בפארק לה וילט, שמצוי בקצה הצפון־מזרחי של העיר פריז, נחנך לפני חמש שנים אולמה משכר החושים של הפילהרמונית הפריזאית, שעוצב על ידי ארכיטקט־העל ז'אן נובל. באותם ערבים שבהם מבוצעות באתר קנטטות של באך או מחזורי שירים מאת ברליוז, ניתן בהחלט לטעות בהרהור שזה המקום שבו ממוקמים שערי גן העדן. הבעיה היא שרק ארבע תחנות מטרו מזרחה מהיכלו של ז'אן נובל שוכן הגיהינום.
שמו של הגיהינום הוא מונפרמיי. זוהי עיירת פרוור, אחת מיני עשרות שסובבות את פריז, ובה מתגוררים כ־27 אלף תושבים, מרביתם מהגרים מאפריקה השחורה או מהרי האטלס. המאחד אותם היא דת האסלאם, וכמובן השנאה. כלומר ההתנגדות העקרונית, האינסטינקטיבית, לנציגים המוסמכים של רשויות השלטון הצרפתי. במילים פשוטות: השוטרים. אלה נתפסים על ידי תושבי המקום כמייצגי הכיבוש הכלכלי והתרבותי של האדם הלבן והמתנשא.
בוקר אחד מסופח שוטר טירון ושמו רואיז לפטרול שגרתי של כריס וגוואדה, עמיתיו לשירות. האחד הוא לבן בעל מאפיינים של גזען, והאחר הוא שחור עור, מוסלמי בדתו, שהתגייס מרצונו למשטרת פריז. קורותיו של פטרול בוקר זה מהווים כ־75% מכלל דקותיו של הסרט “עלובי החיים", ומה שקורה שם בנוי כאילו הוא עיבוד עכשווי ל"התופת" הקלאסי מאת דנטה.
כזכור, אצל דנטה מתלווה המשורר שעדיין־אינו־יודע־דבר־על־אודות־העולם לסיור הסוקר את תשעת מדורי הגיהינום, ובכלל זה את האזורים שאליהם כולאים את הכופרים והרמאים והאלימים והבוגדניים. כמשקל שווה ערך לתשעת מדורי הגיהינום בנוסח דנטה, פוגש הסייר רואיז במהלך סיורו המשטרתי בתשעה בני אדם המייצגים, כל אחד בדרכו, פן אחר בתופת הצמודה לעיר האורות פריז.
התשעה כוללים את שני עמיתיו לפטרול, ועוד ארבעה בוסים מקומיים - סוחר סמים, איש אגרוף, מטיף דתי, מנהל קרקס - ששולטים בחיי היומיום בגיהינום של מונפרמיי. כמו כן מתצפת רואיז על אישה אפריקאית גדושת מרירות, שהבן שלה, עיסא שמו וכולו בן 15, מבוקש על ידי המשטרה. ומעל כולם מרחפת דמותו האוורירית של ילד הקרוי באז, שהעניין המרכזי בחייו הוא הרחפן שלו, שמשייט מעל השכונה ומתעד אותה כמו מנקודת מבט אלוהית.
והרחפן של באז, או העיניים הכאילו אובייקטיביות של אלוהים, הוא זירת העימות בין השוטרים לבין כל תושבי השכונה המקוללת. באז, מבלי לשים לב לכך, תיעד את שלבי הציד של עיסא, שנלכד באלימות על ידי השוטרים. ומה שהמצלמה של הרחפן נוצרת במחסניתה הוא לא פחות ממטען נפיץ, שעצם הפצתו ברשתות החברתיות עלולה להצית אש ומהומה ברחבי הגיהינום. דברים כאלה קרו כבר בשנת 2005 בעיירות הפרוורים של פריז, ואז בערה עיר הבירה הצרפתית במשך זמן רב.
במהומות 2005 נוכח היה מקרוב גם לאדג' לי, שנולד במאלי ומאז בואו לצרפת מתגורר במונפרמיי. כמו הילד באז, הרבה גם לי לתעד את הנעשה בפרוור, והצילומים שלו מלב המהומות ההן עיצבו עבורו אז, לפני 15 שנה, פרסום ציבורי מסוים. מאוחר יותר הסתבך לי עם החוק, ואף עשה פרק זמן בכלא. בחודש מאי האחרון הוא כבר היה בפאזה אחרת כאורחו הרשמי של פסטיבל קאן, כאשר סרט הביכורים שלו, “עלובי החיים", המבוסס על זיכרונותיו מהשכונה, התמודד בתחרות הראשית ואף עוטר בפרס חבר השיפוט, שהוא השלישי בחשיבותו בקאן.
לא במקרה נבחר לסרט שמו “עלובי החיים", ביטוי המהווה תיאור מדויק למדי למצבם הכלכלי של תושבי מונפרמיי השחורים והמוסלמים. מדובר במזרחה של פריז, באותו אזור גיאוגרפי שבו מיקם הסופר ויקטור הוגו חלקים מעלילת הרומן הנודע (ששימש כמובן כבסיס למיוזיקל המוכר לא פחות). בפארק לה וילט, שבמאה ה־19 שכנו בו בתי המטבחיים המצחינים של עיר הבירה, ומזרחה משם ביער בונדי גדוש השודדים, ובעיירה עמוסת הדלות מונפרמיי, שממנה מחלץ ז'אן ולז'אן, גיבורו של הוגו, את הזונה פאנטן ובתה קוזט.
מודע לשם הטעון שהעמיס על סרטו, מסיים לי את “עלובי החיים" בציטוט מתוך ספרו של הוגו, שבו נקבע כי “אין עשבים שוטים בעולם, ואין בני אדם שוטים. יש רק גננים גרועים". הממד הדידקטי הבולט בציטטה זו מכתיב גם אופני התגלגלותה של העלילה, ובמיוחד סובלת מכך הייצוגיות של עשר הדמויות המרכזיות שבה - רואיז הסייר ותשעת שוכני התופת.
יש בה, בדידקטיות הזו, מעין הד למבע ליברלי נאור (ומכעיס בדרך כלל) של מבקשי בשורות השיפור בתנאי החיים של העלובים והסובלים. מהבחינה הזו “עלובי החיים" מזכיר במקצת את סרטי ההטפה בנוסח האחים ברבש, ששטפו את הקולנוע הישראלי בשנות ה־80 וה־90. לזכותו של הסרט הצרפתי יש לציין כמובן מאליו את האותנטיות של יוצרו, ובמיוחד את חוסר הוויתור שלו בתיאור האפוקליפטי החותם את מערכת היחסים בין התושבים והשוטרים.
שהרי חומר נפץ ההולך ומתחמם, גם אם הוא נשמר היטב - סופו להתפוצץ בסערה הרסנית. כך זה במונפרמיי של לי, וכך גם במקומות אחרים על פני הגלובוס. רצועת עזה, למשל.