לפני מספר שבועות, כשסקירה זו הייתה עדיין רק בשלבי תכנון, אמורה הייתה הפסקה הפותחת אותה לכלול רצף של דברי זעם נגד השלב החדש בתהליך הכרסום המתמיד בזמינותם של סרטי האיכות. כל זאת, משום שהיום, 14 בדצמבר, אמור היה לעלות לרשת האינטרנט, למנויי נטפליקס בלבד, הסרט "רומא" של המקסיקני אלפונסו קוארון, שהוא בוודאי הבולט ביצירות הקולנוע (לבד מ"עץ האגס הפראי") לשנת 2018.
הזעם הקדוש אמור היה להתביית על מהלך קפיטליסטי חדש, שבו חומסת חברה מסחרית את מה שנותר מתפארת האומנות שהובילה את היצירה במאה הקודמת, ואורזת את שאריותיה לטובת מעגל מנויים סגור בלבד. "רומא" בבעלות נטפליקס צריך היה להוות סוג מחוצף של חריצת לשון כנגד עוצמתו החזותית והרגשית ההולכת ודועכת של בית הקולנוע המסורתי, שמפסיד ערב אחר ערב את הקרב האבוד ממילא כנגד הצריכה הביתית של סרטים.
והנה בא הנס. אמצע דצמבר כבר פה, ו"רומא" מפציע בבתי הקולנוע בעולם וגם בארץ. מובן שלהתפתחות אופטימית זו יש סיבות מסחריות משלה. שהרי הפצה בדרכים המיושנות ההן כמו מרככת את הלבבות של חברי האקדמיה לאומנויות הקולנוע של הוליווד, וזאת רגע לפני ההכרזה על המועמדויות לאוסקרים. והרי בלי הפצה פומבית באולמות הקרנה ציבוריים מנוע הסרט מריצתו הוודאית אל עבר שורת הפסלונים המוזהבים שממתינים לו בשלהי חודש פברואר, במהלך טקס חלוקת האוסקרים.
עד כה התעסקה נטפליקס בעיקר בסטרימינג של חומר דרמטי פופולרי דוגמת "נרקוס" או "הכתר", שנארז במתכונת של סדרות טלוויזיה. התנגשות האינטרסים העסקיים - וגם האומנותיים - נרשמה לראשונה לפני כשנה וחצי בפסטיבל קאן של 2017, כאשר שניים מסרטי נטפליקס ("אוקג'ה" הדרום קוריאני ו"סיפורי מאירוביץ" האמריקאי) שולבו אז בתחרות הרשמית רק לאחר הבטחה מפורשת שניתנה למנהלי הפסטיבל כי הסרטים הללו יוקרנו גם בבתי קולנוע, ולא רק יוגשו בסטרימינג למנויי החברה. שנה מאוחר יותר, לקראת פסטיבל קאן 2018, סירבו ראשי נטפליקס להיכנע לתכתיבי הפסטיבל הצרפתי, והתוצאה הייתה ש"רומא" וכן גם "הבלדה על באסטר סקראגס", שיצרו האחים כהן, העתיקו עצמם מקאן אל פסטיבל ונציה היוקרתי לא פחות, שמנהליו כלל לא הציבו בפני נטפליקס, שבבעלותה סרטים אלה, סייגים או תנאים מוקדמים.
הזכייה של "רומא" בפרס אריה הזהב בוונציה (ושל האחים כהן בפרס התסריט המצטיין בפסטיבל זה) היא ששינתה את כללי ההפצה, ושכנעה את פרנסי נטפליקס לחשוף את "רומא" גם לציבור שאיננו מנוי על שירותיה. וכך קורה שהחל מהיום מופץ סרטו של קוארון במקביל בשני ערוצי צפייה - בתי קולנוע והקרנה ביתית באמצעות האינטרנט.
להלן עצה חדה וברורה: לאחר שתי צפיות ב"רומא", ברור שאין מה להשוות בין ראיית הסרט במכשיר ביתי, מרובה אינצ'ים ככל שיהיה, לבין צפייה בו כשהוא מוקרן על גבי מסך בית קולנוע. החוויה החזותית, ולא פחות חשוב מכך - החוויה הרגשית, שמעניק אולם ההקרנה הגדול, איננה ניתנת כלל להשוואה. בוודאי שלא בסרט הזה, שמציע לפחות ארבע סצינות אפיות, שעלולות ללכת לאיבוד בסלון המשפחתי.
עד כאן כמה מאות מילים על הקרב (האבוד, חובה לשוב ולאזכר) בין ההבעה הפילמאית לבין הסטרימינג שיורש אותה. מכאן ואילך כדאי להרחיב על סרט מרהיב ומרגש זה, שדומה כי הוא משלים השתלטות מקסיקנית על מגזר סרטי האיכות. תחילה היה זה אלחנדרו אנייריטו עם "בירדמן". אחריו גיירמו דל טורו ו"צורת המים", וכעת מגיע תורו של ידידם קוארון.
"רומא" (שמן הראוי היה לכנותו "רומה", שכן הכתיב העברי הארכאי שמור כבר מאות שנים לבירת איטליה) איננו מתעסק בעיר הנצח, כי אם בשכונה בורגנית לא גדולה הנטועה במרכז מקסיקו סיטי. זוהי השכונה שבה עשה קוארון את שנות ילדותו, והסרט משתדל לשחזר שנה אחת מתוכן, שנת 1971, שבה ציין קוארון הילד את יום הולדתו העשירי.
אב, אם וארבעה ילדים. זו המשפחה המוצגת בסרט. וגם סבתא. וגם כלב. וגם שתי משרתות המתגוררות בבית המשפחה הרחב והנוח. אבי המשפחה, אנטוניו שמו, הוא רופא ואילו סופיה אשתו הינה מורה לכימיה בבית ספר תיכון. בבעלות המשפחה שתי מכוניות המייצגות הפכים מוחלטים. מצד אחד, פורד גלקסי רחבת כנפיים. מהעבר האחר, חיפושית פולקסווגן עממית. כשאבא אנטוניו נוהג בגלקסי הענקית, הוא יודע לתמרן אותה כמו בן אדם אחראי שאפשר לסמוך עליו. כשאמא סופיה, היסטרית מה לעשות, מתיישבת ליד ההגה, הגלקסי יוצאת חבולה מהמפגש המטפורי הזה.
יום אחד נכנס אב המשפחה דווקא לפולקסווגן, ומודיע כי הוא נוסע לזמן מה אל כנס מדעי בקוויבק שבקנדה. למען האמת, הוא עוזב את הבית המרווח שלו למען מאהבת נסתרת, ומותיר מאחוריו רעיה וארבעה צאצאים מבולבלים לגמרי. עלילת "רומא" מתמקדת באופן שבו הם מעכלים את אובדן הגבר של הבית.
אף ש"רומא" הוא בפירוש סרט אוטוביוגרפי, קוארון בוחר שלא לספר את סיפור ילדותו דרך העיניים שלו עצמו, ומעדיף להפקיד את גלגולה של הסאגה המשפחתית באמצעות תיאור מר גורלה של המשרתת קליאו. זוהי צעירה אינדיאנית, שהגיעה מכפר רחוק אל העיר הגדולה, רק כדי לחוות על בשרה כמה מכות גורל מהסוג המוכתב על ידי טלנובלות לטינו–אמריקאיות.
המים, ואין בכך שום גילוי מסעיר, הם סימבול מוסכם לזרם החיים. הסרט נפתח בסצינת מים, והסרט מסתיים במים אדירים. ובאמצע יש עוד סצינת מים. בכולן ניצבת קליאו במרכז העניינים. בתחילה היא נחשפת כשהיא שוטפת את רצפת בית המגורים המשפחתי. בסיום היא נאבקת בגלי ים סוערים. בתווך יורדים לה המים בעודה שוהה בחנות רהיטים. וזאת יש להוסיף: קליאו מצויה בהריון לא רצוי, שמוביל את קוארון לעיצובה הסוחף של סצינת לידה מסעירה, מלחיצה, מעוררת חרדה, וירטואוזית באופני הצילום והבימוי שלה, כזו המציגה את יליצה אפריצ'יו, שחקנית נטולת כל ניסיון קודם, המגלמת את המשרתת, בשיא של יכולות הבעה דרמטית.
סצינת הלידה, ממש כמו סצינת הגלים בסוף הסרט, אינן יכולות להתקיים אלא על גבי מסך בית קולנוע, באפלה מלאה, ובלי טרדות מסביב. כך גם סצינה המונית גורפת, המשחזרת את מה שהמקסיקנים מכנים טבח קורפוס כריסטי, שבו ביצעה משטרת מקסיקו סיטי בשנת 1971, מועד התרחשות עלילת הסרט, הרג המוני של 120 סטודנטים מפגינים.
במהלך "רומא" מצליח קוארון לדלג בין הפרטי לבין הציבורי, בין מה שקורה בתוך המשפחה לבין המהלכים החברתיים שהתבצעו במקסיקו במהלך תקופת נשיאותו השנויה במחלוקת של לואיס אצ'וורייה. נשיא זה, שהגיע לכס השלטון בכסות ליברלית, הפך למדכא מחאות מתנגדיו, וחמס גם את אדמות הכפריים. קוארון ("ואת אמא שלך גם", "הילדים של מחר", "כוח משיכה") שחמק תמיד מתיאור מהלכים חברתיים ישירים, מצליח הפעם להגניב אותם אל בין הסצינות. כל זאת, בחסות חוויות הילדות התמימות שלו.
כך, למשל, מתקיימים בתוך בית המשפחה, זה לצד זה, שני עולמות מקבילים. העולם האחד, הגלוי, דובר ספרדית ייצוגית ונשלט בגחמנות על ידי האישה שננטשה. העולם האחר, הנסתר, הוא עולמן של שתי משרתות המשפחה, קליאו והפרטנרית שלה אדלה, שמנהלות אותו בשפה אינדיאנית–ילידית, שבאמצעותה הן מפרשות באופן חתרני את הסיטואציות המלודרמטיות המגוונות, במעין רישות פנימי שזר לעיניים של השליט הלבן.
קוארון כתב והפיק וביים וערך את "רומא". עד כאן הכל מובן ומוכר מסרטים קודמים שלו. אלא שקוארון גם צילם את הסרט, ועשה זאת באופן מזהיר. זו הפעם הראשונה שהקולנוען המגוון הזה מצלם סרט עלילתי באורך מלא. נכון הוא שבצעירותו הוא צבר ניסיון מסוים בתחום הצילום, כשעמד מאחורי המסרטה בסרטיו הקצרים, אבל זה בוודאי שאיננו דומה להישגים יוצאי הדופן שהוא נוסק אליהם ב"רומא", הטובל בגוני שחור–לבן קסומים ממש.
אף על פי שקוארון כינה את סרטו בשם שכונת ילדותו, הוא אינו מסתייע בסביבה המיידית שבה התגוררה המשפחה על מנת למנף אותה כגורם משמעותי לעיצוב אישיותו של הילד שיהיה לימים במאי סרטים. ממש ההפך מפדריקו פליני. כאמור לעיל, סרטו של קוארון מתרחש ב–1971, ובאותה השנה בדיוק צילם פליני את סרטו האוטוביוגרפי "רומא", העוסק בנעוריו, וכל כולו מתמקד, ובצדק, באבחון השפעת הכרך על עיצובו כקולנוען. אם יש פגם בסרטו של קוארון, הוא מתבלט על רקע ההשוואה הזאת.