"זמנים קשוחים באל רויאל" משלב קומדיה עם גוונים של אימה

קו הגבול בין מדינת קליפורניה למדינת נבאדה עבר באמצע חדר האוכל של בית המלון הנודע לשמצה "קאל־נבה", המוקם בקריסטל ביי שלחוף אגם טאהו. קו הגבול הזה, שסומן בפס צבע, חצה בין שולחנות הסועדים, והיה למעין משל על אודות כמה מההיבטים האבסורדיים המתקיימים בין 50 ארצות הברית של צפון אמריקה.

"קאל־נבה", שאך לפני מספר חודשים הכריז בית משפט אמריקאי על פשיטת הרגל שלו, מכונה ב"זמנים קשוחים באל רויאל" בפשטות "אל רויאל". אותו קו גבול מופרך משמש בסרט נושא למספר לא מועט של בדיחות, שרצות בעיקר בחלק הפותח שלו. הגבול ההוא, אין לשכוח, נמתח לא רק בין השולחנות. הוא פלש גם לבריכת השחייה במקום. מי שבחר לשחות חזה בחלק המערבי של הבריכה עשה זאת בקליפורניה כמובן, ומי שהעדיף להסתלבט על גבו באגף המזרחי של בריכת המלון ביצע זאת בנבאדה. ההבדל החברתי, אגב, הוא תהומי, שכן בנבאדה מותרים ההימורים על פי החוק.

וכעת קפיצה מדפי ההיסטוריה אל סרטו החדש של דרו גודארד, שמצעיד על הבד סוללה של שמות מוכרים כמו ג'ף ברידג'ס, ג'ון האם, כריס המסוורת' ודקוטה ג'ונסון, לצד אלמונים יחסית דוגמת סינתיה אריבו, קיילי ספייני ולואיס פולמן. כולם יחד חוברים פה לתערובת משונה בין קומדיית אבסורד בעלת גוונים של אימה סוריאליסטית לבין סרט שמנסה להתעמת עם כמה מוקשים מעברה הטעון של הדמוקרטיה האמריקאית.

השנה (בסרט) היא 1969. ריצ'רד ניקסון חוגג ברקע האירועים - מבעד לשידורי הטלוויזיה - את כניסתו לבית הלבן, ואל אולם הקבלה החצוי בין שתי המדינות של "קאל־נבה", סליחה קוראים לו פה "אל רויאל", פוסעים כמה אורחים שתרים אחר חדר. פקיד הקבלה המוזר, שכמו יצא זה עתה מתוך הסצינות של "פסיכו", מזכיר לכולם כי אף ששולחנות הרולטה מפוזרים בסביבה, המלון איבד זה לא כבר את הרישיון להפעיל קזינו. מה שאכן קרה בפועל ל"קאל־נבה".

ארבעה אורחים ממתינים לצ'ק אין. אחד הוא כומר ממוצא אירי; אחר הוא סוכן מכירות של שואבי אבק; שלישית היא זמרת שחורת עור, ואליה נספחת איזו אישה צעירה ועצבנית, שנראית כמו אותן נערות פרחים, היפיות בלשון שנות ה–60, שנפוצו אז ברחבי קליפורניה. מובן, כל צופה יודע זאת מראש, שכל אחד מהאורחים איננו מי שהוא מתיימר להיות.

יש ביניהם שודד בנקים וגם סוכן חשאי של ה־FBI, המופעל אישית על ידי מנהל הסוכנות האגדי ג'יי אדגר הובר (שפניו אינן נראות בסרט, אך קולו בהחלט רועם בפסקול). יש גם מי שבדיוק אז החליט לפתוח חשבון מדמם עם חברי כנופייתו הרצחנית של צ'רלס מנסון, המשוטטים בשטח. ויש גם צדיק תמים אחד, ששואף למעט שקט בחייו, וברור שבית המלון המסוים הזה, שטעון בהיסטוריה אמריקאית מלוכלכת, איננו בדיוק המקום שיספק לו את צרכיו. ויש בין האורחים עוד מישהו, המוסתר בשלב זה מעיניו של פקיד הקבלה, שגם לו עצמו יש הרבה מה להחביא מתחת לשטיח של הזיכרון הקולקטיבי.

השנה שבה נפתחת עלילת סרטו הדגול של פרנסיס קופולה היא 1958, ואל פצ'ינו, בתפקיד בוס הבוסים של המאפיה, מנהל בתחילת הסרט משא ומתן לרכישת מלון וקזינו בסביבת אחוזתו. הוא משתדל לשחד איזשהו סנאטור בכיר, שיעזור לו בהליך הרכישה והרישוי של אתר הנופש האמור. בפועל, ולא רק בסרטו של קופולה, כך גורסים ספרי ההיסטוריה, הדברים בהחלט התחוללו באופן דומה, והגיעו לידי הבשלה ב–1960, כאשר פרנק סינטרה ודין מרטין הכריזו על רכישת "קאל־נבה". השותף החסוי שלהם בקניית הנכס הנחשק היה סם ג'יאנקנה, המאפיונר הבכיר של שיקגו וסביבותיה.

שמו של ג'יאנקנה מופיע בכתובים בדרך כלל כשהוא כרוך בבני משפחת קנדי. עם ג'וזף קנדי, אבי המשפחה, שעשה את הונו בעיקר בעסקים אפלים, עמד ג'יאנקנה בקשרי עבודה הדוקים, ואילו הבן המוכר, ג'ון פיצג'רלד, דייר נודע בבית הלבן, חייב לו את נשיאותו, שכן מערכת הבחירות המושחתת שהתרחשה במדינת אילינוי ובכרך הענקים שלה שיקגו, הבטיחה בסופו של דבר לקנדי הנערץ את הניצחון בבחירות 1960, ועל הזיופים בקלפיות שיקגו היה אחראי לא אחר מארגון הפשע של ג'יאנקנה.

ג'יאנקנה היה מחובר לנשיא קנדי (ולאחיו בובי) גם באמצעות הדיווה ההוליוודית מרילין מונרו. שלושתם חלקו ביניהם בו–זמנית את מנעמי גופה. ג'יאנקנה, כל מומחה לתולדות צפון אמריקה אומר זאת, היה גם האיש שקיבל על עצמו את המשימה החשאית מטעם ה־CIA להביא לחיסולו של פידל קסטרו, שליט קובה. לסוכנות הביון היה אינטרס פוליטי לעשות זאת, ואילו לג'יאנקנה היה עניין עסקי בוער, שהרי רבים מהעסקים של ארגוני הפשע המאורגן הופקעו על ידי משטר קסטרו, שכבש את השלטון בקובה שנה–שנתיים קודם לכן.

אף על פי שהמידע שפורט בשלוש הפסקאות הקודמות רובץ על סיפור הסרט כמו שותף סמוי, העלילה עצמה אינה דנה בכך במפורש. גודארד מעצב לאורך סרטו הארוך מדי (שעתיים ו־20 דקות) סדרה מתמשכת של רמזים שכמו נועדו רק למביני דבר הרוצים להתעמק בתורות הנסתר הפוליטי.

המדריך המקוצר להבנת הסיטואציה: בתחילת הסרט מבצבץ פוסטר של מונרו, המוצב בלובי של בית המלון, והנשיא ניקסון מרוח בגוני שחור–לבן בראיון טלוויזיוני שבו הוא מסביר את תפיסת הביטחון שלו בקשר למלחמה בווייטנאם, שעמדה אז בשיאה. ויש עוד מעט מידע שמטופטף פה ושם לצופים; קטע מתוך מראות הטבח בכפר מיי לאי, שאירע בדרום וייטנאם שנה קודם למסופר בסרט. משולבים גם דיווחים רדיופוניים על אודות רצח תמוה של בני זוג בחוף מאליבו (בידי כנופיית מנסון), אבל את תמונות המצב הממשי באותו קיץ 69', שבו נחת ניל ארמסטרונג על הירח, ובו גרם קנדי מספר שלוש, הסנאטור הצעיר טד, למותה של מזכירתו, ובו התחולל פסטיבל וודסטוק (שבוע לאחר האירועים בסרטו של גודארד), הסרט אינו מאזכר.

לגודארד, ש"זמנים קשוחים באל רויאל" הוא סרטו השני כבמאי, יש רקורד לגמרי לא רע. הוא כתב תסריטים לסדרה "באפי ציידת הערפדים", והפיק לטלוויזיה גם את "אבודים". גודארד כתב לקולנוע את "מלחמת העולם Z", והיה מועמד לאוסקר עבור כתיבת "להציל את מרק וואטני".

סרט הביכורים שלו כבמאי, "בקתת הפחד" (2012), היה שילוב בין סרט אימה לחידון טריוויה הוליוודי. למעשה, את העניין האחרון הזה, העמסת מידע מעברה של הוליווד על העלילה, הוא מעתיק גם ל"אל רויאל" החדש. הצופים לא יתקשו למצוא בסרט השפעות, ואפילו ציטוטים, מתוך יצירות כמו "ברטון פינק", "הניצוץ", "מגע של רשע", "ההרג", "ספרות זולה", "שמונת השנואים", "הבלש ונערת הטלפון", "השיחה" ואפילו "המאסטר" של פול תומס אנדרסון.

מסטנלי קובריק, קופולה, האחים כהן, קוונטין טרנטינו, אלן ג'יי פאקולה ואחרים, שיצרו את הסרטים המאוזכרים לעיל, מושפע גודארד, או אולי חומס מהם את טכניקות הנרטיב הקולנועי שמערב הבזקים מהעבר, פלשבק, בצוותא עם מבט מתעתע בהווה, תוך מתן עדיפות לאפקטים של עריכה דיגיטלית המעוותים אף הם את המידע הליניארי, הישיר, על אודות המציאות המצטלמת. גם כותרות ביניים המנוסחות בנימה לגלגנית בנוסח טרנטינו חותכות לא אחת את שטף האירועים, ותורמות לאווירה של ניכור פוסט–מודרני. לפעמים זה מצליח לגודארד, ולפעמים זה נראה כמו תרגיל של סטודנט המחפש תשומת לב במקום הלא נכון.

הגרעין הקשה של אוסף העלילות המקוטעות שאותן גודארד מצופף יחד בסרט זה עוסק בחיפוש אחר סליל סרט שצולם בסתר, ובו מונצח מפגש מיני אסור בין הדיווה מונרו לבין נשיא קנדי. המציצנות והסחטנות הפוליטית, שני נושאים שהזינו היטב את ז'אנר סרטי הפרנויה ששגשג בהוליווד בשנות ה–70 וה–80, משודכות תחת ידו המגושמת של גודארד עם המורשת המדממת של כנופיית מנסון, שטבחה בין היתר את שרון טייט באותו סוף שבוע שבו מתחוללות ההתרחשויות הלא הגיוניות לכאורה המסופרות ב"אל רויאל". טרנטינו עצמו, יש להדגיש, טורח ממש כעת על הכנת גרסה משלו, עם בראד פיט ולאונרדו דיקפריו בתפקידים הראשיים, לקורות אותו וויקאנד קטלני באוגוסט 1969.

סרטו של גודארד נהנה בעיקר מליהוקו של ג'ף ברידג'ס למה שניתן להגדיר כתפקיד הראשי בסרט. ברידג'ס המיומן, אישיות קורנת ואהודה בהוליווד, מגלם פה דמות של כומר המסתיר מתחת לגלימתו המון סודות מהעבר. ברידג'ס בונה את הדמות בשילוב מרשים של ציניות משועשעת ואנושיות מכמירת לב, והוא למעשה האס המנצח ב"אל רויאל".

ברידג'ס חולק את משימות התפקיד הראשי עם ג'ון האם וכריס המסוורת' הרעשניים מדי, וכן עם דקוטה ג'ונסון (שמשתדלת להרביץ חיקוי של אומה תורמן) וסינתיה אריבו, שזהו לה התפקיד הקולנועי הראשון. אריבו, העושה על הבד תפקיד של זמרת נשמה שחורת עור המחפשת מעט מזור לנפשה, אמורה לגלם את העד–התמים–שנקלע–שלא–מרצונו לזירת פשע הגדול למידותיו. כך שעל אף מאמציה להוציא מעצמה את המיטב, הדמות הצדקנית וכפוית הטובה שהיא נדרשת לה משבשת את כוונותיה הכנות.