ישיבת הייטק עסקית לא מכבר בתל-אביב. על הפרק יישומון חדש, שעשוי לחולל שינוי מהפכני בהרגלי הצפייה בסרטי קולנוע וטלוויזיה. לפיו, די יהיה בלחיצת כפתור מהיכן שלא יהיה כדי להביא לידי שיתוף צפייה בהם בו-זמנית והחלפת חוויות ב"חי".
אתה קורא תיגר על בתי הקולנוע ומאיים לגרום לסגירתם? שאלתי את ממציא ההמצאה העולמית, העומד בראש המיזם - Ayas. "חס וחלילה!", הוא נבעת, "בתי הקולנוע ימשיכו לפעול לנצח. תמיד יהיו אנשים שירצו ליהנות מבילוי פיזי משותף בהם. לאחר שהטלוויזיה לא ניצחה אותם, גם לא ספריות הווידיאו, שום דבר לא ינצח אותם, כשלי יש הרי עניין אישי בהמשכיות שלהם, אבל אם אפשר להוסיף מימד לצפייה, מדוע לא?".
"עניין אישי"? - ועוד איך! מאחורי חזותו החרדית של הדובר בעל הזקן המאפיר ניתן להבחין במיקי (מיכאל) בהגן, הבמאי שריתק את הישראלים למקלטי הטלוויזיה בין השנים 1987-1991, עם 13 פרקי סדרת המתח המופתית שלו - "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" - בה הופיעו מיטב שחקני ישראל. לטענתו, הוא יצר אותה מבלי להתכוון להיות היצ'קוק הישראלי.
בהגן הגיע הנה ממקום מושבו בחו"ל בעיצומה של שנת הקורונה כדי לקדם את מימוש המצאתו, והשמים הסגורים קרקעו אותו כאן זמנית. סמכו עליו שהוא איננו מבזבז את הזמן. "דיברו איתי על פרקים חדשים לסדרה", הוא מגלה ונותן להבין שבמסתורין סביב הקורונה יש חומר-גלם למכביר. רק אל תבקשו ממנו שזה יהיה בסגנון של סרט-אימה. בהגן איננו שש להפחיד עד כדי כך את הקהל.
בהגן, 68, הוא חתיכת אקזמפלר. "במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע וטלוויזיה, סופר ומוזיקאי", כך מוצג איש האשכולות בוויקיפדיה - וזו אמת לאמיתה. הוא גדל בתל-אביב להורים שומרי מסורת ששורשיהם בפולין ובגיאורגיה. בנעוריו קיבל מהוריו שתי מתנות שהתוו את מסלול חייו - גיטרה ומסרטת סופר 8, שבהן עשה שימוש רב.
מאז שהתגייס לנח"ל תיעד קולנועית את השירות ואף הלחין מחזמר שתיאר את ההווי שם. כבר אז החזיק בדעה "אם אתה מתעד את עצמך, סימן שאתה קיים". או במילים אחרות: "יש בי מין רצון לא לתת לרגע להתמוסס ולהיעלם".
שירותו בנח"ל המוצנח הביאו בראשית 73' למעוז "אתונה" על גדות תעלת סואץ. סרטו העלילתי הקצר "המכתב", שיצר עם הסופר 8 שלו - על חייל שמקבל מכתב מאהובתו ובטרם התוודע לתוכנו, העיפה אותו הרוח לגדה המצרית של התעלה, מה שהצריך את התערבות כוח האו"ם במקום כדי להביא להשבתו - נחשב לתיעוד נדיר בצבע על צה"ל בסיני בטרם מלחמת יום הכיפורים, בליווי מוזיקה מקורית שהלחין בהגן וניגן אותה.
במהלך לימודיו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב הוא יצר את הסרט העלילתי "השיר של שפירא", שהסב לו את פרס הבמאי הטוב ביותר בתחרות הסרט קצר. בהגן מיקם את עלילת הסרט בתקופת מלחמת ההתשה בגולן, כשאת התפקיד הראשי של מוזיקאי גילם ישראל בורוכוב, לימים מנהיג "אנסמבל מזרח ומערב".
כבר אז התגלה ייחודו של בהגן בתחומו. "במאי אמור להיות מסוגל להחליף את כל אחד מאנשי הצוות", הוא פורס את משנתו. "זה כולל, בין השאר, את התסריטאי, את הצלם, את המוזיקאי ואם צריך, גם את מי שמכין את הסנדוויצ'ים, או אפילו להתייצב מול המצלמה ולשחק".
אינך מגזים?
"אני יודע שקולנוע זאת עבודת צוות. אבל אצלי החלק הזה פגום. אני מעדיף לעבוד לבד. ניהלתי סטים של מאה איש ויותר, עם עוזרי-במאי ומגפונים, אבל שם הרגשתי מבוכה. בסך הכל אני מאוד אוהב את האינטימיות. לדעתי, הקטע הוא לא שאני נוהג לעשות הכל, אלא איך שאני עושה, כשלא פעם זה מלווה בחידושים טכניים כדי לייעל את העבודה".
אתה משלם מחיר על דרכך?
"בוודאי! רבים מאלה שאינם מכירים אותי מקרוב, רואים בדרך שלי שחצנות..."
ב-87', בדרך לסדרה המונומנטלית שלו, יצר בהגן את "האינסטלטור", סרטו העלילתי הארוך הראשון. "הבאתי את טוביה צפיר לסרט ישר מהפיילוט של הסדרה, שם הפתעתי עם הליהוק של קומיקאי, חביב הקהל, כמו טוביה, בתפקיד של בעל שמחליט לרצוח את אשתו. הקשר החם שנוצר שם בינינו הביא אותו לסרט. שם, בקומדיה של טעויות, הוא שיחק שרברב שבטעות נהפך ל...שר האוצר".
הסרט היה רחוק מלהיות הצלחה מסעירה ובעודו ממשיך בפעילותו כבמאי, שוב הפתיע בהגן, הפעם כמוזיקאי שבין השנים 90' ו-95' ליווה כקלידן זמרים בהופעותיהם, לא פעם לצד בימוי קליפים להם. "מבחינתי, זה לא היה מפתיע", הוא מציין. "תמיד הלחנתי את המוזיקה להפקות שלי, פרט ל'האינסטלטור', שם מיקי גבריאלוב הלחין את המוזיקה".
"בין אותם זמרים שליוויתי בהופעות היה גבי שושן", הוא מעיד, "כתבתי לו כמה שירים, ונוצרה בינינו חברות. שמרנו על קשר. כעבור שנים, שוחחתי איתו בפעם האחרונה שבועות ספורים לפני מותו. דיברנו על הופעות שלו בצרפת, שם היו רבים מיוצאי צפון אפריקה שאהבו אותו. לצערי, הבשורה המרה קטעה את האפשרות הזאת. לו הייתי מבחין אצלו במצוקה, הייתי נחלץ מיד לעזרתו, כי מאוד אהבתי אותו, הן כאדם, הן כאמן".
שנה לאחר המרוץ המוזיקלי יצר את "תאונה בערבה", סרט תיעודי עם מסר חינוכי מסוים על מותם של ארבעה צעירים בכביש הערבה. עוד באותה שנה, 96', יצר בהמשך לסרט זה על אותו נושא את "צעירים לנצח", סרטו העלילתי השני בלבד באורך מלא.
בגילך ועם ניסיון כשלך לא היית אמור להיות עם יותר פיצ'רים? זה מחיר התפזרות על פני תחומי עשייה שונים וההתעקשות על ההליכה בדרך מסוימת?
"אי אפשר לנסח את הדברים בצורה יותר מדויקת. כשצריך, משלמים. אמנם יש כאלה שלמדו איתי ושיחקו משחק חברתי שממנו הם המריאו לשחקים, אך במקום לעשות יותר פיצ'רים, הקמתי משפחה שאני גאה בה. אני לא מביט אחורה בזעם, אבל במאי שלא מממש את עצמו באופן מלא, הוא יצור מתוסכל".
"צעירים לנצח" הוא צומת דרכים משמעותי בחייך.
"לגמרי! הסרט הוקרן בפסטיבל הים התיכון, בצרפת. ג'ולי, שהייתה בסגל הפסטיבל ותרגמה שם את דבריי מאנגלית לצרפתית, נהייתה עם הזמן לאשתי השלישית".
ואתה חזרת בתשובה...
"כך זה קרה וכפי שמסופר בסרט 'המכתב', שיצרתי ב-2009, שחר, בני מאשתי הראשונה, שחזר בתשובה והלך ללמוד בישיבה, שלח לי מכתב ובו הודיע לי שכל עוד שאהיה נשוי ללא יהודייה, לא ירצה לראות אותי. במקום לזרוק אותו מכל המדרגות כפי שאב אחר אולי היה נוהג, העדפתי לחבק אותו בשביל שלמות המשפחה. ג'ולי, שלדבריה תמיד הרגישה קרבה ליהדות, זרמה איתי ולאחר שהיא התגיירה באופן מלא, היא שומרת יותר ממני על השלהבת היהודית".
הם נישאו ב-98' והביאו לעולם שני ילדים (יש לו בת, רוני, מנישואים קודמים), כדי להבטיח להם חינוך יהודי, הם התמקמו בשטרסבורג, עיר שלדבריו הופכת בלילות לעיר-רפאים בהשוואה לתל-אביב, עיר-הולדתו שלה הוא שומר חסד-נעורים. לבהגן, שבמאזנו כתיבת שני ספרים והוצאת תקליטורים של מוזיקה חסידית שיצר, יש תוכניות למכביר שברצונו לממש בארץ, אך למרות הגעגועים העזים, הנסיבות מחייבות אותו להישאר לפחות בינתיים בצרפת. בבואו לביקורו הנוכחי בארץ הביא עמו את "היער", סרטו האחרון, שנעשה לדבריו ללא שום מעורבות חיצונית ושחקניו הם רעייתו ג'ולי, בתם מזמור, בנם נבו ובהגן עצמו.
"למרות החזרה בתשובה שלי, אני ממשיך ליצור כמקודם", הוא מבהיר. "הרי הרבי מלובביץ' הורה למאמיניו לא להתכחש למחוזות שמהם הגיעו. אני מקווה שאני ממלא את הוראתו כפי שרצה".