוני פלאן וג'ואן ראטר, זוג בחיים האישיים והמקצועיים, שהרזומה העשיר שלהם כולל בין היתר עבודה על עשרות פרקים של "האנטומיה של גרי".
בשיחת זום קצרה עם ראטר לרגל עליית הסדרה, אני מבקש כבר בשאלה הראשונה להתעמת עם הפיל שבחדר - העובדה שבדומה ל"רשימת שינדלר", שחוגג השנה שלושים לצאתו, גם "אור קטן" עוסק בשואה דרך סיפורם של הצדיקים הנוצריים המעטים שהזדעקו לעזרת היהודים, ולא דרך הסיפור של היהודים עצמם.
"כבר היו לא מעט סרטים וסדרות שסיפרו את הסיפור של אנה פרנק מנקודת המבט שלה. הם עשו את זה בהרבה דרכים ובדרכים יפות", היא עונה בריאיון לוואלה! תרבות. "נקודת מבט אחת לא מבטלת את האחרת. גם הסיפור של מי שעזרו לה חשוב, והוא מוקיר את זכרם ואת המורשת של כל האחרים שעזרו ליהודים בשואה".
את הסדרה ביימה סוזנה פוגל, אחת היוצרות הלוהטות בהוליווד כרגע, שכתבה את התסריט המשובח של להיט הפולחן "חורשות את הלילה" וחתומה כבמאית על "Cat Person", אחד הסרטים המדוברים של פסטיבל סאנדנס האחרון.
"היה לנו חשוב שסוזנה תביים את הסדרה", אומרת ראטר. "לאו דווקא בגלל שסוזנה היא אישה ורצינו שאישה תביים, אלא בגלל שסוזנה ואני חלקנו אותו חזון לגבי מיפ - החזון שלנו הוא שמיפ הייתה אישה חזקה, אבל להיות אישה חזקה לא אומר שאת קשוחה וחסרת רגשות שמתנהגת כמו 'גבר'. מיפ מבחינתו היא אישה פגיעה עם קשת רגשות - היא רגישה אבל היא גם מצחיקה. כשרואים ראיונות עם מיפ אחרי המלחמה, היא צוחקת בהם, וחוש ההומור שלה לא הפציע פתאום - היה הייתה מצחיקה גם בזמן המלחמה. סוזנה עזרה לנו לשרטט את הדיוקן המורכב של מיפ".
"אני מגדירה את היצירה שלי כפמיניסטית, ופמיניזם מבחינתי זה שהאישה היא דמות כמו כל דמות אחרת", אומרת פוגל. "יש נטייה ליצור סרטים וסדרות על נשים שמוכיחות כי הן שוות לגברים - וזה לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי זה לקחת דמויות של נשים ולהעניק להן את המורכבות שבעבר הייתה שמורה לדמויות של גברים. מיפ היא דמות מורכבת, וזה מה שמשך אותי אליה מלכתחילה".
האם היו קלישאות של סרטי שואה שהיה לך חשוב להימנע מהן, או אפילו לחתור תחתיהן?
"אני חושבת שהקאנון של סרטי השואה זה סרטים רציניים ומכופתרים. יש תפיסה שלפיה להראות אור וצבעים זה דבר חסר טעם בקונטקסט הזה, אבל מי שחיו בשואה חיו מיום ליום. הם לא ידעו איך זה ייגמר, והם לבשו צבעים בהירים, עשו אהבה, רבו עם בני משפחה, אכלו ארוחות ערב וסיפרו בדיחות. רצינו להראות את החיים האלה, כפי שהיו. הסדרה היא לא שיעורי בית מדכאים, ואני מאמינה שיגיעו אליה גם אנשים שיש להם מנוי לדיסני פלוס מסיבות אחרות, ואולי לא היו רואים סדרה תקופתית אם הייתה משודרת במקום אחר".
היצירות שלך בדרך כלל לוכדות את רוח הזמן. את מאמינה שגם "אור קטן" עושה זאת?
"כן, בהחלט. כשהתחלתי להעלות בפייסבוק שלי פוסטים על הסדרה, התחלתי גם לקבל תגובות מזעזעות מטרולים אנטישמיים, וזה מוכיח עד כמה הסדרה רלוונטית".
"גדלתי בשנות התשעים. דיברנו אז על השואה כעבר הרחוק, אבל כעת היא נראית קרובה מתמיד. רואים את זה בעלייה של הלאומנים, במתקפה על אוקראינה ובהרבה מקומות נוספים. זו תקופה אפלה וכאוטית, ולכולנו יש את האפשרות לעשות משהו בנוגע לזה. מיפ עשתה משהו במקום להישאר פסיבית, ואני מקווה שהסדרה תעודד את הצופים לתרום לעולם מסביבם".
את מיפ מגלמת בל פאולי, השחקנית הבריטית שפרצה לפני כעשור בסרט "יומנה של נערה מתבגרת" וכיכבה לאחרונה גם ב"תוכנית הבוקר". היא אומרת דברים דומים לאלה שאמרה הבמאית, ולזכותן לא ייאמר שמדובר בדף מסרים, אלא פשוט בדבר המתבקש להגיד.
"באמסטרדם של שנות הארבעים היו שתי אופציות - לעשות משהו, או לא לעשות כלום, והכי נוח היה לעמוד מהצד בחיבוק ידיים", היא אומרת. "מיפ אמרה שבכולנו יש את היכולת לעזור לאנשים. לא צריך להיות מיוחדת בשביל לעשות את זה. זאת הייתה המנטרה שלה עד יומה האחרון. היא רצתה שנראה את עצמנו בה, ובכולנו יש משהו ממנה".
פאולי גדלה במשפחה יהודית לונדונית. "המשפחה של סבתא שלי ברחה מהפוגרומים ברוסיה", היא מספרת. "סבתא שלי הגיעה לדבלין. לא היו שם עוד יהודים חרדים, והיא הלכה ללמוד במנזר כי זו הייתה האופציה היחידה. היא הייתה יושבת בחוץ בזמן התפילות.
"סבתא שלי הלכה לעולמה בגיל 93, אבל הרגישה בת 25 עד יומה האחרון, ותמיד אמרה שהיא מופתעת מהפנים הלא צעירות שהיא רואה במראה. היא מתה שנה לפני שהציעו לי את התפקיד, והייתי מתה שהיא הייתה זוכה לראות אותי עושה אותו. היא הייתה כל כך גאה בי. אני חושבת עליה כל הזמן. היא הייתה סבתא יהודיה קלאסית, והכינה את מרק העוף הכי טוב בעולם, אבל בטח כולן אומרות את זה על סבתא שלהן".
אם היית יכולה לשאול את מיפ שאלה אחת, מה היית שואלת?
"הייתי שואלת אותה מה היא חושבת על הסדרה ואם היא חושבת שעשינו עבודה טובה, והייתי שואלת אותה מאיפה האומץ - האם זה משהו שהיא נולדה איתו, או שהיא גדלה איתו תוך כדי. הייתי שמחה מאוד לפגוש אותה".
את אדית פרנק מגלמת אמירה קאסאר, השחקנית הצרפתיה-הבריטית הזכורה בין השאר מ"קרא לי בשמך", בו גילמה את אמו של הגיבור ששיחק טימותי שאלאמה. אני אומר לה שזה לדעתי הייצוג הכי מכובד ומכבד של אימא יהודייה על המסך, ושואל אם היא רואה דמיון בין הדמות הזו ובין אמא של אנה פרנק.
"בניגוד לאמא ב'קרא לי בשמך', אדית פרנק לא עבדה, אבל בדומה לה, גם היא חינכה את הילדות שלה למחשבה חופשית", היא אומרת. "אדית הייתה אישה מתקדמת מאוד, ואוטו ידע את זה כשהתחתן איתה. יחד, הם עודדו את הילדות שלהן לשבת יחד עם המבוגרים ולדון בעניינים ברומו של עולם. הם רצו שאנה תצא לעולם ללא פחד".
"היה מרגש לגלם את אדית. אני לא אעשה ממנה קדושה, אף אחת לא קדושה, אבל היו לה ערכים נפלאים. כל ההפקה הזו הייתה כל כך מרגשת. אדית ואוטו היו אנשים כל כך נדיבים, שכל הזמן דאגו לאחרים, ומיפ כמובן עשתה את ההקרבה הכי גדולה וסיכנה את חייה. היה מרגש לבקר בעליית הגג שבה התחבאה המשפחה, ולראות את העץ בחוץ. הוא היה כל כך חשוב לאנשים במחבוא, ובאופן פואטי, הוא מת בשנה שמיפ מתה".
"הסיפור הזה כל כך רלוונטי כיום. יש כל כך הרבה פשיסטים, והם לא מתחבאים. אף פעם לא הייתה כמות כזו של דיקטטורים כמו היום. איך לא למדנו מהעבר? איך לא למדנו ממה שקרה בשואה? אנחנו צריכים אנשים כמו מיפ, ויש אנשים כאלה - למשל האנשים שעוזרים לאוקראינים ולכורדים, והלוואי שהיו הרבה יותר כמוהם".
את תמיד כה מלאת תשוקה או שזה משהו מיוחד בגלל האופי של הפרויקט הזה?
"תמיד. ביום שאאבד את התשוקה, אמלא את הכיסים באבנים ואקפוץ לנהר כמו שוירג'ינה וולף עשתה".