במקום שבו עומדים דניאל אלסברג, אדוארד סנודן וענת קם, עומדת גם קתרין גאן: אנשים שחשו הכרח בהול להדליף לעיתונות את סודות הזדון של הארגון הביטחוני שבו הועסקו, ועל כך נדרשו לשלם מחיר אישי לא פשוט.
גאן, עובדת זוטרה באחת מסוכנויות המודיעין הבריטיות, נחשפה לגמרי במקרה, בראשית שנת 2003, לאי־מייל שהגיע מסוכנות אמריקאית מקבילה. תוכנו של אי־מייל זה צפן בחובו קונספירציה מזוהמת, שבמסגרתה אמורות היו מערכות הריגול של שתי המדינות המערביות להפעיל מנגנוני מעקב אחר דיפלומטים משש מדינות (אנגולה, בולגריה, קמרון, צ'ילה, גינאה, פקיסטן).
הרעיון הבסיסי שניצב מאחורי יוזמה זו היה פשוט ברשעותו. כל גילוי שלילי על אודות הדיפלומטים הללו, שמדינותיהם היו חברות באותה העת במועצת הביטחון של האו"ם, יוכל לשמש כמכשיר סחיטה שיופעל בסתר אם אחת מהמדינות הללו, חס וחלילה, לא תסכים לתמוך ביוזמתם של הנשיא האמריקאי ג'ורג' וו. בוש ושל בן בריתו טוני בלייר ראש ממשלת בריטניה לכפות על האו"ם הכרזת מלחמה נגד עיראק, שהייתה נתונה אז תחת ציפורני משטרו של סדאם חוסיין.
גאן קראה את האי־מייל הזה, שכמובן לא נועד בדיוק לעיניה, בראשית שנת 2003, ואצה להכין ממנו תדפיס נייר, שהתגלגל למערכת העיתון הלונדוני “אובזרבר". חודשיים מאוחר יותר פרסם זאת העיתון הנחשב כסקופ עולמי, שבסופו של דבר לא בדיוק שינה את פני ההיסטוריה. כזכור, קולין פאואל, באותם הזמנים שר החוץ בממשלו של בוש, נשא נאום רצוף שקרים בפני חברי מועצת הביטחון - כולל אותם דיפלומטים שנאסף עליהם חומר חסוי ובר סחיטה - ואותה המועצה הורתה על יציאה למלחמה כנגד ממשלו של סדאם חוסיין, שאחז לדעתה (לא היו דברים מעולם) נשק להשמדה המונית.
אם כך, זירת ההתמודדות ש"סודות מדינה" מנסה להשתחל לתוכה הינה פוליטית, וככזו דורשת סרט פוליטי נוקב. אך מה לעשות שגאווין הוד (“צוצי", “עין בשמיים"), שביים סרט זה, ואף היה שותף לכתיבת התסריט שלו, בורח מהמשימה שהוא עצמו הטיל על כתפיו, ובמקום סרט פוליטי הוא עיצב סרט לימודי, דידקטי, הצהרתי, דקלומי, שבקלות יכול להשתלב בקורס הכנה שיעסוק באופני הכנתה של הודעה לעיתונות. קומוניקט בלעז.
גאן, שהועמדה לדין שנה לאחר ההדלפה, כלל לא נדרשה להשיב על ההאשמות נגדה, משום שלמרבה ההפתעה החליטה התביעה הכללית בבריטניה לבטל את כתב האישום נגדה כמה דקות לאחר שהוקרא בחגיגיות בבית הדין הלונדוני. מן הסתם, הסיבה לאקט חריג זה הייתה החשש של ממשלת טוני בלייר כי במהלך הדיונים שיתפתחו בבית המשפט, ייאלצו נציגיה לחשוף חלק ממערכת השיקולים השקרית שהובילה להידוק הברית בין אמריקה של בוש לתככן בלייר. בעשור האחרון כבר נעשו על הנושא הזה כמה סרטים שקדמו ל"סודות מדינה", כולל פארודיות, ודומה שכולם היו מוצלחים יותר מסרט לא כלומי זה.
“סודות מדינה" מתחולל בשתי זירות מקבילות. האחת, הזירה המוסרית, שהגיבורה בה היא כמובן המדליפה התמימה, שהלכה בעקבות צו מצפונה הנסער. הזירה האחרת, שחשובה לא פחות, היא הזירה העיתונאית, ובמרכזה ניצבת התנהגותם של אנשי ה"אובזרבר". העיתון הזה דווקא תמך באותם הימים ביציאה למלחמה נגד עיראק, ולכן התגלגלות המסמך המרשיע דווקא לפתחו הייתה לכאורה מעשה לא נבון (שנבע מהסיבה הפשוטה שהעיתונים האנטי־מלחמתיים בבריטניה, שלהם הוצע החומר הסודי הזה קודם לכן, הדפו אותו כלא רלוונטי).
בסופו של דבר הכריעה האתיקה המקצועית בשיקולי המערכת של ה"אובזרבר", וטוב שכך. לפני כמה שנים עשה סטיבן ספילברג את “העיתון", ששחזר את מהלכי “וושינגטון פוסט" והתנהגות המערכת שלו בעת התחוללותה של הדלפת הענק למסמכי הפנטגון, שמאחוריה עמד דניאל אלסברג המהולל. ב"וושינגטון פוסט", לפחות על פי ספילברג, השיקולים לא היו בהכרח מקצועיים, כי אם פיננסיים. הם נבעו קודם כל מרצון מפורש של בעלי העיתון להגן על ההנפקה שלו בבורסה האמריקאית, שהתחוללה לגמרי במקרה במקביל להדלפה הנודעת.
זירת העימות בתקשורת ושיקולים של פרסום סקופ מהדהד או הפרת הוראות צנזורה הינם נושאים המתאימים לטיפול במדיום הפילמאי, וכבר זכורים לטוב סרטים כמו “כל אנשי הנשיא" או “ספוטלייט". הבעיה הבסיסית בסרטו של גאווין הוד הינה ש"סודות מדינה" מרחיב את הדיבור על המובן מאליו, ומרוב הסתבכות בטריוויאלי ובבלתי ייחודי, הוא נעשה דומה לסתם חוברת הדרכה למורים במגמת תקשורת בכיתות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים.
קירה נייטלי, בעלת כישרון המשחק המפוקפק, לוהקה לגלם את דמותה של המדליפה גאן. אם משום שהדמות המקורית אינה מעניינת, ואם משום שהתסריט מרדד אותה עד לסף הפארודיה, ברור שלנייטלי אין הרבה כלים להניף באמצעותם את דמותה של גאן לרמה שיכולה לשכנע את ציבור הבלתי משוכנעים. לצדה לוהקו כמה שחקנים חסרי פנים, ולבד מרייף פיינס, שמגלם כהלכה את דמותו של עורך דין הנשכר להגן על המדליפה, אי אפשר לציין לחיוב מישהו מצוות השחקנים.
אם משימתו העיקרית של “סודות מדינה" הייתה להאכיל בכפית (ליברלית, אלא מה) את הצופים, הרי שענף צדדי שצמח בשולי סיפורה של גאן יכול היה להוות בסיס איתן לכך. במהלך השנה שבה נחקרו מעשיה של המדליפה על ידי משטרת לונדון וסוכניה, נעשה ניסיון בוטה להפרת זכויות אזרח, ובו בעלה של המדליפה, יאסר גאן שמו, נאסר והועמד בפני סכנת גירוש. הבעל, שהיה מהגר כורדי, נמלט מרדיפות בטורקיה אל הדמוקרטיה המערבית בגלגולה הבריטי הנחשק. והנה, על פי המוצג בסרט, עושים לו אבירי הדמוקרטיה החזקה בעולם את אותם הדברים שכבר אוים בהם בארץ מוצאו. אבל אפילו את זה - עניין הומניטרי טריוויאלי ממש - לא הצליח גאווין הוד להציג על הבד באופן מחודד. אגב, כיום חיים קתרין ויאסר גאן בטורקיה, ולא בבריטניה הנאורה.