ב־14 באוקטובר 1994, בצירוף מקרים מוזר, יצאו לאקרנים בארצות הברית שניים מהסרטים ההוליוודיים המצליחים והמשפיעים ביותר בשנות ה־90 ובכלל בקולנוע העולמי: “ספרות זולה" ו"חומות של תקווה", סרטים ששרדו את מבחן הזמן ובמרוצת השנים הגיעו למעמד פולחני ונכנסו למועדון האקסקלוסיבי של הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים.
מלבד העובדה ששניהם הפכו לקלאסיקות ויצאו באותו היום, קשה למצוא נקודות דמיון בין הסרטים, בעיקר בשל הגישות הקולנועיות השונות של יוצריהם, אך עם זאת, שניהם השפיעו רבות על הקולנוע של שנות ה־90 והגדירו מחדש את הדרך שבה מספרים סיפורים בקולנוע.
סיפורים שחייבים להישמע: "שחר אדום" חושפת את גבורת ה-7 באוקטובר
רימייק עם טוויסט: סרט האימה שמצדיק את עיבודו המחודש | מותחן השנה
“פוסט־מודרניזם מושלם"
“ספרות זולה" (“Pulp Fiction"), סרטו השני של הבמאי ההוליוודי והתל אביבי בהווה קוונטין טרנטינו, יצא שנתיים אחרי סרט הביכורים המצליח שלו “כלבי אשמורת", וזיכה אותו בפרס האוסקר הראשון שלו וכן בפרס “גלובוס הזהב" על התסריט הטוב ביותר, לצד התסריטאי רוג’ר אווארי. “כבר אחרי ‘כלבי אשמורת’ ידעתי שאני בדרך הנכונה, אבל לא באמת ציפיתי להצלחה המדהימה של ‘ספרות זולה’", סיפר טרנטינו בעבר.
“זה היה סרט אחר לגמרי מבחינת הסגנון, המורכבות של הדמויות, והדרך שבה סיפרתי את הסיפור: היו בו תסריט לא ליניארי, דיאלוגים חריפים, משחק מדהים של שחקנים וכמובן מוזיקה שבחרנו בקפידה. זה היה רגע שבו הכל התחבר, וזה מה שעשה את הסרט לכל כך משפיע ואייקוני.
כשהתחלתי לכתוב את התסריט, ידעתי שאני הולך לשבור כמה חוקים קולנועיים. רציתי לשחק עם הזמנים, עם הסיפורים השונים שמצטלבים, וליצור סרט שמצד אחד מלא באלימות ובדמויות קיצוניות, ומצד שני הוא מדבר על נושאים עמוקים של מוסר ואנושיות. אהבתי את הרעיון שהקהל לא ידע למה לצפות בכל רגע - זה מה שהחזיק אותו מרותק למסך".
“ב’ספרות זולה’ טרנטינו לקח את האהבה שלו לספרות פשע ולז’אנר סרטי B Movies שהוא גדל עליהם בסבנטיז 200 צעדים קדימה מ’כלבי אשמורת’, ויצר את הפוסט־מודרניזם המושלם, שילוב של כל השפעה גבוהה ונמוכה על תרבות פופ, אמנות וקומיקס יחד בצורה שבה לאמת אין משמעות יותר והכל הולך", מסביר הבמאי ויוצר התוכן איתן גפני.
“אחד הדברים הממש מעניינים בסרט הזה הוא הליהוק, ובייחוד הליהוק של ברוס וויליס לדעתי, כי הוא נורא התלהב מהסרט הזה ורצה לשבור את הפרדיגמה של כוכב אקשן, ובשנייה שהוא הראה מעורבות ועניין בסרט, כל שאר השחקנים אמרו ‘כן’ והשתכנעו. הסרט הזה העיף את טרנטינו לפסגה, הפך אותו לכוכב ולאחד הבמאים הייחודיים שיש לנו עד היום".
הסרט מורכב מכמה קווי עלילה העוסקים בדמויות משולי עולם הפשע בלוס אנג’לס של ראשית הניינטיז: הרוצחים השכירים וינסנט וגה (ג’ון טרבולטה) וג’ולס וינפילד (סמואל ל. ג’קסון) נשלחים לדירה באל. איי. על מנת לחלץ ממנה מזוודה השייכת לראש ארגון הפשע שלהם - מרסלוס וואלאס (וינג ריימס). בשלב מסוים וינסנט יוצא בהוראת הבוס שלו לבלות עם אשתו של מרסלוס, מיה וואלאס (אומה תורמן), שמזכירה את דמות הפאם פאטאל של ימי הסרט האילם. השניים מבלים במסעדה ורוקדים טוויסט לצלילי שירו של צ’אק ברי
“You Never Can Tell" באחת הסצינות הזכורות ביותר מהסרט ומשם יוצאים ללילה של סמים והרפתקאות; קו עלילה נוסף מציג את סיפורם של זוג הפושעים הכושלים פאמפקין (טים רות’) והאני באני (אמנדה פלאמר) שמחליטים לשדוד מסעדה; סיפור נוסף הוא סיפורו של המתאגרף המתבגר בוץ’ קולידג’ (וויליס) שמקבל את הצעתו של מרסלוס למכור את קרב האגרוף שלו, אך ברגע האחרון חוזר בו ומנצח בקרב ונמלט יחד עם חברתו פביאן (מריה דה מדיירוס). כל קווי העלילה בסופו של דבר מתקשרים זה לזה בזמנים שונים ומרכיבים את הסרט. טרנטינו עצמו שיחק בתפקיד קטן בסרט בתור ג’ימי דימיק, ידידם של ג’ולס ווינסנט.
“העבודה עם קוונטין הייתה כמו לנסוע ברכבת הרים", תיאר טרבולטה. “הוא כל כך נלהב מכל פרט קטן ומדביק אותך באנרגיה שלו. מה שמדהים בקוונטין הוא שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, אבל הוא גם יודע לתת לך את החופש למצוא את הדרך שלך בתוך הדמות. בסצינת הריקוד למשל, הוא נתן לי מקום לשחק עם התנועות שלי. זה היה כמו סוג של שיחה בין שנינו, והדיאלוג הזה יצר את הקסם על המסך.
כשהוא הציע לי את התפקיד הייתי במקום קשה בקריירה שלי: הרבה אנשים תפסו אותי כשחקן שימי הזוהר שלו מאחוריו, והסרט הזה החזיר אותי לקדמת הבמה. הוא נתן לי את ההזדמנות להוכיח שאני עדיין יכול לחדש ולהביא משהו ייחודי למסך. אחרי ‘ספרות זולה’ הקריירה שלי קיבלה חיים חדשים".
“הסרט הזה שינה את כל הקריירה שלי", טען ג’קסון. “עד אז הייתי עושה בעיקר תפקידים קטנים, אבל אחרי הסרט הזה התחילו לראות אותי בצורה אחרת. אני מרגיש שכל תפקיד שאני עושה מאז נבנה על הדמות של ג’ולס. מה שיפה בסרט זה שהדמויות כל כך שונות זו מזו, אבל איכשהו כולן משתלבות בצורה מושלמת. למשל, טרבולטה ואני באים מעולמות כל כך שונים, אבל הכימיה בינינו על המסך הפתיעה את שנינו והפכה את הדמויות שלנו לריאליסטיות".
פסקול הסרט הצליח אף הוא, וחלק מהשירים בו, מרביתם משנות ה־60 וה־70, הפכו ללהיטים שנים רבות לאחר הקלטתם בזכות הסרט, כמו למשל “Misirlou" של גיטריסט הסרף דיק דייל ו־"Girl, You’ll Be A Woman Soon" של ניל דיאמונד. “אני תמיד אומר שהמוזיקה היא דמות בפני עצמה בסרטים שלי, ו’ספרות זולה’ לא היה יוצא דופן", אמר טרנטינו.
“אני אוהב לשלב מוזיקה ישנה וטובה, כזאת שאנשים אולי שכחו ממנה, ולתת לה חיים חדשים דרך הסיפור שאני מספר. כל שיר בפסקול נבחר בקפידה כי הוא שיקף משהו מדויק לגבי הדמויות או הסיטואציות". הסרט, שהכניס קרוב ל־214 מיליון דולר, היה לסרט העצמאי הראשון שזכה להצלחה קופתית כזו גדולה, ובכך שינה את פני הקולנוע ההוליוודי.
“הזניק קריירות"
סרטו של הבמאי פרנק דרבונט “חומות של תקווה" ("The Shawshank Redemption"), המבוסס על סיפורו הקצר של סטיבן קינג “ריטה הייוורת’ והבריחה משושנק" (מקובץ הנובלות “עונות מתחלפות", 1982), היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר ואומנם לא זכה באף אחד מהם, אך נבחר למקום החמישי ברשימת 500 הסרטים הגדולים של כל הזמנים לפי מגזין הקולנוע הבריטי “אמפייר".
בתקציב של 25 מיליון דולר הצליח הסרט להרוויח בזמן אמת בקופות 28 מיליון דולר, כשיש הרואים בכך כישלון קופתי, בייחוד כיוון שהופק על ידי חברת הסרטים “קולומביה". התפנית הגיעה לקראת סוף שנות ה־90 כשרשתות הטלוויזיה ברחבי העולם החלו להקרין אותו וחנויות הווידיאו החלו להפיצו.
“ברגע שהוא הגיע לווידיאו ובהמשך ל־DVD הוא התפוצץ והפך לקלאסיקה מיידית, ועשה פי ארבעה מהתקציב שלו רק דרך צפיות ביתיות, ועל פי מצביעי אתר הקולנוע הנחשב IMDB הוא הסרט הטוב ביותר בהיסטוריה", אומר גפני. “אני לא חושב כך, אני מאמין שיש סרטים יותר טובים ממנו, אבל זה רק מראה כמה זה סרט כל כך אהוב.
אחת הסיבות שהסרט לא הצליח בקולנוע כמו שחשבו היא השם המאוד לא שגרתי שלו והקשה להגייה, באותה תקופה זה מאוד הרתיע את הקהל. דרבונט, שזה הסרט הגדול הראשון שלו כבמאי, מעולם לא למד קולנוע, ומה שמעניין הוא שהסיפור המקורי של סטיבן קינג הוא מאוד קצר ורזה ולא מרגיש כמו סיפור שיכול למלא שעתיים וחצי. דרבונט הפך את הסיפור לסרט פנטסטי, הרבה יותר טוב מהסיפור המקורי".
עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1947 כשאנדי דופריין (טים רובינס), סגן נשיא בנק, מואשם ברצח אשתו ומאהבה. אנדי כופר באשמה, אך מוצא עצמו מורשע ברצח כפול בשל ראיות נסיבתיות חזקות, ונידון על ידי בית המשפט לשני מאסרי עולם ונשלח לכלא שושנק. בכלא הוא נחשף למציאות קשה של אסירים וסוהרים אלימים, ומתיידד עם אליס בויד רדינג (מורגן פרימן), “רד", אסיר מבוגר שמפורסם בכלא ביכולתו להשיג חפצים מבחוץ.
במשך השנים מנסה אנדי לשמור על תקווה ונמצא במסע לגאולה אישית, ובסופו של דבר, אחרי 19 שנות מאסר, הוא מצליח להימלט מהכלא בעזרת מנהרה שחפר, שאותה הסתיר בעזרת פוסטר של שחקנית הקולנוע ריטה הייוורת’ שתלוי בחדרו, ולחשוף לעיתונות את השחיתות של הסוהר הראשי האדלי (קלנסי בראון) ומנהל הכלא סמואל נורטון (בוב גנטון). לאחר שרד מסיים לרצות את 40 שנות המאסר שלו, הוא פוגש את אנדי על שפת אוקיינוס במקסיקו – והם חוזרים לחיים.
“זה סיפור על חברות, על אנשים ועל הישרדות נפשית בתוך מערכת שמטרתה לשבור אותך", ציין פעם קינג, שהודה כי הסיפור לא מבוסס על מקרה אמיתי. “לא ציפיתי שהסיפור הקטן הזה, נרטיב שמבוסס על דמויות ומסע של תקווה בתוך מקום אפל, יהפוך לסרט, ובטח שלא לסרט מצליח.
בסיפור הזה לא היו כל המאפיינים המפחידים שהרבה מהסיפורים שלי מכילים, הוא היה ‘חריג’ בהקשר זה, אבל זה היה סיפור שהרגשתי שחייב להיות מסופר. כשראיתי את העיבוד של פרנק לסיפור שלי, זה היה כמו קסם. הוא הצליח לייצר חוויה קולנועית שביטאה את מה שהרגשתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה סיפור שלי קיבל עיבוד שעלה על הציפיות שלי בצורה כל כך מדויקת ונכונה, הרבה גם בזכות הכימיה בין טים רובינס ומורגן פרימן".
“לעבד סיפור של סטיבן קינג לסרט זה תמיד דבר מסובך, כי יש כל כך הרבה רבדים", הסביר פעם דרבונט. “ב’חומות של תקווה’ האתגר היה לשמור על האותנטיות של הדמויות, במיוחד כשהסרט עוסק במושגים כמו תקווה וחופש בתוך סביבה של ייאוש. חששתי שהקהל לא יתחבר כי זה לא סרט אקשן, אבל התברר שאנשים חיפשו בדיוק את הרגשות הללו.
לאורך העבודה על הסרט היו לנו מספר אתגרים, למשל, כלא המדינה באוהיו, שבו צילמנו, היה מרחב לא קל. היה בו משהו מאיים, וזה השפיע על כל הסצינות שצילמנו שם. אבל השחקנים הצליחו לשמור על אווירה חיובית ואנרגיה טובה גם בתנאים המאתגרים האלה. היינו כמו משפחה קטנה בתוך המסגרת הקשה של הצילומים. לא היו בסרט פעלולים גדולים או סצינות אקשן מרשימות, והאתגר היה לגרום לסיפור האישי של כל דמות להרגיש חי. רציתי שהקהל ירגיש את החופש שמתקרב, את הגאולה שמגיעה לאט".
“כשהגענו לצלם בכלא הישן באוהיו, זו הייתה חוויה די אינטנסיבית", גילה פעם פרימן, שהיה מועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט. “המקום עצמו השפיע על כולנו, הכבדות שלו נכנסה לנו ללב. השחקנים הפכו ממש לחלק מהמקום הזה, וזה עזר לנו להביא את הדמויות שלנו לחיים. זו הייתה חוויה שלא אשכח. רד היה דמות ששבתה את לבי. הוא היה בכלא במשך כל כך הרבה שנים, ובכל זאת שמר על אנושיותו. זה מה שניסיתי להביא לדמות - אדם שלא נשבר, למרות כל מה שעבר. האתגר הגדול היה להביא את העוצמה השקטה של רד, להראות איך התקווה נבנית בו לאט־לאט לאורך הסרט".
“כשקראתי את התסריט, ידעתי מיד שאני חייב לשחק את אנדי", סיפר רובינס. “זו הייתה דמות מלאת ניגודים - אדם שקט אך עם עוצמה פנימית אדירה. תהליך העבודה על הדמות היה עמוק. נדרש ממני להיכנס לנפש של מישהו שנשאר כל כך חזק, למרות שהכל נופל סביבו. פרנק יצר סביבה שבה הרגשנו בנוח לקחת סיכונים ולהתנסות.
השיחות מאחורי הקלעים עם מורגן פרימן היו מרתקות, והכימיה בינינו נבנתה שם, בין סצינה לסצינה. זה היה מסע מרגש. אין ספק שהסרט הזה שינה את הקריירה שלי, ואחרי הסרט הזה העולם ראה בי שחקן שיכול להביא עומק רגשי לדמויות שהוא משחק".
“חשוב לציין שעד הסרט הזה רובינס נחשב לשחקן קומי ופה הוא נתפס כשחקן דרמטי, שקט ועמוק, ופרימן, שכבר עשה תפקידים רציניים עד הנקודה הזו, עוד לא נחשב לאייקון שהוא נחשב היום, הסרט הזניק את הקריירות של שניהם", מציין גפני. “בספר רד הוא אירי לבן ואילו בסרט הוא שחור, שזה מעניין. זה סרט קאנוני שכולם אוהבים, כאילו By The Book למרות שהוא מאוד מפתיע ושונה, כי הוא מאוד מיושן בגישה שלו לז’אנר.
הוא לא ממציא שום דבר חדש, לא שובר מוסכמות. יש בו טוויסטים מעניינים אבל הוא לא ממציא את הגלגל, ולכן ל’חומות של תקווה’ אף פעם לא תהיה מורשת, הוא פשוט סרט טוב ותמיד יישאר כזה, לעומת ‘ספרות זולה’, שממש שינה את פני הקולנוע והכיר לדורות חדשים של יוצרי קולנוע ז’אנרים חדשים ודרכים חדשות לספר סיפור. בכך הוא לנצח יישאר אחד הסרטים המשפיעים של הניינטיז ובראי ההיסטוריה - של הקולנוע".