40 שנה חלפו מאז יצא לאקרנים באמריקה, ולאחר מכן ברחבי העולם, הסרט “האחים בלוז”, קומדיה מוזיקלית בכיכובם של ג’ון בלושי ודן אקרויד, שלא רק עשתה כבוד לענקי הבלוז והסול הוותיקים אלא אף הביאה לקדמת הבמה את שוויון המעמדות בין שחורים ללבנים, הגדירה מחדש את המונח Cool והשפיעה על לא מעט מוזיקאים, במאים ושחקנים שאימצו כמה מהסממנים - בעיקר הלבוש - של “האחים בלוז”: מוויל סמית’ וטומי לי ג’ונס ב”גברים בשחור” ועד אבי קושניר ונתן דטנר ב”צמד הבטלנים”.
“זהו סרט פורץ גבולות כי היו בו כמה דברים שלא נעשו לפני זה, הן בסצינות הפרועות והן בקאברים האדירים לשירי בלוז שחורים שבוצעו בכישרון יוצא מן הכלל”, מסביר השחקן והזמר אריה מוסקונה, ממעריצי הסרט. “מבחינה מוזיקלית הסרט הציג שירים וביצועים שלא נראו עד אז בצורה כזו בקולנוע וזה הקנה לשירים פרסום עולמי, וכמובן הסטייל והפאסון של אקרויד ובלושי היו משהו שהכניס את ‘האחים בלוז’ להיסטוריה התרבותית של כולם”.
בכדי להבין כיצד נולדו “האחים בלוז” צריך לחזור למפגש הראשון בין השניים באחד מלילות החורף המושלגים של שנת 1974. אקרויד, קומיקאי קנדי מקומי, מסיים ערב במועדון הבית שלו – “מועדון 505” בטורונטו, כשרגע לפני הפאנץ’ האחרון נכנס למועדון הקומיקאי ג’ון בלושי, אז מכוכבי תוכנית הרדיו האמריקאית הפופולרית National Lampoon Radio Hour.
בלושי הגיע למקום כי שמע על אקרויד ורצה להזמין אותו להצטרף לצוות מגישי התוכנית. למורת רוחו של בלושי, אקרויד לא זרם, אבל בין השניים התפתחה שיחה כשברקע התנגן, לבקשת אקרויד, חובב בלוז מושבע, תקליט של להקת הבלוז הקנדית – Downchild blues band שפעילה מסוף שנות ה־60 ובעיקר מבצעת קאברים לשירי בלוז ידועים משנות ה־20 ועד ימינו. בלושי, שתמיד גילה משיכה למוזיקה, עוד מימיו כמתופף וסולן להקת הרוק הכושלת The Ravens עת היה בן 16, נדלק על הסאונד והתלהב מהידע והשליטה הרבה של אקרויד בז’אנר המוזיקלי.
המשיכה המשותפת של השניים למוזיקת הבלוז הולידה קשר מקצועי, שבא לידי ביטוי לראשונה כשהצטרפו ב־1975 לתוכנית המערכונים האמריקאית האייקונית “סאטרדיי נייט לייב”, שבה השתתפו עד 1979. בפרק ששודר ב־17 בינואר 1976 הופיעו השניים כשבלושי מחופש לדבורה ושר את שיר הבלוז הישן של סלים הרפו – I’m A King Bee ואקרויד, מחופש אף הוא, מלווה אותו במפוחית.
פרק זה, לצד חיקוייו של בלושי לזמר הבלוז והסול ג’ו קוקר והמשיכה האובססיבית של השניים לז’אנר גרמו להם לחבור למוזיקאים מקצועיים מהז’אנר ולהקים הרכב שנשא את השם “האחים בלוז”, במטרה לבצע גרסאות כיסוי לשירי הבלוז האהובים בעיבודים מרעננים. כחלק מההרכב, בלושי אימץ את דמותו של הסולן “ג’ולייט”, ג’ייק אי בלוז, ואקרויד את דמותו של הקול השני ונגן המפוחית אלווד ג’יי בלוז. ההשראה לאחים נולדה מאותו הרכב שלו האזינו כשנפגשו לראשונה – Downchild Blues Band, שבו ניגנו האחים ריצ’ארד “הוק” וולש ודוני “מיסטר דאונצ’יילד” וולש.
“היינו צריכים ללמוד לשיר ולנגן בלוז באופן מקצועי בכדי להיכנס לדמויות בצורה אמינה ואותנטית”, סיפר אקרויד בראיון לערוץ YCTV בשנת 1997. “בעיקר עשינו את מה שעשינו בשביל הכיף ומהנאה משותפת מהמוזיקה הזו”.
הופעת הבכורה של ההרכב תחת השם “האחים בלוז” התקיימה במסגרת הופעתו של זמר הקאנטרי ווילי נלסון בשנת 1977, אליה הגיעו השניים לבושים בכובעים שחורים, משקפי שמש וחליפות שחורות. לאור ההצלחה, החל ההרכב להופיע ברחבי ארצות הברית כשהוא מבצע שירי בלוז גם ב”סאטרדיי נייט לייב”. בשנת 1978 הקליט ההרכב אלבום ראשון (בהופעה חיה) - Briefcase Full of Blues, שהגיע למעמד של פלטינה כפולה, צעד במקום הראשון במצעד האלבומים של מגזין “בילבורד” האמריקאי וזכה להצלחה רבה, כשהשניים ביצעו לראשונה את שירי האלבום כאורחים במופע של הקומיקאי סטיב מרטין בלוס אנג’לס.
תקלות ובעיות
באותה שנה כיכב בלושי לראשונה בסרטו של הבמאי ג’ון לנדיס – “בית החיות”, קומדיה על סטודנטים אמריקאים בשנת 1962 שחיים חיי אחווה פרועים למדי. למעשה, לנדיס הציע גם לאקרויד ולעוד כוכבים מ”סאטרדיי נייט לייב” דוגמת ביל מאריי וצ’בי צ’ייס להשתתף, אך רק בלושי הסכים. כשבשנת 1979 עזבו אקרויד ובלושי את “סאטרדיי נייט לייב” בכדי לטפח קריירה קולנועית, החליט אקרויד לכתוב תסריט לקומדיית פשע שתתבסס על הרכב “האחים בלוז” ותשלב מוזיקה והומור.
כיוון שלא היה לו ניסיון קודם בכתיבת תסריטים, כתב אקרויד חוברת בת 324 עמודים, פי שלושה מהמקובל. מי שנקרא “להציל” את המצב היה ג’ון לנדיס, שהתחבר לבלושי כבר בסרטם המשותף הראשון, והוא ערך את החוברת לתסריט לסרט. בתחילה קרא אקרויד לתסריט “שובם של האחים בלוז”, אך בעצת לנדיס שונה השם פשוט ל”האחים בלוז”.
הסרט, שעלילתו מתרחשת בשיקגו, מגולל את סיפורם של האחים ג’ייק בלוז, אסיר שמשתחרר בתחילת הסרט מהכלא, ואלווד בלוז, שמגיע לאסוף אותו ב”בלוזמוביל”, כינוי של השניים לרכבם (מכונית משטרה ישנה). בביקור בבית היתומים שבו גדלו, השניים מגלים כי המקום נמצא בסכנת סגירה בשל חובות.
כיוון שהנזירה המנהלת את בית היתומים מפצירה בהם לא להרוויח כסף בדרכים לא ישרות כפי שהם רגילים, הם מחליטים להקים מחדש את להקת הבלוז שלהם, שנגניה התפזרו ופנו לעיסוקים אחרים, ולגייס כסף בכדי להציל את בית היתומים. בסרט השתתפו מיטב אמני הרית’ם אנד בלוז השחורים: אריתה פרנקלין שביצעה בו את Think, ג’יימס בראון ככומר שביצע את The Old Landmark, ריי צ’ארלס כמוכר בחנות לכלי נגינה שביצע את Shake A Tail Feather, ג’ון לי הוקר כהומלס ששר את Boom Boom וקאב קלוויי, הוותיק בחבורה, שביצע את להיטו משנת 1931 – Minnie The Mootcher. האחים עצמם השתתפו בביצועי השירים ובלטו בעצמם בקאברים ל־Sweet Home Chicago של רוברט ג’ונסון ו־Everybody Needs Somebody To Love של סולומון ברק.
בראיונות שונים חשפו אקרויד ולנדיס כי העבודה על הסרט לוותה בלא מעט תקלות ובעיות: תקציבו המקורי של הסרט עמד על 17.5 מיליון דולר, אבל בשל צילומי סצינת מרדף המכוניות, התקציב תפח לכ־27 מיליון דולר ולו בשל היותו הסרט שבו נהרס מספר המכוניות הרב ביותר עד אותה תקופה (103 מכוניות).
לכך הוסיפו את העובדה שחברת ההפצה חששה שהקהל “הלבן” לא יתחבר לסרט בשל שילוב משמעותי של מוזיקאים שחורים. בראיון שנתן אקרויד למגזין “ואניטי פייר" ב־2012 הוא סיפר כי חלק מתקציב הסרט היה מיועד לאספקת קוקאין לכל צוות השחקנים בכדי שיוכלו לתפקד היטב בשעות הצילומים הרבות, אך זה גם מה שגרם לבלושי להיעלם לעתים באמצע הצילומים. מי שמונתה לפקח עליו הייתה השחקנית קארי פישר, שגילמה בסרט את ארוסתו הזועמת, ומאוחר יותר התמכרה אף היא לסם. לפני צילום סצינת ההופעה הגדולה נפצע בלושי, ובכדי שיוכל לקפץ ולרקוד כמתוכנן, הוזעק לסט אחד המנתחים הטובים משיקגו.
“צילומי הסרט היו כיף גדול עבורנו”, אמר בלושי בראיון טלוויזיוני ב־1981. “זה סרט שגרם גם לילדים וגם למבוגרים להתחבר אליו כי אין בו סקס או סמים, רק מוזיקה, אקשן והומור של סרטים מצוירים. רצינו להראות לאנשים איזו מוזיקה נהדרת הם מחמיצים, מוזיקה שלא נמצאת בפרונט וחשוב לחשוף אותה לכמה שיותר קהל”.
“אשתי דבורה שעיצבה את התלבושות סיפרה שהלבוש הוא שהפך את הדמויות האלה לאייקוניות ולמודל חיקוי, כי מה שזוכרים מ’האחים בלוז’ מלבד המשחק זה הלוק”, סיפר לנדיס בראיון בשנת 1998.
ההשראה הגדולה
“הבסיס החזק לסרט היה שם, אתה רואה את זה בכימיה בין החבר’ה”, מסביר מבקר ומרצה הקולנוע רון פוגל. “זה לא שבלושי ואקרויד הכירו רק על הסט. זו הייתה מכונה משומנת שכבר רצה כמה שנים, וזה סוד הקסם לדעתי. הניגודיות באופי ובהתנהגות בין בלושי לאקרויד היא שיצרה את הקסם. ג’ון לנדיס ידע להוציא מבלושי את מיטב ההשתוללות והמופרעות שלו, בדיוק כמו שעשה איתו ב’בית החיות’. אתה מרגיש שאתה צופה בסרט שאתה מאמין לו, למרות שהוא מופרך מאוד. זה סלפסטיק שמלכתחילה נועד להצחיק”.
לדעתך היום הסרט היה מצליח?
“אני לא בטוח עד כמה היום היו האולפנים ממהרים לעשות כזה סרט סטלני במובן מסוים. יש בו תרבות נגד והשוטרים מוצגים שם כדבילים מוחלטים. יש בו כוח מתפרץ שאתה לא מוצא בהרבה סרטים, עושה רושם שהם נורא נהנו ולא דפקו חשבון. זה משהו שככל שהקולנוע מתקדם אתה פחות ופחות מוצא. זה לא סרט אינדי אלא סרט מסחרי שנועד להרוויח כסף, ובכל זאת הוא עשה צחוק ולא השאיר שום רגע משעמם”.
“כשצפיתי בסרט הזה לראשונה נחשפתי בצורה עוצמתית וחזקה לשירי הבלוז שלא קיבלו בהכרח ביטוי במיינסטרים. זה סיפק הצצה למשהו מדהים, קוסמי, אפשר לומר”, מתאר המוזיקאי גיא מזיג. “אני זוכר שאצלנו במשפחה צפו בסרט בלופ. העיבודים לשירים היו נפלאים ומושלמים, מלאי גרוב אמיתי ואהבה. אין פה שום פגם בעיבודים המוזיקליים. עד היום השירים מהסרט משפיעים עליי ביצירה שלי. הסרט כל כך טבוע בי כי הוא קיבץ סביבו אגדות, כמו אריתה פרנקלין, ריי צ’ארלס, ג’יימס בראון, ג’ון לי הוקר וקאב קאלוויי, ויצר פסיפס מוזיקלי מושלם של רית’ם אנד בלוז”.
עם צאתו, הפך כאמור הסרט ללהיט מיידי ועד היום הכניס למעלה מ־100 מיליון דולר, כשהוא זוכה ב־1998 לסרט המשך בשם “האחים בלוז 2000” שבו שיחק אקרויד לצד השחקן ג’ון גודמן במקום בלושי שנפטר ב־1982. סרט זה כשל ופוגל מסביר: “בלושי הוא הלב של הסרט, הוא הדמות המרכזית והדומיננטית, אתה צופה בסרט בעיקר כדי לראות אותו ואת השגעונות שלו”.
עד מותו בטרם עת של בלושי, הספיק ההרכב להקליט שלושה אלבומים מצליחים. לאורך השנים המשיך הרכב הנגנים לפעול תחת השם “האחים בלוז” עם אמנים אורחים והוציא עד כה חמישה אלבומים ו־11 אלבומי אוסף.
בהשראת הסרט קמו לא מעט חיקויים לצמד הפופולרי והיו שאימצו את הפאסון האופנתי והאמנותי של השניים. אצלנו קמה באמצע שנות ה־80 סוג של גרסה ישראלית ל”אחים בלוז” בדמות “צמד הבטלנים”, הצמד הקומי־מוזיקלי שהקימו השחקנים נתן דטנר ואבי קושניר. הם אימצו את הלבוש ואת הסגנון ההומוריסטי והבלוזי שהגיע לשיאו ב”שיר הבטלנים”, איתו ניצחו בקדם־אירוויזיון של שנת 1987 וייצגו אותנו בתחרות שנערכה בבריסל.
“הייתי מעריץ מאוד גדול של בלושי עוד מימיו ב’סאטרדיי נייט לייב’”, מספר קושניר. “כשראיתי את הסרט לראשונה אמרתי לעצמי: ‘אוקיי, משהו פה השתנה!’. מאוד אהבתי את הסרט, את המוזיקה ובכלל את כל האווירה בו. כשהגיע אלינו העיבוד הרוקי־בלוזי של קובי אשרת ל’שיר הבטלנים’, מיד הרגשנו את ההשראה מ’האחים בלוז’. האווירה של הצמד המיתולוגי ריחפה בחדר החזרות וגם הלבוש שלנו הושפע מהם. זה היה משהו שנראה לנו טבעי”.
“כשצפיתי לראשונה בסרט בבית קולנוע לא התחברתי אליו, לא באתי אליו מוכן, היה בו משהו קצת לא לגמרי ברור”, מודה דטנר, “ויותר מאוחר, אחרי שפגשתי את קושניר ש’הדביק’ אותי בו, הבנתי באופן חזק מאוד את המשמעות של הסרט, עד כדי כך שכל כמה זמן אני מקפיד לצפות בו. לבמאי הסרט, ג’ון לנדיס, יש אחות שגרה במושב ליד ירושלים, וכשהוא בא לבקר אותה, היא אמרה לו שהוא חייב לפגוש את ‘האחים בלוז הישראלים’, אז גם ישבנו איתו ודיברנו איתו. מה שהדליק את קושניר ואותי בסרט זה שהוא היה ‘בידור רוקנרול’, ז’אנר שלא היה עד אותו רגע, ולכן הלכנו על זה. ‘שיר הבטלנים’ בא בתקופה שבה כבר החלטנו שאנחנו רוצים להרים מופע שיהווה גרסה ישראלית ל’אחים בלוז’. הסרט הזה הוא בעיניי מאסטרפיס”.