יחסים לסביים בארמון המלוכה: "המועדפת" נע בין פמיניזם למיזוגניה

שמה של האחיינית הדלפונית הוא אביגיל היל, והאופן שבו היא מכלכלת את מעשיה בעלילה הזו מעיד על כך שהיא שיננה היטב את ספריה של ג'יין אוסטן (שנכתבו כמובן מאה שנים מאוחר יותר) על אודות המשימות הקשות שניצבות בפני צעירות ועניות בדרכן לצוד להן עשירים ונודניקים. זמן מה לאחר שהיא מתגלגלת אל קרצוף הרצפות אצל דודה שרה, גוררת אותה האישה הנוקשה הזו אל תוככי ארמון המלוכה, כדי שתשקיע את כוחותיה גם בניקוי הפורצלנים של המלכה.

אן, כלומר הוד מעלתה המלכותית, שקועה בדיכאון, ומתנחמת בעיקר ב–17 הארנבונים, מעין אנדרטאות מקפצות ל–17 ההריונות המקוללים שעברו עליה בצער ובכאבים. לצד הדיכאון, ופרצי הזעם והתקפי הבולימיה הנלווים אליו, לוקה המלכה גם בשיגדון, או בלועזית מחלת הגאוט, שמקשה עליה את מלאכת ההליכה. גם מערכת העיכול של הוד רוממותה לא משהו. נכון הוא שאן הותירה את הניהול השוטף של הממלכה בידיה של אשת הסוד הדוכסית ממרלבורו, אך משהו טמיר וחמקמק בכל זאת מציק לה מבפנים. המשהו הזה מתמלא חיש מהר בעזרתה הפעילה של המשרתת הצעירה אביגיל, שמוכנה לכל משימה שתסייע לשיפור מצב הרוח של המלכה, וזה כולל כמובן מערכת יחסים לסבית תאוותנית.

ווינסטון צ'רצ'יל הנודע, צאצא למשפחת האצולה ממרלבורו שנולד כ–150 שנה לאחר מותה של שרה, הדוכסית שעליה מספר "המועדפת", מאשר את עיקרי הדברים המסופרים בסרט הנוכחי במחקר היסטורי בן שישה כרכים שפרסם על אודות קדמוניות משפחתו. מובן שענייני חדר המיטות המלכותי הושמטו אצל הצ'רצ'יל שמוכר לנו היטב, אבל הם הופיעו לאורך השנים באזכורים של היסטוריונים אחרים.

***

לנוכח פרטי הרכילות הצהבהבה, שבתוכה טובל "המועדפת", צפה כמו מאליה השאלה האם יש צורך להתייחס ברצינות גמורה לאמירת האמת לאורך הסרט, או שמא מוטב להסתכל על העלילה כאילו היא פנטסיה סביב שלוש נשים שקמפיין מי#טו העכשווי מנווט רטרואקטיבית את פעילותן לפני 300 שנה, וממצב אותן בתוך סיטואציות שהתגובות אליהן - במעשים, כמו גם בשפת הדיבור - הן לגמרי פרי המאה ה–21.

אם גברי בריטניה כולם - ראשי ממשלה ובוסים של אופוזיציה, גנרלים, מנהיגי בית הלורדים - אכן היו נתונים, כמדרש הסרט, לחסדיהן של שתי מאהבותיה של המלכה, איך זה ש"המועדפת" מעלים לגמרי (ללא שום אזכור לאורך הסרט כולו!) את ג'ורג', נסיך דני ששימש כבעלה רב העוצמה השלטונית של המלכה, שהיה עדיין בין החיים כשאביגיל השתרללה אל בין הסדינים של אשתו?

חוסר סבירותה של החלטת התסריטאים (טוני מקנמרה הוותיק ודבורה דיוויס הטירונית) למחוק את הנסיך ג'ורג' מהסרט הזה, יכולה להיות מוסברת רק אם מקבלים מלכתחילה את הנחת העבודה כי יוצריו של "המועדפת" התייחסו למכלול הדברים המועלים בסרט לא כשיעור היסטוריה אלא כמו אל קומדיה מקאברית, כזו הבאה לבחון את ההתנהגות הנשית בזמן שהשלטון האבסולוטי כבר מונח אצלן בכיס האחורי.

לכאורה, זו נקודת מוצא פמיניסטית ביותר. אלא שהתוצאות של מבחן עמדות שכזה אינן שונות מסתם קומדיה מיזוגינית מגונה. בשני המקרים, הנשים מוצגות כהיסטריות, מעט משוגעות, שלא פועלות מהראש, אלא מונעות מפעילותם התוססת של אברים אחרים. כאילו מדובר כאן באיזו פארסת חדר מיטות צרפתית מאת ז'ורז' פיידו, ולא במבט נוקב, כאילו, על חברה הנתונה במשבר. אז איפה פה הרווח המצטבר מהפעילות הנמרצת בשנה וחצי האחרונות של קמפיין מי#טו, שנועד קודם כל לשנות גישות ואמצעי ביטוי שחלף עבר זמנם?

אך דומה שלא על התכנים הפוליטיים הגלויים והסמויים יקום ויפול "המעודפת", כי אם על אופני ההגשה לצופים: בימוי, צילום ובעיקר עיצוב ותלבושות ופריזורות. הסרט הבריטי הזה, שאותו ביים יורגוס לנטימוס היווני, מתנהל כמו סרט תקופתי מעובה תקציבים, וככזה הוא אכן מטיל את הצופים בטבעיות רבה אל תוך קרוסלת עולם הבארוק של ראשית המאה ה–18, ועניין זה עובר בהצלחה גם את מבחני וגינוני הריהוט, האיפור, ההנעלה, הבישול המיוחסים לתקופה ההיא.

לנטימוס, שצבר לו מוניטין מסוימים בשל סרטיו הסוריאליסטיים פלוס–מינוס ("שיני כלב", "הלובסטר", להרוג אייל קדוש"), מביים את "המועדפת" עם לשון תקועה בלחי. כאילו ברצינות, אך למעשה מגניב ללא הרף מבט ספקני וסרקסטי על הגרוטסקה האנושית שהוא עצמו מחולל על הבד.

לנטימוס סיפח לעצמו שותף לתפיסה הזו, הצלם האירי רובי ריאן, שמוכר כמי שצילם את סרטיו האחרונים של קן לואץ'. ריאן בוחר להסתייע דווקא בעדשות רחבות זווית כשהוא מצלם את המתחולל בחדרי החדרים בארמונה של המלכה. פועל יוצא מבחירה אסתטית זו הוא הגחכה מודעת של הסצינות המונצחות במצלמתו של ריאן, הנראות לעתים מזווית ההצצה של עין הדג. ריאן עוד מוסיף לכך תנועות חדות המעוותות ממש את חיי הארמון, ומוסיפות מעין עדות אילמת, אך אפקטיבית מהבחינה החזותית, שמחזקת את הפן הגרוטסקי של הסיפור (ובכך, ממש לא נעים להעיר זאת בשלב כזה מאוחר של הסקירה, כמעט מייתרת אותו).

כאמור, לגברים אין הרבה משמעות ב"המועדפת", וכך גם לשחקנים–הזכרים שחוזה ההעסקה מחייב אותם לגלם את הסמרטוטים מסוג המאצ'ו. לעומת זאת, השחקניות שקיבלו על עצמן את גילום שלוש הנשים, משחקות אותה בענק. רייצ'ל וייז, העושה את שרה הדוכסית ממרלבורו, משלבת מבע של אריסטוקרטית מתנשאת עם טוויסטים של יאכנע, הלקוחים מרפרטואר ההתנהגויות של מכשפה קלאסית מהיער השחור. אמה סטון, כאן אביגיל הפתיינית, אינה חדלה מעשיית פוזות. דומה שהיא לא ממש משחקת מול המצלמה, אלא מריצה עיניה ימינה ושמאלה במגמה לאתר בצ'יק צ'אק את השטיק הבא, שיגנוב בשבילה את הסצינה מיריבותיה.

עולה עליהן באופן מקצועי, שלא לומר רויאליסטי, השחקנית אוליבייה קולמן, שברזומה שלה אין ספור תפקידים בטלוויזיה, ובין היתר גילום עכשווי של המלכה אליזבת ה–2 ב"הכתר", סדרת הדגל של נטפליקס. דומה שקולמן כבר משופשפת בעבודה על דמויות מלכותיות הגדולות מהחיים, ובמובנים רבים גם טבוע בהן ממד סימבולי ולאו דווקא ארצי. האופן שבו קולמן מבצעת את דמותה של אן - מלכה מבוהלת, ילדותית, מתבהמת, שטובלת ברחמים עצמיים, סולל עבורה את האוטוסטרדה לאיסוף האוסקר הכי מוצדק מבין עשר המועמדויות לפרס הזה שלהן זכה הסרט.