עורך הדין והגניאולוג היהודי אריק רנדול שנברג הפך לאחד אחרוני הלוחמים נגד הנאצים ומורשתם, כשהצליח להחזיר סדרת ציורים בשווי מיליוני דולרים שנלקחו ממשפחות יהודיות על ידי הרשויות באוסטריה לאחר שבעליהם ברחו מאימת הנאצים. סיפורו של שנברג, המתמחה בתיקים משפטיים הקשורים להחזרת יצירות אמנות שנבזזו או נגנבו בתקופת המשטר הנאצי ובמהלך השואה, הפך ב־2015 לסרט ההוליוודי המצליח "האישה בזהב", בכיכובה של הלן מירן, כשאת שנברג גילם ריאן ריינולדס. כעת, עורך הדין שעוסק בחקר שורשים מגיע לישראל כדי לקדם סרט אחר - הפעם תיעודי, "פיורטה", שבמהלכו הוא לוקח את בנו לחקור את סיפורו המשפחתי המרתק המשתרע על פני 500 שנים. הסרט יוקרן ב"אנו – מוזיאון העם היהודי", ביום ראשון, 8 באוקטובר, בשעה 18:15. בתום הסרט יתקיים פאנל שאלות ותשובות עם רנדול שנברג ועם במאי הסרט, מתיו מישורי.
"התחלתי להתעסק בהיסטוריה המשפחתית בגיל מאוד צעיר", מספר שנברג. "בבית הספר עשיתי עץ משפחתי, סבתא שלי נתנה לי הרבה מידע על המשפחה שלי, שלא הייתה גדולה בגלל השואה. הגעתי לבית הספר והיה לי עץ משפחה ענק, וזה הפך לקטע שלי. פעם בכמה זמן מישהו היה יוצר איתי קשר ומספר לי על עוד חלקים מהמשפחה. כשהייתי בן 18, מנהלת הסטודנטים במעונות, שהייתה קצת מבוגרת ממני, ביקשה לדבר וסיפרה לי על בני משפחה שלה. סיפור מוזר על שני אחים שהייתה להם חנות עם קוסמטיקה, סבונים וספוגים. האחים רבו, ואחד מהם היה צריך לעזוב. אצלי במשפחה היה סיפור על סבא שלי, אריך צייזל, שהיה מספר בדיחה שהוא היה שונא שלושה דברים בעולם: היטלר, השמש (כי הוא היה בהיר ונשרף מהשמש) וסבתא שלו. היא אמרה שהייתה למשפחתם חנות עם ספוגים וקרו שם דברים נוראים. לסבא שלי היה אח נוראי שדחק אותו מהמשפחה. כך הבנו שמנהלת הסטודנטים ואני קשורים. הדברים האלו קרו במקרה, כשנתנו לי מידע מסוים התחלתי לחפש עוד קרובי משפחה".
"כשהגעתי לפראג, מיד אחרי נפילת חומת ברלין בשנת 1992, ידעתי שהיה לי דוד בשם קוליש שחי בה. מצאתי ספר טלפונים ישן והתקשרתי. ענה לטלפון ילד, שאלתי אם הוא מדבר אנגלית, צרפתית או גרמנית, והוא ענה 'סבא שלי מת ואמא שלי לא בבית', אבל נסעתי לשם בכל מקרה. האיש שחיפשתי מת עשר שנים לפני כן, והבת התחתנה והחליפה את שם המשפחה, אך היא גרה באותה דירה של סבא שלי וכך מצאתי אותה. זה התחיל שם, זה היה הקטע שלי לחפש אנשים רחוקים".
שנברג ייצג את מריה אלטמן בתביעתה להשיב חמישה ציורים של הצייר גוסטב קלימט מאחוזתם של פרדיננד ואדל בלוך־באואר וכן ממוזיאון ה"פאלה" - המוזיאון הווינאי שבו שוכנו הציורים. אלטמן זכתה בתיק בבית המשפט העליון של ארצות הברית נגד ממשלת אוסטריה בשנת 2004. שנברג פעל על בסיס עמלה מותנית, ולפי הדיווחים קיבל 40% מההכנסות מציורי קלימט - בגובה שכר טרחה משפטי של למעלה מ־120 מיליון דולר. הוא השתמש בחלק משכר הטרחה שלו כדי לממן בניין חדש והרחבה של מוזיאון השואה בלוס אנג'לס. שנברג הופיע בסרטים התיעודיים "גניבת קלימט" ו"משאלתה של אדל", העוסקים באירועים סביב התיק של אלטמן נגד ממשלת אוסטריה, כיהן כנשיא מוזיאון השואה בלוס אנג'לס במשך כעשור (בשנים 2005־2015), ובזמנו הפנוי הוא גניאולוג נלהב ומשמש כאוצר מתנדב עבור אתר הגניאולוגיה Geni.com. בנוסף, הוא חבר מועצת המנהלים של JewishGen ומייסד שותף של קבוצת האינטרסים המיוחדת של אוסטריה־צ'כיה. הוא מתגורר בלוס אנג'לס עם אשתו, פמלה, ולהם שני בנים ובת.
"לקחנו סיכון"
על הפרשה המפורסמת בה היה מעורב, מספר שנברג: "מריה אלטמן, שהייתה חברה של אמא שלי, הפכה לבת משפחה למרות שלא היה קשר דם. יום אחד היא התקשרה אליי כדי להחזיר ציורים שהיו שייכים למשפחתה, כשאוסטריה העבירה חוק על החזרת יצירות שנגנבו על ידי הנאצים לבעליהן. היא נהגה לומר שהיא הכירה אותי 'מאז שאמא שלך הייתה בחיתולים' והיא ידעה שאני עורך דין. ניסיתי לעזור לה. קודם לכן הייתה ועדה שהחליטה לא להחזיר את הציורים והסיבה שהם נתנו היא שאדל בלוך־באואר (האישה בתמונה), אחות של אמה, ביקשה מבעלה פרדיננד למסור את הציורים למוזיאון. כמובן שהיא לא יכלה לדעת מה יקרה עם הנאצים, וזו לא הייתה צוואה חוקית. הוא ברח והנאצים לקחו את הציורים. האוסטרים אמרו, 'האישה בציור אמרה שאנחנו צריכים לשמור אותם'. זמן קצר אחרי המלחמה, היה עורך דין שניסה להחזיר את הציורים ו־50 שנה זה נשאר אותו דבר, עד שעיתונאי בשם הוברטוס צ'רנין עשה כתבה על ציורים שלא הוחזרו אחרי המלחמה, וזה הוביל את האוסטרים להעביר חוק חדש.
"הגשנו את התביעה בארצות הברית, וב־2004 קיבלנו אישור להמשיך עם התיק למרות שהאוסטרים לא רצו להמשיך את התיק בארצות הברית. מריה הייתה בת 89, אמרנו שזה יכול לקחת עוד חמש שנים, ואפילו אם ננצח, לא בטוח שניקח את התמונות. לקחנו סיכון וקיווינו שנצליח. לא בטוח שהייתי עושה את זה עכשיו. הלכנו להליך בוררות, לקחתי עורך דין שהכרתי, הייתי צריך לסמוך עליו. הייתי בטוח שמבחינה משפטית אנחנו צודקים, ובסופו של דבר זכינו במשפט הפנימי".
"בסרט, המשפט מוצג כהתרחשות בחדר גדול עם הרבה אנשים. במציאות זו הייתה בוררות בחדר קטן", מתאר שנברג את הדיונים ומספר כיצד למד על הניצחון: "שיחקתי פוקר עם המשפחה בלוס אנג'לס, חזרתי הביתה ופתחתי את המייל לפני השינה, קראתי בגרמנית, והבנתי שניצחנו, ושכל שלושת השופטים הסכימו עם הטיעון שזו הייתה בקשה ולא צוואה מחייבת, והציורים יוחזרו. הלכתי לישון, התקשרתי בבוקר למריה, היא אמרה, 'או, ידעתי'. בסופו של דבר כל הציורים נמכרו למוזיאון. מריה הייתה אישה רגילה, והאחיינים שלה החליטו למכור את הציורים. הציור המפורסם 'דודה אדל' נרכש על ידי רונלד לאודר ומוצג במוזיאון פרטי שלו, והארבעה האחרים נמכרו למיליונרים ומוצגים במוזיאונים שונים".
"היה עוד ציור של קלימט - של עמלי צוקרקנדל, שנרצחה בידי הנאצים - שהשופטים לא היו מוכנים להחזיר", מספר שנברג. "חמישה ציורים של קלימט הוחזרו והשישי לא. אני בטוח שזה לא צודק, אבל לפעמים זה לא מספיק, לפעמים קשה לעשות את זה. כמעט 80 שנה אחרי המלחמה, עדיין יש עניינים לא פתוחים, יש אי־רצון מצד אנשים מסוימים להחזיר רכוש גנוב. אני מאוד עקשן ותמיד מקווה שיהיה שינוי. זה דורש שינוי בהרכב האנושי כי העובדות מאוד ברורות. זכינו בתיק הגדול אחרי שאף אחד לא חשב שנזכה. מריה ואני לא היינו אופטימיים, הבנו שהסיכוי נמוך. זו הייתה הרגשה מדהימה. אחרי שעבדנו על זה שמונה שנים, חשבנו שזה משוגע לעבוד על דבר כזה. מיליונים נהרגו, משפחות איבדו הכל, זה הרבה יותר מציורים, זה לא היה הדבר הכי חשוב בזמנו, אחרי המלחמה, אבל זה אפשר לי, נכד של אדם שברח מהנאצים, לעזור למריה אלטמן להחזיר את הציורים".
עד כמה הסרט "האישה בזהב" היה מדויק?
"הם עשו עבודה טובה מאוד, תהיתי איך יצליחו להכניס 100 שנה לתוך סרט. איך עושים סרט שמכסה כל כך הרבה, בעיקר החלקים מווינה, כשנאצים נכנסו. יש תמונות מ־1938 של יהודים שצריכים לנקות את המדרכות. הם שחזרו את התמונות ועשו עבודה נהדרת. הלן מירן עשתה עבודה מעולה. נפגשנו פעמיים־שלוש והיא מדהימה. כשעושים סרט עליך, זה תמיד יהיה שונה, הכל מבוסס על דברים שקרו. יש סצנה שבה אני אורז את הדברים שלי ומודד עניבות, כדי להגיע לוושינגטון ולעמוד מול בית המשפט העליון, ואשתי צריכה ללדת. זה הוליווד. זה לא היה ככה, אבל כשהייתי בוושינגטון אשתי התקשרה אליי ואמרה, 'אני בשבוע 30'. היא הייתה אמורה ללדת מוקדם אבל אז הצליחו לעכב את הלידה. זה לא בדיוק מה שקרה בסרט, אבל אפילו הדברים שהם המציאו איכשהו התקשרו עם המציאות".
לאחד את הרסיסים
במהלך הסרט החדש "פיורטה", שנברג ובנו ג'ואי בן ה־18 מטיילים באירופה, וחוקרים 500 שנות היסטוריה משפחתית. בדרך הם נתקלים במלכים, במיסטיקנים ובמשיחי שקר, כמו גם באנשים הפשוטים שנשכחו מזמן, שהיו עדים לעבר הרחוק והקרוב של אירופה: הגירוש, השואה, הקומוניזם, ולאחרונה גם משבר הפליטים בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה. מבחינתו של שנברג, ההישג הגדול ביותר שלו עשוי להיות איחוד מחדש של הרסיסים השבורים והמפוזרים של משפחתו.
איך הגעת להשתתף בסרט על חייך?
"לפני שנתיים יצאנו לטיול באיטליה, ואמרתי לבת דודה שלי שיש לנו משפחה בוונציה. היא אמנית, ויצרה כמה סרטים, ואמרה 'זה יהיה סרט מעניין'. אז כשחזרתי הביתה, הבמאי הישראלי־אמריקאי מתיו מישורי התקשר אליי. הוא עשה סרט אחר, '?Who Are the Marcuses', על זוג יהודי מבוגר שתרם את החפצים שלו, והיה צריך מרואיין על יהודים בגרמניה, ואז אמרתי, 'למישהי שאני מכיר היה רעיון לעשות סרט', וככה זה נולד. ב־2022 נסענו לעשות תחקיר במשך שבועיים. ראינו דברים עין בעין והחלטנו לעשות את הסרט. הרעיון היה ללכת ישר אחורה, וזה לא פשוט להגיע כל כך רחוק, זה מאוד נדיר. הגענו ליהודי זקן שהיה אחראי על בית הקברות היהודי העתיק בוונציה, שהכניס אותנו וכך הגענו לקבר של קרובת המשפחה הכי רחוקה שלי שהצלחנו למצוא. עבור הסרט, דודה שלי, סריינה נונו, ציירה את בני המשפחה, ועשינו תערוכה. היו לה תמונות שלי, של אבא שלי ושל סבא שלי, שלושה־ארבעה דורות עם תמונות, היא הייתה צריכה לדמיין איך הם נראו, לפעמים ליצור תמונות על בסיס אנשים אחרים במשפחה ולהלביש אותם תקופתית, והוסיפה חלק אמנותי למסע שלנו. אני נרגש לקראת הפרמיירה במוזיאון 'אנו'. עזרתי להם עם תוכניות גניאולוגיה ואתה יכול לגלות אם אתה מקושר לאנשים במוזיאון".
הגניאולוגיה הפכה ללהיט בשנים האחרונות עם השקת "MyHeritage", שבאמצעותה רבים מגלים את השורשים של משפחתם.
"כשאני התחלתי היה הרבה יותר קשה לגלות את השורשים שלך. היית צריך ללכת לארכיונים בעצמך. עכשיו הדברים מגיעים לרשת, ואתה יכול מהמחשב לעשות את המחקר. MyHeritage זה לעשות עץ משפחה של כולם. האפליקציה הזו מוכיחה שכל יהודי ימצא קשרים ליהודים מפורסמים. אתה מתחבר לעץ הגדול, ואז המחשב מוצא קשר, גם אם לא בהכרח קשר דם".