ב"עיניים שלי", סרטו הרביעי של הבמאי ירון שני, מאז פרץ לפני עשור עם סכנדר קובטי בסרטם עטור הפרסים "עג'מי", הוא ממשיך להתעקש על עבודה אך ורק עם שחקנים חובבנים. תמצית עלילת סרטו החדש: חייו של קצין משטרה ותיק ומוערך מתהפכים אחרי ששני נערים החשודים בסחר בסמים מתלוננים שפגע בהם מינית והוא מושעה מעבודתו.
במקביל לבימוי סרטים, מלמד שני קולנוע באוניברסיטת תל אביב. "אני בשלי, ומכיר בכך שאני די יוצא מהכלל ושובר מוסכמות בין הבמאים", הוא אומר. "כדי שהדרך שלי תקבל נפח מסוים, רצוי שיצטרפו אליי עוד אנשים וזה לא פשוט".
הכרזת על מרד בשיטה?
"זה לא מרד, כמו רצון לגלות אופקים חדשים של יצירתיות בעשייה הקולנועית".
אתה מתאכזב מסרטים שנוצרו בדרך הקונבנציונלית?
"אני לא מתאכזב, כמו שאני מזהה את הפברוק שיש בהם, עם כל הבלוף שסובב אותם. כשזה מאוד חריף, זה מפריע לי לראות לא מעט סרטים".
משתמע מדבריך שהקולנוע הקונבנציונלי לא יכול להיות אותנטי.
"בכל דבר יש מידה מסוימת של אותנטיות. אלמלא כן, לא יכולה להיווצר שום הזדהות עם מה שנראה על המסך. הפברוק הוא במשהו שהבמאי, או התסריטאי, ממציא, והוא לא נובע ממי שמציג אותו. מה שרואים אצלי על המסך, יוצא מהשחקנים. זה מה שמרתק אותי בקולנוע".
איך אתה מוציא ממשתתפי סרטיך מטענים רגשיים כה עזים? אתה הרי לא נזקק לבצל כדי לגרום להם לפרוץ בבכי.
"אצלי אין להם צורך בבצל. אני מביא אותם לכך שהם כאילו משחקים את עצמם, ומציגים את הסצינה בלי להסתיר ובלי לשקר".
אם אתה נושא בסרטיך כובע משולש של במאי־תסריטאי־עורך, לשם מה התסריט, אם השחקנים אינם משמיעים אותו?
"תסריט עדיין מהווה חלק בלתי נפרד מהפקת סרט. אבל אני לא מגיש אותו לשחקנים, הם לא יודעים מראש לאן תיקח אותם העלילה, אלא הם חיים את החיים של הדמות, ומשמיעים טקסט שצץ אצלם על הרגע, שהוא משהו שיוצא להם מהבטן, לא מהראש. אם שחקן הופך להיות הדמות, הוא מזדהה איתה כמעט לחלוטין. ככה נוצרים הטקסטים הכי עמוקים ומופלאים. זה הרבה יותר מדויק ממה שאני יכול לכתוב בתסריט. כשהשחקן הראשי ערן נעים, שהיה בעברו 15 שנה במשטרה, מתמודד עם שני חוקרי מח"ש, שהם מיוצאיה, זה יוצא הרבה יותר חזק מכל מה שאני, אחד שלא מכיר את העולם שלהם, מסוגל לכתוב".
גייסת הפעם שוב את ערן נעים, מי שכיכב אצלך ב"עג'מי" וזכה בפרס אופיר, לתפקיד השוטר שמסתבך על לא עוול בכפו, כשאתה מכיר את עברו.
"ידעתי לא רק שהוא היה שוטר, אלא כמו רשי, גיבור הסרט, גם הוא הסתבך במציאות בתפקידו ונאלץ לפרוש מהמשטרה, בניגוד לרצונו, מה שהביא אותו לשכנע כל כך בדמות של רשי בסרט. כל אלה שמשחקים שוטרים ב'עיניים שלי', הם שוטרים לשעבר".
ואלה שמשחקים רופאים בבית חולים?
"הם רופאים אמיתיים שנעתרו לבקשתי להופיע בדמויות הרופאים. קיבלנו אישור מיוחד מאיכילוב לצלם שם, ורופא שהיה בתפקיד הסכים להתייצב מול המצלמה. אם בסצינה אחרת רואים גניקולוג בפעולה, אז הוא אמיתי, בלי לקבל הוראות הפעלה".
אחרי שלפני עשור כמעט זכית עם "עג'מי" באוסקר בקטגוריית הסרט הזר, נעלמת הרבה שנים מהפריים, ופתאום התפוצצת תוך שנתיים עם טרילוגיה, ש"עיניים שלי" הוא חלקה השלישי, אחרי "עירום" ו"לידה".
"זאת טרילוגיה על אהבה עם הקשרים בין הסרטים, אבל אין קשר עלילתי רציף ביניהם. לעשות שלושה פיצ'רים תוך שנתיים זה אכן משהו הרבה יותר גדול, אבל גם יותר חסכוני, כשמצלמים שלושה סרטים במקביל בקופרודוקציה עם חברה גרמנית".