עדיין מוקדם להתנבא מה יעלה בגורלם של בתי הקולנוע, שנאלצו לסגור שעריהם בגלל הקורונה, אך התוצאה הישירה מסגירתם היא שסרט כמו "ג'ודי – מעבר לקשת", פלוס כל הסרטים החדשים שרצו לאחרונה בבתי הקולנוע ("1917", "פורד נגד פרארי", "מחילה", "בשורות טובות", "פרזיטים" ועוד) צמצמו לטווח את זמן הגעתם מהמסך הגדול למסך הקטן (משודרים בסלקום TV במחיר: 16.60 שקלים).
צפייה ביתית ב"ג'ודי – מעבר לקשת", כשבחוץ סגר מוחלט, הופכת למים גנובים ימתקו בים המכות, ומצליחה להגניב "חרסים ארכיאולוגיים" מהעולם הישן בעידן הפרה־קורונה.
ג'ודי גרלנד הלכה לעולמה ב־1969 בשל מנת יתר בגיל 47, אבל למותה קדמו חיים לא פשוטים. ב־1939, כשהייתה בת 17 והצטלמה ל"הקוסם מארץ עוץ" ועברה שם חוויות קשות: נתנו לה סמים ממריצים כדי שתעמוד בעבודה האינטנסיבית, איימו עליה שוב ושוב שיחליפו אותה בשירלי טמפל, ויקטור פלמינג, במאי "הקוסם מארץ עוץ", סטר לה במהלך אחת הסצינות, והשחקנים שגילמו את המנצ'קינים הטרידו אותה מינית. כל זה הותיר בה טראומה.
“ג'ודי - מעבר לקשת" לא מתעסק בהוליוודיזציה של החיים. נהפוך הוא. הוא חושף את הצד האפל של הוליווד הקלאסית ברזולוציה מפחידה, ומדלג בין ילדותה של גרלנד (בגילומה של דרסי שואו), במהלך צילומי "הקוסם מארץ עוץ"; ושנותיה האחרונות כזמרת (בגילומה של רנה זלווגר המצוינת) שנכנסת למשבר כלכלי קשה, לא מסוגלת לגדל את שני ילדיה, ומנסה, ללא הצלחה, להציל את הקריירה שלה בסיבוב הופעות לונדוני. זלווגר, שנדמה כי נשמתה של גרלנד התגלגלה לנשמתה, גרפה בצדק את האוסקר.