בשעה טובה הזדמנתי לצפות בסרט הדוקו החדש "המלכה שושנה" שיצרו קובי פרג', מוריס בן מיור ושאולי מלמד השוזר בשתי וערב דיוקן אישי ומקצועי על חייה של אחת הזמרות הגדולות בישראל בכל הזמנים - שושנה דמארי.
רעיי יודעים כי במסגרת כובעי כחוקר מוזיקה, אני גומע בשקיקה כל סרט תיעודי חדש שיוצא בארץ, ומחוצה לה, מתוך מטרה עיקרית ללמוד, להרחיב ידע ואופקים ובעיקר להיסחף לכמה רגעים למחוזות אחרים בתקופות אחרות ולנסות ולהבין כיצד ההיבט המקצועי-אומנותי נקשר להביט הפסיכולוגי-פנימי של גיבורי הסרט.
בשנים האחרונות התקשיתי למצוא סרטי דוקו שבאמת הצליחו לחדש לי אישית, בין אם בידע ובין אם בחומרי ארכיון, שכן בעצמי ולהנאתי אני צולל למעמקי הארכיונים.
בחלק מהסרטים מצאתי עצמי משתעמם באופן אישי כי הם חזרו על מנטרות שכבר שמעתי אינספור פעמים אך בעיקר התאכזבתי כי יש נטייה ליוצרי דוקו להעצים בצורה רכילותית, צהובה וזולה את המיתוס על חשבון האמן, דהיינו לצייר אותו כקורבן טרגי של תעשיית המוזיקה, של החברה, של כורח הנסיבות ולנסות למצוא אצבע מאשימה לסוף חייו המבייש. ראינו זאת בסרטי הדוקו הרבים שנעשו לאורך השנים למשל על אריק אינשטיין, על זהר ארגוב, על מאיר אריאל ועל עפרה חזה.
אני יכול כמובן להבין מאין זה נובע, שכן במשוואת השואו-ביזנס צהוב משמע כותרות, רייטינג וקהל סקרן, אך באותה פעימה זהו גם נשק בידי היוצר לקחת אחריות על אובייקטיביות נטולת מניירות מגמתיות.
לכן, כשצפיתי בדוקו החדש והראשון שנעשה אי פעם על שושנה דמארי, הדבר הראשון שבלט בו בעיניי זו נקיות הכפיים בהקשר זה: היוצרים לא התיימרו להתעסק כלל וכלל ברכילות צהובה וזנותית, לא ניסו לחצות את גבולות הפרטיות בחייה של דמארי וכשכן נאלצו להתעמת עם החיים האישיים ולפצח קמעה את המסתורין בדמותה, הם עשו זאת ברוך, בשיקול דעת וביראת כבוד.
במסגרת תיעוד אמנים וותיקים אני נחשף ללא מעט סיפורים שוברי לב של אמנים שהיו פעם שם דבר אך בערוב ימיהם זכו לכתף קרה מהתקשורת ש"המיתה" אותם כמו שהמליכה אותם בנעוריהם.
אותם אמנים מרגישים קורבן ונושאים את התסכול הזה עד יומם האחרון, לכן קל להעלות על מזבח הטרגיות את אותה הזדקנות טבעית ופטאלית. בהקשר זה, יוצרי "המלכה שושנה" לא הציגו את דמארי כקורבן טרגי של התקשורת או תעשיית המוזיקה שכן היא זכתה לכבוד עד יומה האחרון.
בסרט המדובר, ובצורה אותנטית ומרגשת, דמארי מוצגת כקורבן של עצמה, מי שבמו ידיה העדיפה את הקריירה על פני חיי משפחה יציבים, בחרה להופיע ברחבי העולם במקום להיות אם לבתה (הזמרת המנוחה נאווה בושמי), במשמעות הפיזית של המילה, בשנותיה המעצבות ביותר והרחיקה מעצמה את בעלה האוהב. כשכבר התבגרה וחזרה לארץ וניסתה לשקם את השבר המשפחתי, הפערים היו תהומיים מדי.
לכן, כשבערוב ימיה נותרה המלכה ערירית, עם כתר מקצועי אך עם תחושת קלון אישית על המחיר הפרטי ששילמה, היא לא האשימה איש מלבד את עצמה בחורבן הסנטימנטלי הזה. ראיה נוספת לכך שהסרט מתנתק מצהוב זה שאפילו פעם אחת בסרט לא מוזכרת מי שהתקשורת הכתירה כ"יריבתה המושבעת", הקולגה יפה ירקוני, מה ששמר על כבודן של השתיים.
מבחינת מרואיינים, הסרט מצייר פסיפס לאנשים שנידבו פרטים מרתקים (ומחדשים, עבורי לפחות) מתחנות שונות בחייה: החל מילדותה, דרך ראשית הקריירה בתיאטרון (והסיפור המרתק מאחורי השיר "צריך לצלצל פעמיים"), ההצלחה הבינלאומית בשנותיה הראשונות של המדינה (וקודם לכן), מערכת היחסים המורכבת עם המלחין משה וילנסקי, השנים הבוגרות והעריריות יותר והסוף המתוק בשיתוף הפעולה המפתיע עם עידן רייכל שגם חשף לראשונה הקלטה גנוזה בקולה בליווי התזמורת הסימפונית ירושלים שהחזירה אותה ולו לכמה רגעים אל ההיכל.
הסרט עטוף בחומרי ארכיון מאד נדירים (וכשאני כותב זאת אני מתכוון לכך באמת) שטרם נראו, ראיונות בשחור לבן וקטעי וידאו מרהיבים של דמארי בצעירותה כשאחת הזמרות היפות בישראל.
מבחינת מרואיינים, מלבד חברים, מכרים וקרובי משפחה, אני חושב שזו הייתה בחירה אמיצה לראיין את מתי כספי (שאינו מרבה להתראיין לסרטים) במקום נניח בעז שרעבי שזה ה"מובן מאליו", מה שמעיד שוב על המחשבה הרבה שהושקעה באריזת הסרט והנגשתו בצורה הכי קולחת ואותנטית לקהל.
הסרט מתחיל בהודעות מהמשיבון של דמארי (כמו גם מספר סצנות בפתיחת עיזבונה במחסן) , מה שמעורר צביטה בלב ומסתיים עם צביטה בלב בבשורה על פטירתה.
הוא מרתק, מצחיק, משעשע, קורע לב ועצוב באותה נשימה, כשעל הכל מנצחת שירתה הנצחית של שושנה שגם כיום, 15 שנים אחרי פטירתה בגיל 83, נותרה המלכה.