דניאל וקסמן חוזר לימי הפקת סרטו "חמסין": "היו מפגשים מאיימים"

ראשיתה של סיפורנו בכלל לא קולנועית. "בשנות ה-50 היינו מראשוני נצרת עילית, היא נוף הגליל של היום, לאחר שהייתה היכרות בין הדמוי-אבא שלי, אבי החורג, לבין מרדכי אלון, מייסד העיר", כך מעלה הבמאי דניאל (דני) וקסמן באוב סיפור עלום: "כילד, ראיתי תופעות כמו פינוי ערבים ולא בדיוק הבנתי עד הסוף, אבל איכשהו זה נטמע בי עד שפרץ כעבור כמעט 30 שנה בסרט שלי 'חמסין".

וקסמן, 75, נזכר בילדותו לקראת ההקרנה הערב בסינמטק ירושלים של עותק משוחזר של הסרט, שעבר תהליך של רסטורציה בארכיון הסרטים הישראליים שם, שמבצע "מקצה שיפורים" לסרטי-עבר, המוגדרים כיצירות-מופת. הסרט פותח את re-film; פסטיבל הרסטורציות השני. זאת הזדמנות מעולה לקפוץ עם וקסמן אל הפקת "חמסין", סרטו השני לאחר "טרנזיט", שאותו ביים בנוף גלילי צרוב שמש על רקע סכסוך-קרקעות יהודי-ערבי.

למעט עדרי הבקר, שצולמו בגולן, רובו של הסרט, שבמרכזו בוקר כחול-לבן, הלוטש עיניים לעבר אדמות שכניו הערבים, צולם במושבה יבנאל. "מחשש שיכעסו, לא סיפרנו ליבנאלים מראש את כל העלילה, אבל בכל זאת כעסו, אם כי כשאני צופה כיום מחדש בסרט, אני לא מבין מה היה להם לכעוס", מעיד וקסמן. "הם טענו שהם הוצגו כקולוניאליסטים, למה?!".

רק כעסו?
"היה גם מפגש מאיים, שלא הגיע למכות".

הושפעת בעשיית הסרט ממערבונים?
"אם כן, אז באופן לא מודע, לאחר שסרטי המערבונים היו חלק מנוף ילדותי".

אם מי מכם מה לשם בלתי מצ'ואיסטי בעליל כמו גדליה ולשמו של הקאובוי העברי, העשוי ללא חת, אז קרוב לוודאי הוא איננו מכיר את וקסמן, שהלביש על שמו של גיבור "חמסין" את שמו של גדליה בסר, כוכב סרטו הקודם, "טרנזיט".

לשלמה תרשיש, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים וההקרנה הערב מוקדשת לזכרו, הופעתו כגדליה בירמן הייתה לא רק תפקיד-חייו, אלא גם אחד משיאי הקולנוע הישראלי. "הכרתי את תרשיש מהצגות תיאטרון החאן", מספר וקסמן. "הוא היה שחקן טוטאלי. כששמע שנבחר לשחק חקלאי גלילי, הוא הלך לשם, לעבוד עם פרות, כדי להיכנס לדמות. יחד עם המראה המרשים שלו תרשיש התאים בול למה שרציתי".

שני כוכבי הסרט האחרים לא היו שחקנים. כחוה, אחותו של גדליה, שחוזרת מהעיר למושבה, נבחרה - "דרך מבחן-בד", מדגיש וקסמן - חמדה לוי, ציירת שהייתה נשואה לבראבא. עורם של האח והאחות בירמן בוהק, מה שמעצים את הופעתם על המסך נוכח צילומיו המרהיבים של דוד גורפינקל. "לא מרחנו עליהם שום דבר", טוען וקסמן.

מעניינת הייתה בחירתו של יאסין שוואף לצלע השלישית של משולש הכוכבים של הסרט, בתפקיד חאלד, הפועל הערבי של גדליה, שיש לו רומן עם אחותו. "חיפשתי שחקן ערבי, שיתאים ולא מצאתי", כך וקסמן. "אז יעקב ליפשין, מפיק הסרט, שכתב את התסריט איתי ועם הקולנוען דני ורטה, הצביע על בנו של הקבלן ששיפץ לו את הבית. יאסין לא שיחק מעולם, אבל שכנע מול המצלמות. עד כדי כך הוא לא היה בעניין, שהיה מאוכזב מכך שלא עשה אצלנו את המיליון".

תפקיד מרכזי יש בסרט למוזיקה הנהדרת, מקדמת העלילה, של רביב גזית, שבה בולטת נגינת החליל הווירטואוזית של שם טוב לוי. כשהסרט יצא, הוא נתקל במספרי הצנזורה וכיום לא ברור על מה. תחילה הוגבלה הצפייה בו לבני 18 ומעלה. לאחר מחאות, נעשתה "הנחה" והגבלת הצפייה תוקנה לבני 16 ומעלה. עד כמה הייתה בעייתית התערבות הצנזורה, הוכח כאשר, כפי שפורסם, מי שהתייצב לימין הסרט היה דווקא מנכ"ל משרד החינוך, אליעזר שמואלי, שאף המליץ על הקרנתו לתלמידי שתי הכיתות העליונות בתיכון. "אני עצמי שוטטתי ברחבי הארץ עם הסרט", מעיר וקסמן, שגם "טייל" איתו בפסטיבלים בחו"ל.

אם מדובר בסרט עם מסר, האם הוא השיג את מטרתו, או שהעולם נוהג כמנהגו?
"הבעיות שהועלו בסרט, כמו גזענות ואפליה, לא נפתרו, מה גם שאז לא היינו ערים לעוול שנעשה לעם הפלסטיני, כולל חלק מהצוות של הסרט, שלא היה בעניין. היום יש הרבה יותר מודעות לנושא. רוב העם מבין שצריך להגיע לפיתרון".