מלחמת הכוכבים אינו סרט, הוא גם לא סדרת סרטים, הוא יותר מזה, הוא יקום משל עצמו, הוא דת, הוא טקס. כל מעריץ מחסיר פעימה כשהוא רואה את הלוגו המוכר ושומע את הצלילים הראשונים, בוודאי כשזה סרט חדש. יש דברים שפשוט גורמים לך להרגיש בבית.
הקהל היה מגוון מאוד. כאלה שראו את הסרט הראשון בבכורה ועד ילדים שככל הנראה התעוררו עייפים מאד לבית ספר, מאנשים בלבוש חגיגי ועד כאלה המחופשים לדמויות מהסדרה שניהלו קרבות עם חרבות אור לפני ההקרנה.
הסרט עצמו הרגיש מוכר, מאוד מוכר. אברהמס למד מהטעות של הטרילוגיה השנייה שהייתה שנואה על המעריצים ונתן להם בדיוק את מה שרצו, רק בגדול יותר. למעשה בקטעים מסויימים, קשה היה להבדיל בין הסרט הזה לסרט הראשון - "תקווה חדשה". הדמויות הראשיות, פין וריי, היו יכולים להחליף את לוק וליאה בסדרה המקורית, ואפילו העלילה הייתה דומה, לפעמים אפילו מועתקת.
אבל אברהמס צדק, זה מה שהקהל רצה - את אותו הסרט, בלי הפוליטיקה של הטרילוגיה החדשה, עם האן סולו וליאה, עם כוכב מוות גדול מהחיים. אולי הסרט הרגיש לפעמים מוכר מאוד, אבל ככה בית אמור להרגיש.