"איתנו זה נגמר" הוא הסרט הכי מדובר של הימים האחרונים, מהסיבות הנכונות ולא הנכונות. מדובר בעיבוד לרב־המכר של קולין הובר, מי שהפכה בשנים האחרונות לטיילור סוויפט של עולם הספרות האמריקאי. בלייק לייבלי, שפרצה ב"גוסיפ גירל", הפיקה את האדפטציה הזאת וגם מככבת בה, בתור אישה המגלה כי בן הזוג שלה אלים ומסוכן.
הקהל שקרא את הספר ופרסם עליו אין־ספור פוסטים בטיקטוק רץ לראות אותו באולמות, והסרט נהנה בסוף השבוע מפתיחה מוחצת שהטיסה אותו למקום השני בטבלת שוברי הקופות. ולמה רק למקום השני? כי אי אפשר לנצח את הלהיט שבמקום הראשון, “דדפול & וולברין", ומי מככב בו? לא אחר מאשר ריאן ריינולדס, בן הזוג של לייבלי, כך שמשפחה אחת שולטת כרגע במסכים, ואפשר להגדיר את הזוג הזה בתור הברבנהיימר של קיץ 2024. מעניין איך נראות כרגע ארוחות משפחתיות אצלם.
אבל זה לא נגמר: “איתנו זה נגמר" אחראי גם לאחת השערוריות הפיקנטיות של העונה: לייבלי מככבת בו לצד ג'סטין בלדוני, שגם ביים אותו, אך השניים הפרידו כוחות במסע השיווק ומסרבים להתייחס זה לזה. לא ברור מה קרה, ואיש לא אישר או הכחיש שום דבר. מה שבטוח: הדם הרע הזה עושה רק טוב לסרט, ומגדיל את העניין התקשורתי והציבורי בו. אפשר להבין למה התקשורת מתעסקת בפיקנטריה, והנה גם אנחנו עושים זאת, אבל אסור שהיא תבוא על חשבון הדיונים החשובים יותר: הסרט עוסק בסוגיות הרות גורל כמו גברים רעילים, מערכות יחסים רעילות, אלימות במשפחה, טראומה ופוסט־טראומה.
העיבוד נאמן למדי לספר. לייבלי מגלמת צעירה בשם לילי העוברת לבוסטון, העיר שבה גם התרחשה עלילת הלהיט הרומנטי הגדול האחר של השנה, “רק לא אתה". עברו הימים שבהם סרטים כאלה התרחשו בניו יורק. בכל מקרה, לילי עושה את המעבר כדי להגשים את חלומה ולפתוח חנות פרחים. החנות זוכה להצלחה, ובוסטון ממשיכה להאיר לה פנים. היא פוגשת בה את רייל, שלפחות על פניו נראה כמו גבר החלומות - הוא גם רופא וגם אופה (ברצינות, לא כמטבע לשון. ברגע שיא בסרט הוא אופה פריטטה).
השניים מתאהבים מהר ומתחתנים מהר, אבל די מהר גם מתגלה הפרצוף האמיתי של האביר על הסוס הלבן: גבר אלים, קנאי, רכושני וחסר גבולות. עם הזמן אנחנו לומדים גם על הרקע המשפחתי הקשה של רייל ושל לילי ועל הטראומות שהם נושאים מעברם, ומבינים שהיא תצטרך לקבל החלטות כדי לדאוג שהם יהיו הדור האחרון שחווה אלימות כזו.
קל לדבר על הפגמים האומנותיים ב"איתנו זה נגמר". יש כל כך הרבה. בלדוני נוראי גם כשחקן וגם כבמאי. כל החלטות הבימוי כאן הן אסופה של קלישאות. למשל, כשיש פלאשבק מהעבר, מעבירים להילוך אטי ומדמימים את הסאונד. אפילו הפסקול גנרי וצפוי, כולל שיר בלתי נמנע של טיילור סוויפט (סביר להניח שיש חפיפה בין הסוויפטיות ובין חלק ניכר מהצופות בסרט). אף שקשורים בו שמות גדולים למדי כמו קולין הובר ובלייק לייבלי, הרי שמבחינה קולנועית מדובר במקרה הטוב בסרט של הולמרק.
כיוון שזה רב־מכר/שובר קופות אמריקאי, הוא לא מסתפק בשתי הדמויות הראשיות, אלא ממלא משבצות מסביבן. וכך, לגיבורה יש גם חברה טובה. הדמות שלה לא תורמת תסריטאית, ורק מובילה לצירופי מקרים משונים, כי מתברר שרייל הוא לא אחר מאשר אחיה, אף שהם לא דומים פיזית. ברור לי שהספר והעיבוד שלו מנסים להראות עד כמה החיים מורכבים ודבר לא מובן מאליו, אבל ההתנהלות שלה בכל הקשור אליו לא אמינה במיוחד, בלשון המעטה.
ויש עוד צירוף מקרים: מתברר כי אהוב נעוריה של הגיבורה, שגם לו סיפור רקע לא פשוט, הגיע גם כן לבוסטון. כנראה שאין עוד ערים באמריקה. הוא מקים בה מסעדה, וכמובן שהיא תככב במצעד עשרת המקומות החדשים הכי לוהטים בעיר יחד עם חנות הפרחים של לילי, שכמובן תגיע דווקא אליה לאירוע חגיגי עם בן זוגה הקנאי. מצפייה בסרט, קשה להסיק שיש בארצות הברית 333 מיליון אנשים.
הכשלים האומנותיים הללו הם לא הבעיה של הסרט. הבעיה היא הצורה שבה הוא מציג סוגיה טעונה כמו אלימות לגבי נשים. “איתנו זה נגמר" מהסס להתמודד איתה ברצינות ולעומק, גם כי זה נושא רגיש וגם כי קשה לבנות ממנו בלוקבסטר מבדר ומרגש. כדי לפתור זאת, הוא מטביע אותו בים של דמויות, קווי עלילה, פלאשבקים ומה לא. בסופו של דבר, יש פה הרבה מסביב ומעט מאוד סצינות שעוסקות בעצם העניין.
ראינו אומנם לא מעט סרטים הוליוודיים שעסקו באלימות נגד נשים, אבל הם בדרך כלל פעלו במחוזות האקשן - דרמות כמו “לישון עם האויב" או “עד כאן", שבהן המוטיב המוביל היה בריחה או נקמה, כי הקולנוע האמריקאי כפייתי לגבי הרעיון של הנקמה. הסרטים הללו גם פנו כמובן לקהל בוגר יחסית.
“איתנו זה נגמר", אולי כי כתבה אותו אישה, לא מתעניין בנקמה, ואין בו אקשן. הוא פועל בתוך ז'אנר המלודרמה הרומנטית: סוגה שפונה בעיקר לגיל הנעורים ומציגה סיפורים על נסיכים ונסיכות שאהבתם תמיד מנצחת ושורדת הכל, אפילו מוות של אחד מהם (כמו ב"טיטניק" או “אשמת הכוכבים"). אך במקום לתאר עד כמה האהבה היא ערך עליון, הספר והסרט מנפצים את המיתוס הזה, מתארים את הצד האפל של הזוגיות ומעיזים לומר שלפעמים הדבר הנכון לעשות הוא לקום וללכת. זה הופך אותם לפורצי דרך וגם לחשובים בצורה קריטית, כי קהל היעד שלו בדיוק בגיל הרלוונטי: נערים ונערות שעוד לא קיבלו את ההחלטות החשובות בחייהם, ולומדים כאן איך לזהות דגלים אדומים ומה לעשות בנידון.
אם היו עשרות סרטים מסוגו של “איתנו זה נגמר", הוא ודאי לא היה טוב מביניהם, אך זה לא המצב. חשיבותו של הסרט טמונה בעצם קיומו, ואם לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו. מדובר בדוגמה נדירה לסרט שיכול באמת ובתמים להציל חיים, והמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. זה חשוב יותר מאלף אוסקרים.