למרות שהוא בנו הבכור של שלום אסייג, אחד הקומיקאים המובילים במדינה, לדניאל אסייג, שחקן וסטנדאפיסט מצליח בפני עצמו, בכלל לא היו שאיפות להשתלב בתעשייה. “כילד הייתי מתלווה לאבא שלי לצילומי התוכנית ‘צחוק מעבודה', ופה ושם הייתי זורק פאנצ'ים ועוזר", הוא משחזר.
“תמיד אמרו לי ‘לך תופיע', אבל לא באמת חשבתי לעשות עם זה משהו. יום אחד, כשהייתי בן 16, באתי להופעה של שחר חסון עם חברים, והוא אמר לי: ‘הערב אני מעלה אותך לבמה. כדאי שתהיה מוכן, כי אם לא תהיה מוכן – אתה בכל זאת עולה לבמה'. לקחתי דף ועט והכנתי כל מיני קטעים ובדיחות. עליתי באותו ערב להופיע, שמעתי את הקהל צוחק, וכשירדתי מהבמה שאלתי: ‘מחר יש עוד פעם?'. משם הכל התגלגל".
מאז אותה טבילת אש, אסייג (30) הפך לסטנדאפיסט ותסריטאי, שחקן ומנחה. “כשהתחלתי את הדרך לא היה לי ספק שישוו אותי לאבא שלי, וגם היו שחשבו שבגלל שאני הבן של שלום אסייג - זה פותח לי יותר דלתות. נכון שזה פותח דלת, אבל גם מסתכלים עליך בעיניים הרבה יותר קשות ובוחנות. לאט־לאט מצאתי את הסגנון והייחוד שלי".
בחודשים האחרונים כתב אסייג יחד עם בן דודו אור כהן ובליווי אביו, שלום, את התסריט לסרט הקולנוע “ההילולה", שיוצא מחר, 13 ביולי, לאקרנים, ומבוסס על הסדרה “שנות ה־90" ועל סיפור מסגרת מאת דודו, התסריטאי מני אסייג. מי שביימו את הסרט הם אריאל בנבג'י ושלום אסייג, ומשתתפים בו שחקני הסדרה ואורחים כמו צחי נוי, לינור אברג'יל ועוד. את שיר הנושא, “ההילולה שלנו", כתבו ומבצעים דניאל אסייג ועדי אלון. עלילת הסרט מגוללת את סיפור נסיעת משפחת אסייג ותושבי השכונה להילולת הבאבא סאלי בנתיבות בתום מלחמת המפרץ. “הרעיון לסרט עבר כמה גלגולים", מספר אסייג. “עבדנו לפני מספר שנים על סרט המבוסס על הסדרה ‘שנות ה־80'. הסרט לא יצא לפועל. כשחזרה ההזדמנות לעשות סרט, החלטנו לקחת את סיפור המסגרת של דוד שלי ולשכתב אותו".
איך הייתה האווירה בצילומי הסרט?
“אנחנו קאסט מאוד מגובש שעובד יחד כבר משהו כמו 12 שנים, מאז שהתחלנו לצלם את העונה הראשונה, אז אנחנו לגמרי מחוברים ומגובשים, וכל אחד חי בתוך הדמות שלו ויודע להביא לנו תוספות מתוך עצמו. האווירה הייתה חגיגית וכולנו הרגשנו שזה שונה ממה שעשינו עד היום".
סוגרים פינה
אסייג נולד באילת לשלום ולדבי. הוריו התגרשו כשהיה בן חצי שנה. עד גיל 12 גדל אצל סבו וסבתו בטירת כרמל, לאחר שאמו עברה לחיות באנגליה. בגיל 12 חזר לחיות עם אביו בתל אביב. “מגיל 5 אני מנגן בפסנתר, בגיטרה ובעוד כלי נגינה", הוא מספר. “יש לי שמיעה אבסולוטית ואם משמיעים לי שיר, אני יודע לנגן אותו בלי לחפש תווים. היה לי חיבור למוזיקה מגיל מאוד צעיר. בגיל 13 כבר כתבתי פסקול להצגת בידור שאבא שלי ביים בשם ‘הצ'ט ועונשו'. אחרי זה כתבתי שירים לנסרין קדרי, לרון שובל ולעוד אמנים. כשהתחלתי להיכנס לסטנד־אפ, לקחתי את המוזיקה לתוך הסטנד־אפ והבנתי שזה נותן לי יתרון על פני סטנדאפיסטים אחרים".
בשנת 2013 החל אסייג לגלם את דמותו של אביו בסדרה “שנות ה־80" המבוססת על ילדותו של אביו בטירת כרמל ותחילת דרכו המקצועית. בשנת 2019 כתב חמישה פרקים מתוך העונה החמישית של “שנות ה־80" וכשהושקה סדרת ההמשך, “שנות ה־90", שעוסקת בין השאר בלידתו שלו ובמערכת היחסים הסבוכה של הוריו, הפך לתסריטאי ראשי. כמו כן, הוא מגלם בסדרה את דמותו של אביו. “זו זכות לקחת את סיפור ההיווצרות שלך, סיפור ההיכרות של ההורים שלך ולהפוך את זה לתסריט", מספר אסייג. “זה סוג של טיפול פסיכולוגי שלא הרבה זוכים לחוות, אז זה כיף בהיבט הזה".
איך זה להיכנס לנעלי אביך ולגלם אותו?
“יש בזה הרבה אתגר, אבל אני חושב שיש לי יתרון לעומת מישהו שבא לגלם דמות שהוא מכיר רק דרך התסריט כי אני מכיר את הדמות של אבא שלי די טוב. זה יכול להיות חיסרון שמגביל אותך קצת כי אתה לא מביא את הדמות מהדמיון, אלא יש לך את מי שאתה מגלם מול העיניים. אבל לי זה נתן דחיפה קלה לתוך העולם הזה".
תאר קצת את העבודה עם אביך.
“זה כיף גדול וחוויה לעבוד איתו. הוא ממש מדריך את כולם על הסט ונותן מהניסיון והידע שלו וגם נותן לכל אחד את הבמה להתבלט ולהביא את עצמו במקסימום. עבורי זה כיף שיש לי מפגש משפחתי יומיומי בצילומים, וגם הבן הבכור שלי אושר איתנו בחלק מהזמן. הוא משחק בסדרה ובסרט את ליאור, הבן של אילנה (אחותו של שלום – ד"פ). ככה נפטרנו מבייביסיטר ומקייטנות יקרות, אנחנו עושים ‘קייטנת שנות ה־90', מביאים את המשפחה וסוגרים את הפינה".
שיערת שהסדרה “שנות ה־80" תצליח כל כך?
“אני חייב להודות שלא צפיתי הצלחה בסדר גודל הזה. הרגשנו בעונה הראשונה שיש פה משהו טוב, אבל עדיין עשינו סדרה על שנות ה־80, וחשבנו שזה יתפוס את המבוגרים בקטע נוסטלגי. לא היה לנו מושג שהסדרה תהפוך לאהובה על בני נוער וילדים. זה הפתיע אותנו מאוד לטובה".
בהתחלה הביקורות לא פרגנו.
“הביקורות אף פעם לא היו מדד שריגש אותנו. כמובן שזה כיף כשכותבים דברים טובים, אבל זה אף פעם לא הנחה אותנו. יש למבקרים ולקהל דעות שונות, ואם אתה שואל אותי מי אנחנו מעדיפים שיאהב את הסדרה, הקהל או המבקרים, אז אנחנו הולכים עם הקהל. החל מהעונה השלישית התחילו לכתוב שזו סדרה חשובה, שזה היה כיף".
הרבה מהביקורות עסקו בכך שהסדרה מציפה שוב את נושא השד העדתי.
“אני חושב שהנושא העדתי הולך ונהיה פחות רלוונטי. אם היינו עושים סדרה עכשווית על שנת 2023 ומתעסקים בנושא העדתי והיו אומרים שזה לא רלוונטי – הייתי מבין את הביקורת. אבל כאחד שגדל בסוף שנות ה־90 בטירת כרמל, אז אני יודע לומר שהדמויות העדתיות האלה שדיברו בעברית שבורה היו קיימות. זו לא סדרה שמנסה להגחיך דמויות ולהנציח סטריאוטיפים. כמובן שיש הקצנות פה ושם לטובת הקומדיה כי אנחנו לא יוצרים מסמך דוקומנטרי, אבל הניסיונות של אנשים להתאקלם בארץ ובחברה עם המנטליות שהם באו איתה מחו"ל – זה כן היה".
מה סוד ההצלחה של הסדרה?
“הנשק העיקרי של הסדרה הוא הנוסטלגיה, אנשים מאוד אוהבים להיזכר בימים עברו. הדבר השני הוא הרגש. יש רגעים שמצליחים לרגש את הקהל בתוך הקומדיה".
במה זה שונה עבורך כיוצר לעבוד על סרט לעומת עבודה על סדרה?
“סרט הוא חוויה שונה לגמרי, כי כשאני כותב פרק לסדרה, אז זה סיפור נקודתי שהוא חלק מפאזל עונתי. סרט הוא משהו יותר מלא שצריך לעמוד בפני עצמו, והקולנוע גם נתן לנו אפשרות להתפרע ולעשות דברים שאנחנו לא עושים בדרך כלל בסדרה, להכניס אקשן ומתח וסצנות פעולה. לקחנו את הטירוף צעד אחד קדימה".
לא הלך לאיבוד
שנה לאחר שהחל לככב ב"שנות ה־80", השתתף אסייג בסדרת הדוקו־ריאליטי “מחוברים +" שבה התוודה על ניסיונותיו לחדש את הקשר עם אמו, שעמה לא היה בקשר במשך שנים. “היום אנחנו בקשר, היא רואה את הסדרה ועוקבת, ואנחנו מבקרים אצלה מדי פעם עם הילדים, היא מבקרת אצלנו", הוא אומר. “היום הקשר טוב".
נולדת בשם דין אסייג. מדוע בחרת לשנות לדניאל?
“האמת שהיה ויכוח במשך הרבה שנים בין אבא שלי ואמא שלי. אמא שלי רצתה שיקראו לי דין, שזה שם בריטי, ואבא שלי לא רצה, בהמלצת רבנים שאמרו שדין זה שם לא טוב ובעייתי למזל. בסוף זרמתי עם השינוי לדניאל. בעונה הקרובה של ‘שנות ה־90', שמצטלמת הקיץ, הוויכוח על השם שלי מרחף לכל אורך העונה. במקור אמא שלי רצתה לקרוא לי מייקל, ושם המשפחה של אמא שלי לפני החתונה היה לואיס, ככה שאם היא לא הייתה משנה את השם לפני שהתחתנה עם אבא שלי, הייתי יכול להיקרא מייקל לואיס. הייתה איזו תקלה קטנה בדרך ופספסתי את הקוביות (צוחק)".
כמו אביו שהפך לאב בגיל צעיר, גם אסייג הפך בגיל 18 לאב לבן מנישואיו הראשונים. בשנת 2014 התגרש ובפברואר 2018 נישא בשנית. מנישואיו השניים נולדו לו שתי בנות, האחרונה לפני חודשיים. “העובדה שהפכתי להורה בגיל צעיר ביגרה אותי מהר יותר", הוא אומר. “זה נתן לי פרופורציות למה חשוב בחיים. זה די משאיר אותך במסלול ולא נותן לך ללכת לאיבוד".
אתה חושב לפעמים מה היה קורה אילו היית הופך לאבא בגיל מאוחר יותר?
“יוצא לי לחשוב על זה לפעמים, ‘מה היה קורה אם', אבל אני פחות מתעסק בזה כי זה לא רלוונטי. גם כשהנישואים לא צלחו, זה איפס אותי ועשה לי טוב כבן אדם".
לאחרונה אביך השיא משואה וזכה גם להערכה כשחקן דרמטי בתור איזי מהסדרה “מנאייכ". מרגיש שההערכה הזו אליו כשחקן אופי מגיעה מאוחר?
“תראה, מצד אחד ההרגשה היא שזה נתפס באיחור כי זה מגיע אחרי כל כך הרבה שנים שהוא נמצא בטופ של העשייה, אבל מצד שני היה לו פחות זמן לדרמה, הוא התעסק המון שנים ב'צחוק מעבודה' ושיחק תפקידים שונים. כשהוא גילם את איזי, אנשים ראו שיש בו יכולות משחק דרמטיות יותר ממה שהם חשבו, וזה הוביל לתקדים, כשהוא זכה בתואר השחקן הראשי הטוב ביותר שנתיים רצוף על אותו תפקיד. כיף לראות את זה".