"האם אי פעם תסלחי לי?": פרשת פשע מוזרה ונהדרת בכיכובם של לסבית והומו

מאותו רגע מכונן החלה הסופרת המושבתת לזייף מכתבים אישיים שחוברו כביכול על ידי סופרים נודעים, ולמכור אותם לסוחרי מזכרות, ממורביליה, שהיו להוטים לשלם עבורם בירקרקים מרשרשים. במשך שנה וחצי הפיצה ישראל כ–400 מכתבים כאלה שאותם כתבו דורותי פארקר, נואל קווארד, מרלן דיטריך, עדנה פרבר, קתרין הפבורן ולואיז ברוקס. כלומר, היא זו שחיברה אותם, תוך התאמה מוקפדת לסגנונם המוכר וזיוף חתימותיהם. ואם לא די בעבירות הזיוף הללו, נהגה ישראל לגנוב מארכיונים אקדמיים מכתבים אמיתיים (של קורט וייל, יוג'ין אוניל, מרגרט מיצ'ל, וויליאם פוקנר וליליאן הלמן) ולשווק גם אותם לכל המרבה במחיר.

מובן שכמות אינפלציונית שכזו, המוזרמת בבת אחת לשוק צרכנים מצומצם, עוררה ספקות לגבי מהימנות המכתבים. על מנת לפצל את החשדות הנרקמים נגדה גייסה ישראל איזשהו ארחי פרחי קשיש, חסר כתובת קבועה, שאותו הכירה ב"ג'וליוס", גייז בר נודע בגריניץ' וילג'. מדובר באחד, ג'ק הוק שמו, נשא איידס חלקלק לשון, שעד אז התפרנס ממעשי נוכלות זעירים.

במהלך 1993 החלו סוכנים מטעם ה־FBI לרחרח סביב תעשיית הזיופים הזו, והוק המבוהל היה זה שמסר להם עדות מרשיעה נגד הסופרת. ישראל הועמדה לדין ונידונה לחצי שנת מאסר, שאותה ריצתה בדירתה באפר ווסט סייד במנהטן. ב–2008, 15 שנים לאחר שוך האירועים האלה, פרסמה ישראל את זיכרונותיה, ובכלל זה על אודות סיפורי הזיוף, בספר "האם אי פעם תסלחי לי?", שעל פיו הופק הסרט הנוכחי. ישראל עצמה הלכה לעולמה לפני כארבע שנים. ועד כאן סיפור המעשה כפי שהיה.



מריאל הלר, שסרטה העלילתי הראשון "יומן של מתבגרת" (2015) עם כריסטן ויג ואלכסנדר סקרסגרד, זיכה אותה באהדת המבקרים בארצות הברית, צללה לתוך פרשיית הפשע הבלתי שגרתית, והוציאה מתחת ידה סרט המערב אלמנטים מחושבים של נוסטלגיה ביחד עם עקרונות עיצוב של דמויות נשיות, שנפוצו בעת האחרונה, מאז תפס קמפיין מי#טו תאוצה מרבית בהוליווד. "האם אי פעם" מרושת לכל אורכו בציטוטים ומראי מקום שבאופן מודע מתחנפים לקהל צרכני סרטי איכות "משכיל" ו"נאור", שיוכל להתמוגג בחשכת אולם ההקרנה לא רק מהנראה על הבד, אלא בעיקר מהעובדה שהוא עצמו הוכשר לזהות ולהגיב "נכון" על דברי השנינה המותזים מהבד אל האולם.

אין זה עניין של מה בכך לגייס את מליסה מקארתי, כוכבת קופתית של קומדיות עממיות, ולהפיל עליה גילום דמות של אישה מבוגרת, לסבית, שתיינית לא נעימה למראה, קולנית, המתגוררת בדירה מזוהמת ומצחינה, שאפילו מדביר חרקים, שכבר ראה והריח הכל, אינו מוכן לפסוע לתוכה. מקארתי ("מסיבת רווקות", "מכסחות השדים") נוטלת על עצמה, לראשונה בקריירה השופעת שלה, את המשימה לגלם דמות שאינה קומית, והיא עושה זאת באופן מאופק ובלתי צורמני.

יש שיראו במערכת היחסים שבין לסבית להומו חולה מעין שרטוט של תמונת מצב חתרנית, לעומתית, שבמסגרתה מזייף הצמד הדחוי הזה עבור הסלבס של עולם הספרות מערכת חיים אופציונלית, שאומנם מעולם לא התרחשה, אבל הייתה אפשרית בהחלט, בדיוק כמו אותם מיתוסים ספרותיים, מומצאים בחלקם, שטופחו סביבם במהלך ההיסטוריה.

לי ישראל עצמה ראתה את הדברים מזווית אחרת. מבחינתה, זיוף המכתבים האישיים הוא מעין המשך לעבודתה המקצועית כביוגרפית. שהרי גם בספרי התיעוד המכובדים נדרש המחבר לצלול אל תוך דמותו הנסתרת לעתים של גיבור הביוגרפיה שעליה הוא טורח, ולשרטט אותה כאילו מבפנים. מזווית הראייה של ישראל, גם המכתבים האישיים, בין שהם מזויפים ובין שלא, יש בהם כדי למצות את האישיות של זה שכתב או אמור היה לכתוב אותם.
"האם אי פעם" התקבל בתרועות תהילה על ידי הביקורת האמריקאית. זו ששה, מן הסתם, לגלות שהעולם האמיתי (או המזויף) מורכב גם מחלקים שאינם מאוכלסים על ידי גיבורי–על או קומדיות התבגרות. מקארתי, כמו גם ריצ'רד אי. גראנט המגלם את השותף שלה, מועמדים עתה לאוסקר שיחולק בעוד מספר ימים.