במשך 80 השנים האחרונות נחשב הסרט “האזרח קיין”, בבימויו ובכיכובו של אורסון ולס, למיתוס שהעניק הצצה ליחסי הון־שלטון־תקשורת ונותר רלוונטי היום יותר מאי פעם. בשל נפיצותו, הוא עורר סערות והותיר את חותמו על התרבות בכלל ועל הקולנוע בפרט.
ולס, יליד 1915, נולד בוויסקונסין ועבר ילדות לא שגרתית: אמו הפסנתרנית נפטרה כשהיה בן 9, ואביו, ממציא גאון, היה אלכוהוליסט כבד ומת כשהיה ולס בן 15. ולס זכה בנעוריו למלגה באוניברסיטת הרווארד, אך במקום זאת, בחר לנדוד באירופה והתמקצע במשחק אצל מנהל תיאטרון בדבלין. בשובו לארצות הברית הקים קבוצת תיאטרון ועוד בטרם מלאו לו 18 קיבל תוכנית רדיו שבועית.
פריצתו המטאורית לתודעה הציבורית התרחשה ב־30 באוקטובר 1938, בהיותו בן 23, כששידר בתחנת הרדיו של CBS תסכית רדיו המבוסס על הספר “מלחמת העולמות”, ובו תוארה פלישת אנשי מאדים לכדור הארץ. ולס היה כל כך משכנע עד כי מאזינים נמלטו מביתם על נפשותיהם, ונטען כי חלקם אף ניסו להתאבד.
המיתוס שיצר סביבו בגיל כה צעיר סלל את דרכו של ולס להצלחה: עד מהרה הוא חתם על חוזה לבימוי סרטו הראשון עם חברת האולפנים RKO כשהתנאי שלו היה חופש אמנותי מלא, מה שלא היה נהוג להעניק אז לבמאי מתחיל בן 25. “ולס היה שנוא בקרב הקולגות בהוליווד כי הוא היה כל כך צעיר וחסר ניסיון, והוא קיבל חוזה בלתי נתפס מהאולפנים הכי גדולים”, מספר הבמאי איתן גפני.
לצורך סרטו הראשון החליט ולס לפתח פרויקט ישן שלו, “אמריקאי”, על עלייתו ונפילתו של איש שלכאורה לא חסר לו כלום. את התסריט הוא כתב ופיתח לצד התסריטאי היהודי־אמריקאי הרמן מנקייביץ’, שאחד ממכריו היה איל התקשורת ויליאם רנדולף הרסט, מו”ל העיתונות הגדול ביותר בארצות הברית באותה עת. השניים שאבו השראה מסיפורו של הרסט ויצרו תסריט על איל עיתונות מגלומני וכוחני בשם צ’רלס פוסטר קיין שהולך לעולמו, לא לפני שהוא אומר בשארית כוחותיו את המילה “רוזבאד” (“ניצת ורד”).
העיתונאי ג’רי תומפסון נשלח לחקור את חייו של קיין, שאותו גילם ולס בעצמו, דרך ראיונות עם האנשים המשמעותיים בחייו, תוך ניסיון לגלות את משמעות המילה. מכאן הצופים נשאבים למסע אל חייו של קיין - מהילדות הקשה ועד הפיכתו לבעל הון פוליטי, תקשורתי וחברתי. “ולס היה מעורב בהכל”, מספר גפני. “הוא היה הראשון שהפגין מיומנות מושלמת בגיל כל כך צעיר בסרט הראשון שלו בכל האספקטים של הסרט”.
אלא שאז החלו הבעיות: עוד בטרם יצא הסרט לאור, ניסה הרסט למנוע את צאתו בכל דרך אפשרית כי הבין שהוא עוסק בו, על אף הכחשותיו של ולס. בין היתר, הוא הציע סכומי עתק לאולפני RKO על מנת שלא יקרינו את הסרט, פתח במסע הכפשות נגד ולס ואיים על בתי קולנוע שמא יקרינו את הסרט.
“מר הרסט דומה לקיין, אבל זה לא היה עליו באופן ישיר או ספציפי, אלא על אנשי כוח כמוהו”, הסביר ולס בראיון שנתן ל־BBC ב־1960. “הוא ניסה למנוע את הסרט בכל כוחו ולא רק הוא: אולפני הסרטים המתחרים הפעילו פוליטיקה רבה ואינטריגות כדי למנוע את ההקרנה ולעצור אותי, אבל הבנתי שזו יריבות אולפנים ולא באופן אישי כלפיי. אני זוכר שפעם שוטר הזהיר אותי שמחכים לי צלם עיתונות ונערת ליווי בחדר במלון כי רצו להפליל אותי. במדינות סובייטיות אסרו על הקרנת הסרט בהתחלה כי טענו שהוא מציג את המשטר הקומוניסטי רע”.
כך או כך, כל הניסיונות למנוע את הקרנת הסרט עלו בתוהו כשב־1 במאי 1941 הוא הוקרן לראשונה בתיאטרון RKO פאלאס בברודווי בניו יורק. בישראל הוא הוקרן לראשונה ב”קולנוע אסתר” בתל אביב במוצאי שבת, 16 בינואר 1943.
עם צאתו, הגיע הסרט רק למקום השישי בטבלת הסרטים הקופתיים של השנה, אך קיבל ביקורות אוהדות וזכה בפרס “התסריט היוקרתי” בטקס פרסי האוסקר. “יש הטוענים כי הרסט מנע מוולס לקבל את האוסקר על הסרט”, אומר במאי הקולנוע איתן גפני.
אלא שהיו עוד מהמורות בדרך: בקרדיטים של הסרט נכתב שהתסריט, הבימוי, ההפקה והמשחק היו של ולס, מה שגרם למנקייביץ’ לרתוח מזעם כי לא קיבל את הקרדיט על כתיבת התסריט. לבסוף הטעות תוקנה. הוויכוח בין השניים הפך בשנת 2020 לסרט בבימויו של דיוויד פינצ’ר, “מאנק” (קיצור של מנקייביץ’), העוסק בחייו המורכבים של מנקייביץ’ ובמלחמתו מול ולס על הקרדיט על כתיבת התסריט של “האזרח קיין”.
מהולל אך אומלל
במרוצת השנים הפך “האזרח קיין” לסרט פולחן וזכה לא פעם בתואר “הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים”. ולס עצמו אמר בראיון בשנת 1970: “זה לא הסרט הכי טוב שלי כמו שאומרים, אלא תמיד הסרט הבא צריך להיות הטוב ביותר מבחינתי”. בראיון אחר, שהעניק לפני מותו
ב־1985, הוא אמר: “הסרט הראשון שלי מעולם לא היה נוצר אלמלא היה לו מפיק הוליוודי עם ידע הוליוודי. זו הייתה מקריות מוחלטת, מזל טוטאלי וסטטיסטיקה אפסית שדבר כזה יקרה, כמו לזכות ב־600 אלף דולר במכונת מזל”.
למרות שבשנת 1971 זכה בפרס אוסקר על מפעל חיים, ולס לא הצליח לשחזר בסרטיו הבאים את ההצלחה של סרטו הראשון. בשנת 1985 כאמור הוא מת מהתקף לב.
“מרגישים שהסרט היה אישי עבור ולס”, מסביר יאיר רוה, מבקר קולנוע ומרצה בבית הספר לקולנוע “מעלה” בירושלים. “חלק מהדברים שקרו לקיין קרו גם לו: מישהו שלא הצליח להתמודד עם ההצלחה והפרסום שלו, לא הצליח להכיל את זה ושרף הרבה גשרים סביבו. הוא לא היה פרטנר שהיה קל לעבוד איתו. בנוסף לצד הפוליטי והחברתי, יש פה משהו שוולס זיהה בעצמו, או שזו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה עבורו, כי כבר בגיל 26 הוא הרגיש שהוא יסיים את חייו כמו קיין, מהולל אבל אומלל”.
“חלק מהדברים בסרט חדשניים היום בדיוק כמו שהיו אז כי הם יוצאי דופן”, מסביר פרופ’ יגאל בורשטיין מהפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. “בסרט יש שלוש גרסאות של אותה עלילה: של העיתונאי תומפסון, של חייו של קיין, ושל חייו של קיין אבל מנקודת מבט פוליטית. זה היה סוג חדש של נרטיב. מה שמאפיין את הסרט זה מבנה אפי ולא דרמטי: יש בו רגרסיות, הסצינות לא נובעות בהכרח אחת מהשנייה, יש מעברים שרירותיים. זה משהו שאנשי הגל החדש בקולנוע אהבו מאוד וגם זקפו לזכות הסרט”.
“’האזרח קיין’ הציג כל כך הרבה חידושים שארוזים בסרט אחד”, אומר גפני. “עם זאת, בזמנו הוא לא היה הצלחה קופתית גדולה ולא ידעו להכיל אותו בגלל שהוא היה חדשני. גם העובדה שהרסט הטיל חרם על הסרט ולא היה מוכן לפרסמו בעיתונים שבבעלותו - הפכה את הסרט לתופעה מעוררת עניין”.
“כדי להבין את הגדולה של הסרט ואת אריכות הימים שלו, צריך להסתכל עליו משני הצדדים: תוכן וצורה”, טוען רוה. “בראיון שדונלד טראמפ נתן בשנות ה־90 הוא אמר שזה הסרט האהוב עליו, שזה משפט מדהים כי זה סרט על מישהו דמוי טראמפ, כך שלא היית מצפה ממנו לאהוב את הסרט הזה. כיום אנחנו מבינים יותר את הקשר בין פוליטיקה ותקשורת, בין הון ושלטון. יש בסרט הזה משהו מאוד אמריקאי: הקשר בין כסף לדימוי עצמי. ככל שאתה עשיר יותר, אתה מוצלח בעיניך וגם בעיני אחרים. יש פה פרופיל של אמריקה".
"הצורה של הסרט והאופן שבו הוא עשוי הקדימו את זמנם ולימדו את כל העולם איך לספר סיפור. ולס לקח נרטיב ופירק אותו לכמה נקודות מבט, ואנחנו לא יודעים מה האמת. אין ייצוג אחד של קיין: הוא גם נהדר וגם נורא וגם מקסים וגם מושחת וגם הגון וגם עדין וגם בריון. כל אחד חווה אותו קצת אחרת. זה סרט אנטי־נרטיבי כי אין בו התחלה, אמצע וסוף, אלא רצף אפיזודות שעוסקות בחייו של אדם שאנשים אחרים מספרים מבעד לעיניהם”.
קו השבר
“בסרט מתאר ולס אבטיפוס של אדם שיש פער ניכר בין היכולת שלו לשלוט ולהגיע להישגים לבין היכולת שלו לקיים מערכות יחסים אנושיות ולאהוב”, אומרת רות נצר, פסיכולוגית קלינית יונגיאנית וחוקרת ספרות וקולנוע. “הסרט מביא את הטרגיות באדם כזה, וזה מה שמיוחד בו. הסרט מראה את המחיר שדמויות מנותקות וקשות, שצוברות נכסים כלכליים ופוליטיים, משלמות, ולכן הוא סרט על־זמני”.
האם הסרט הקדים את זמנו?
גפני: “הסרט לא הקדים את זמנו, הוא בא בדיוק בזמן הנכון. הוא הקדים את זמנו רק במובן שלא ראו בזמן אמת עד כמה מדובר ביצירת מופת, אבל הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון כי הקולנוע מתחלק ללפני 'האזרח קיין’ ואחרי 'האזרח קיין’. הוא הביא את המודרניות לקולנוע הקלאסי ההוליוודי. לקח 20 שנה עד שבהוליווד הבינו שצריך לעשות סרטים כמו ‘האזרח קיין’. הוא יצר שפה קולנועית חדשה”.
האם אכן מדובר בסרט הטוב בכל הזמנים?
בורשטיין: “יש המון סרטים טובים בעולם, אבל מה שמיוחד בו זו השפעתו הרבה. אולי כי ולס היה כל כך צעיר, זה הצליח לו כל כך. הוא באמת לא פחד בסרט הזה. הוא היה איש אמיץ”.
גפני: “למשך עשורים ‘האזרח קיין’ נתפס ככזה. בשנים האחרונות מכתירים את ‘ורטיגו’ של היצ’קוק ככזה, אבל אי אפשר באמת להגדיר מהו הסרט הכי טוב בהיסטוריה. מה שהפך את ‘האזרח קיין’ לסרט שמוגדר כך זו התקופה שבה הוא נעשה, 1941, הוא היה חדשני גם לתקופתו וגם כיום הוא נותן פייט לכל דרמה אמריקאית קיימת. הוא עדיין עובד 80 שנה אחרי כן, ואני חותם לך שהוא יעבוד גם עוד 80 שנה”.