2021 נחתמה עם הצלחה קולנועית מזהירה של "תמונת הנצחון" בבימויו של אבי נשר, שזכה בשלושה פרסי אופיר. העלילה מתמקדת בימים שקדמו לקרב על קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות. בסרט הזה, כמו בכל סרטיו הקודמים, נשר שיתף פעולה עם העורך יצחק צחייק, חברו הטוב ויו"ר איגוד העורכים הישראלי, מהעורכים הבכירים והמשפיעים בטלוויזיה ובקולנוע. "הייתה לנו הרגשה טובה בקשר לסרט, והוא לאט־לאט קרם עור וגידים ויכולנו כבר להרגיש לאן הוא יגיע", מספר צחייק. "הפחד היה איך בתקופת הקורונה, עם מזג אוויר משונה ומבצע צבאי ברקע - נשלים את הצילומים בזמן. כשאתה מפיץ סרט ישראלי, כולם פותחים את היומנים ואומרים: 'רגע, יש מונדיאל? אירוויזיון? חופש? אי אפשר להקרין בזמן כזה'. יש כל כך הרבה שיקולים, ונשארים מעט ימים שאפשר להקרין".
ועכשיו, למרות האומיקרון המשתולל, הקהל מגיע בהמוניו לאולמות. מה האתגרים שעמדו בפניך כעורך בעבודה על הסרט?
"סרט שיש בו ריבוי דמויות הוא תמיד קשה יותר לעריכה, כי אתה לא רוצה להתמקד בשניים־שלושה גיבורים ולהשאיר את השאר ברקע ומחוץ לפוקוס, אלא לייצר לכולם חיים, רקע ומוטיבציות. מצד שני, אם תעשה את זה בדקדקנות לכל דמות ודמות, תגמור עם סרט של חמש שעות. אז צריך לנווט את הדברים, וזה אחד האתגרים הקשים. האתגר השני הוא שילוב השפה והנוכחות הערבית בסרט, ומציאת האיזון הנכון בין הצד המצרי לצד הישראלי, לתת לשני הצדדים ביטוי ולהשתדל לא להראות יותר מדי מגמתיות".
החברות של צחייק עם נשר, שהולידה כמה מהקלאסיקות הקולנועיות הגדולות, יוצרת תחושה שהשניים גדלו, התבשלו, הצליחו, נכשלו והתפתחו יחד. "לפעמים מפליא אותי כמה זמן אנחנו חברים", אומר צחייק. "הכרנו לפני 49 שנים, ב־1973, הודות לדורלי חזון, שהייתה חברה משותפת של שנינו, והתחלנו לעבוד על הסרט הקצר הראשון של אבי - 'המת על החי'. החיבור היה מיידי. נהנינו למצוא שפה משותפת ולהיות בני שיחה לקולנוע על שלל גווניו, לא רק ברגמן או גודאר, שגם אותם אהבנו, אלא גם קולנוע אמריקאי".
איך זה לעבוד עם חבר?
"בהרבה מקרים קורה שאתה מפתח חברות עם במאי תוך כדי עבודה. אתם עושים שיחות, מבהירים כוונות, מכירים את הצד השני ומנסים להבין מה הוא מצפה, אז נוצרים יחסים. עם אבי, בגלל החברות הקודמת והאהבה לקולנוע, היה טבעי לגמרי לעשות דברים ביחד. בצעירותנו היינו יושבים ומנתחים סרטי 16 מ"מ של היצ'קוק. היינו אוטודידקטים, אינטלקטואלים, אולי קצת בגרוש, אבל זה מה שהיה אז בארץ".
תולעת סרטים
בשבוע הבא יחגוג צחייק את יום הולדתו ה־70. הוא נולד בתל אביב ב־1952 להורים שעלו ארצה מעיראק. "זה היה בית חם, אוהב ונפלא, והאוכל היה מאוד נוכח בבית", הוא נזכר. "אמא שלי, שמבשלת נהדר עד היום, הייתה מכינה מטעמים שגרמו לכל החברים האשכנזים שלי לבוא אלינו לאכול. ככל נער תל אביבי צפונבון למדתי בגימנסיה הרצליה".
צחייק מעיד כי כילד היה תולעת ספרים. התפנית בחייו אירעה כשביום גשום וקר, ספריית הגימנסיה הייתה סגורה. "לפעמים הייתי מבריז מלימודים כדי לבלות בספרייה ולקרוא ספרים, אבל כשהיא הייתה סגורה באותו היום, הברזתי מבית הספר והתפלחתי לקולנוע, שם הקרינו סרט צרפתי בשם 'ההרפתקנים' בכיכובו של אלן דלון", הוא משחזר. "באותם ימים, ברגע שהסרט היה מסתיים, מיד הייתה מתחילה הקרנה נוספת. בגלל שהייתי צריך להעביר כמה שעות, ראיתי את הסרט שלוש פעמים ברצף. בפעם השלישית גיליתי ניואנסים כמו קלוז־אפ, משחק עם המצלמה ועוד. לא ידעתי אז מה זו עריכה, אבל הבנתי כמה דברים מעבר לסיפור".
אז הפך לתולעת סרטים. "בגלל שלא היו יותר מדי אפשרויות לראות סרטים, הייתי מנצל כל רגע ומגיע לכל מקום שבו הקרינו סרטים", הוא מספר. "פעם בשבוע הייתי הולך ל'מועדון הסרט הטוב' בבית ליסין, שהקרין סרט עם תרגום בצד בכתב יד ומגיע עם הטוסטוס שלי להקרנות בבית עובדי העירייה בחולון או במרתף בראשון לציון".
עם סיום לימודיו ולפני גיוסו לצבא ניסה להתקבל לפקולטה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהייתה אז בראשית דרכה - ולא התקבל. "הם לא אהבו אותי במיוחד", הוא אומר. "הייתי צריך לנתח את הסרט 'בירושלים' של דוד פרלוב, וזה לא צלח. אחרי כמה שנים, כשהתפרסמתי בתחום, העברתי שם קורס הפקה".
בשנת 1970 התגייס לצבא והעביר את שירותו במחסן כביסה לקצינים. החלום להפוך לעורך סרטים בעבע בו. "חשבתי ללמוד בחו"ל, אך מכיוון שזה היה סיפור יקר ומורכב, התלבטתי", הוא אומר. "נפגשתי עם אבי כהן, שבדיוק סיים לימודי בימוי בלונדון, כדי לשמוע על הלימודים שם. הוא אמר לי שהוא מביים תוכניות לטלוויזיה הלימודית, וזקוק לעוזר עריכה בחינם ושאל אם אני מעוניין. למחרת התייצבתי בחדר העריכה ולא יצאתי משם. היה ברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות והייתי אסיר תודה שאני עובד בתחום, זו הייתה גאווה גדולה. כיום, בעידן הדיגיטלי, עוזרי עריכה עושים את רוב העבודה מהבית. פעם היית יושב מאחורי הגב של העורך, מרגיש אותו חושב ולאט־לאט מפתח תיאוריות משלך ומעז להשמיע אותן".
איך נראתה אז תעשיית הקולנוע?
"כל תעשיית הסרטים התרכזה באזור אחד: אולפני גבע בגבעתיים. הייתה לי הזכות להיות חלק מהקבוצה המצומצמת הזו, של אנשי הקולנוע שאתה מכיר לא רק אותם אלא גם את המשפחות שלהם. זה מאוד שונה עכשיו. כיום אני מכיר אנשים מפגישות ומאירועים מקצועיים, אבל לא באופן אישי".
מה עוד השתנה בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע לאורך השנים?
"השינויים הם בעיקר מבחינת הווליום וכמות העשייה של תוכן מקורי ומקומי. בתקופה שבה היה רק ערוץ אחד, הוא היה מאוד נוקשה מבחינת החומר שהעביר. עם הזמן התפתחנו והתקרבנו לעולם. ויש גם את השינויים הטכנולוגיים שהעולם הדיגיטלי מציע: לעשות ניסיונות ולבנות מבנים שאפשר לשנות בשנייה".
צעירים מכדי לפחד
באמצע שנות ה־70 עבד צחייק כעוזרו של העורך דוד טור, בין השאר בשני סרטיו של אסי דיין "חגיגה לעיניים" (1975) ו"גבעת חלפון אינה עונה" (1976). "חדר העריכה בגבעת חלפון היה ממש משוגע, עם המון צחוקים", הוא נזכר. "הבעיה הייתה למצוא טייקים שבהם אין צחוק ברקע, כי הצוות כולו נשפך מצחוק על הסט. בגלל שלא הייתה אפשרות לשחק יותר מדי עם העריכה בשל חוסר תקציב, זה היה מאתגר".
העבודה המשמעותית הבאה שלו הייתה כעורך משנה ועורך קול בסרטו עתיר התקציב והכוכבים של מנחם גולן "מבצע יונתן" (1977). "זה היה מבצע ענקי", הוא נזכר. "כל עורכי הסרטים בארץ עבדו בסרט בתפקיד כלשהו. היה צריך להספיק את ההפקה בזמן שיא. מנחם גולן היה אדם לחוץ, הוא בקושי ישן ונהג להגיע לחדר העריכה לנוח. פתאום הוא היה קם בבהלה וצועק: 'מה זו הסצינה הזו?', כששנייה לפני כן הוא היה עם עיניים עצומות. זה היה משעשע".
הפריצה הגדולה של צחייק, הפעם כמפיק בפועל וכעורך ראשי הייתה ב־1978, בסרטו הראשון באורך מלא של חברו אבי נשר, "הלהקה", שגולל את סיפורה של להקה צבאית בימי מלחמת ההתשה. בתחילה חשב נשר לבסס את הסרט על סיפור שירותו הצבאי של צחייק. "אבי שלח לי מברק שבו נכתב: 'כתבתי תסריט לסרט רוק שקוראים לו 'טפו', וזו פרודיה פרועה על חיילים המשרתים במחסן כביסה לקצינים'", הוא מספר. "העובדה ששירתי במחסן כביסה תמיד הצחיקה את אבי עד דמעות, אז הוא חשב לעשות מזה סרט. לאט־לאט זה התפתח לכיוון של להקה צבאית. אבי ושותפתו ליצירת הסרט שרון הראל עשו תחקיר מעמיק ורציני וראיינו כל מי שהיה בלהקה צבאית".
איך הייתה עבורך החוויה הראשונית כמפיק וכעורך ראשי?
"זה היה לצלול למים עמוקים בלי שאתה יודע לשחות. נעשו בסרט כל הטעויות האפשריות, והכל מחוסר ידיעה. היו לנו אנשי מקצוע שבדיעבד התברר שידעו עוד פחות מאיתנו ומצאנו עצמנו עושים הכל. הייתי גם מנהל חשבונות, גם מפיק בפועל, גם עורך וגם ספרתי את הקבלות בסוף היום, והכל מהבית שלי, עם קו טלפון אחד. כשלא היה לנו איפה להלין את מאיר סוויסה, שבא לצילומים בתל אביב מהקיבוץ, שמנו לו מזרן בחדר העבודה ושם הוא ישן בזמן הצילומים".
לא פחדתם?
"היינו צעירים מכדי לפחד. ככל שאתה מתבגר, אתה אומר: 'מה, אני מטורף להיכנס למשהו כזה? זה יכול לחסל אותי ולפצלח אותי לחלוטין'. אבל אז היה ברור לנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות. היינו תמימים ונאיביים, אבל מצד שני שדים. הסתערנו על העבודה במרץ, היינו חדורי מוטיבציה. לא ידענו מה יהיה עם הסרט ואיך הוא ייגמר".
חשבתם שהסרט יהפוך ללהיט?
"היה נראה לנו שזה סרט שהקהל יאהב אותו, כי הוא נחמד, אבל הכל היה כל כך ראשוני, ולא היה לנו מושג עד כמה הוא יצליח. לפנינו יצא 'אסקימו לימון', שהיה מאוד פופולרי ואהוב. אמרו לנו, 'מי ירצה לראות סרט על להקה צבאית? זה פאסה קומפוזה'. גם בועז דוידזון, הבמאי של 'אסקימו לימון', הזהיר אותנו. הוא אמר לי 'איציק, לא יעבוד סיפור שיש בו כל כך הרבה דמויות. אתם צריכים לעשות סרט רק עם שתי דמויות ראשיות ושתי דמויות משניות'. אבל עובדה שזה עבד".
איך התמודדת עם ההצלחה המטאורית?
"מהר מאוד הפכתי למבוקש, הגיעו אליי הרבה פניות ונכנסתי להפקות רבות. הסרט פתח לי את הדלת. בגיל צעיר כבר נחשבתי לעורך מוכר עם רקורד, שתופסים ממנו, וזו באמת הייתה הרגשה טובה".
שלושה בדירה אחת
הסרט הבא שלו עם נשר, "דיזנגוף 99" (1979), גולל את סיפורם של שלושה צעירים השוכרים יחד דירה בדיזנגוף וחווים את תל אביב על יופיה וכיעורה. הוא היה מבוסס על הדירה שבה התגוררו צחייק, נשר וחברתם דיתה אביוב, ברחוב ז'בוטינסקי 15. "אבי, דיתה ואני היינו חברים טובים", מספר צחייק. "יום אחד הם ביקרו אותי בבית הוריי, אכלנו אוכל של אמא שלי והם סיפרו כי הם מחפשים דירה. אמרתי להם שגם אני הגעתי לפרקי ורוצה לעבור לדירה משלי, והם הציעו שנגור ביחד. אחרי שבוע כבר נכנסנו לדירה".
איך היה לגור יחד?
"זו הייתה דירה ממש פרועה ומתירנית, באווירת שלהי תקופת ילדי הפרחים ואהבה חופשית. היה לנו חדר הקרנה ומדי סופשבוע היינו צופים בשמונה סרטים לפחות. כשעברנו לדירה, אבי ואני סחבנו ארון מרמת גן לתל אביב ברגל, כי לא היה לנו כסף להובלה. זוג הזקנים מוועד הבית עיקמו את הפרצוף כשראו אותנו, כי לא הבינו איך שני גברים גרים עם אישה בדירה".
הדמויות הראשיות בסרט: אוסי (ענת עצמון), נתי (גידי גוב) ומושון (מאיר סוויסה) מבוססות בהתאמה על אביוב, נשר וצחייק. "התווכחתי עם אבי על הדמויות: למה גידי גוב, שהוא הגברי יותר, מגלם את דמותו של אבי, וסוויסה, שהוא נחנח, מגלם אותי. אבי אמר שזה נכון והיה בזה משהו", הוא אומר. "בסך הכל הדמויות דומות לנו אבל לא דומות. יש בהן הרבה מאיתנו, לטוב ולרע. כשאתה מסתכל על הסרט בפרספקטיבה היסטורית, אתה בוחן את עצמך וזו הרגשה שונה".
הסרט הצליח מהרגע הראשון.
"בהחלט. יש בו משהו כל כך תל אביבי, ובגלל זה עד היום צעירים, ובמיוחד תל אביבים, מתחברים אליו ולדמויות. יש בו רוח נעורים וחוסר פחד, וזה הקסם. בזמנו הסרט נחשב פורץ דרך ונועז, בגלל סצינת הסקס הידועה בין גידי גוב, ענת עצמון וגלי עטרי, אבל היה לו גם פסקול משגע עם שירים נהדרים, קאסט אטרקטיבי, והוא היה כתוב נורא מצחיק".
לא חששתם מהתגובות לסצינת העירום בשנים ההן?
"לא. זה בסך הכל חלק מהסרט, חלק מהגיל, וכולם נראו שם כל כך טוב ויפה. הסצינה צולמה עם מינימום אנשים על הסט, כי כולם היו במבוכה מוחלטת. אני כמובן לא הייתי נוכח שם".
אחרי "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" צחייק עבד ב"פצעי בגרות" (1980), בבימויו של זאב רווח ובכיכובם של דליה שימקו ושרון אלכסנדר: "כשהגעתי למשרדי סרטי רול, שהפיקו את הסרט, ביקשתי את התסריט. 'אין תסריט', המפיק אמר לי. 'הוא ייכתב במהלך הצילומים'. היה נורא מצחיק לשמוע את זה, אבל בסוף יצא סרט מצליח". צחייק ערך עבור רווח גם את סרט הבורקס "פעמיים בוסקילה" (1998). הוא התבקש לסיים את עריכתו בתשעה ימים. "בתוך שבועיים מאז סיום העריכה, הסרט היה בקולנוע", הוא מציין.
בשנת 1985, לאחר שנקלעו לקשיים כלכליים בעקבות העבודה על הסרט "זעם ותהילה" בשל בעיות עם משקיע, הגיעו נשר וצחייק לעבוד על "שוברים". אף שהשתתפו בו מיטב זמרי התקופה - יזהר אשדות, גלי עטרי, סי היימן, אריק סיני והטאלנט הצעיר מאיר בנאי - הסרט נחל כישלון מסחרי. "הרעיון לסרט נולד בעקבות מודעה קטנה שראיתי בעיתון, שבה נכתב שהאופרה הישראלית מבקשת הצעות לרכישת מחסן התלבושות שלה", מגלה צחייק. "מתוך זה נולד התסריט שעוסק בקבוצת שחקנים שיורדת לנגב כדי לצלם אופרת רוק. אחרי סיוט ההפקה של 'זעם ותהילה', צילומי 'שוברים' היו כיפיים ואגב, אותו מחסן תלבושות של האופרה נרכש לצורך הסרט".
השיר הזכור ביותר מ"שוברים", היה "שירו של שפשף", שפרץ לבנאי הצעיר את הדרך. "מאיר לא בא כשחקן מקצועי עם מניירות. הוא היה ביישן ומופנם, אבל היה בו משהו טהור", אומר צחייק. "היינו צריכים להפציר בו להשתתף בסרט. הוא לגמרי התאים לדמות של שפשף".
סרט נוסף שצחייק הפיק וערך עם נשר היה "סוף העולם שמאלה" (2004), שזכה להצלחה רבה ולפרסים ברחבי העולם. הסרט התמקד במציאות החברתית של אנשי עיירת עולים בנגב בסוף שנות ה־60, דרך חברותן של שתי נערות, שרה (לירז צ'רכי) וניקול (נטע גרטי). גם סרט זה נתפס כנועז בתקופתו, שכן הציג נשיקה לוהטת בין שתי השחקניות, סצינה שלא נראתה כמותה בקולנוע הישראלי באותן שנים. "לא ידענו איך הסצינה הזו תתקבל, חשבנו שהיא תעשה רעש", אומר צחייק. "בהקרנת הניסיון היו כאלה שאמרו לנו שזה לא יעבוד אצל הקהל השמרני, שמעדיף לראות סיפור אהבה בין בחור לבחורה, אבל הם טעו בגדול".
איזו חוויה זכורה לך מהעבודה על הסרט?
"הרגשנו כמו בתוך קרקס נודד. בנינו סטים בשדה בוקר וישנו בקיבוץ. בלילות החבר'ה היו יושבים, מנגנים על גיטרה ושרים. זו הייתה אווירה חברית אמיתית, בדיוק כמו בסרט. הייתה חוויה עוצמתית להכיר את 'ישראל השנייה', לחוש ולחוות את התושבים בדימונה, בשדרות ובירוחם".
מה סוד ההצלחה שלו?
"פתאום אתה מתחיל להעריך את הקורבן והמאמץ של מהגרים כמו הוריי, לעשות את הרילוקיישן הדרסטי הזה לארץ אחרת, לא הכי מסבירת פנים וקשה, כשהתושבים בה מתייחסים אליך אחרת. אני חושב שכל עולה שהגיע לארץ חווה את זה, במידה כזו או אחרת. כור ההיתוך הוא מה שהיה יפה בעיניי ב'סוף העולם שמאלה', בייחוד בליל השפות והתרבויות הזה".
לאורך השנים ערך צחייק למעלה מ־40 סרטים, היה מועמד שבע פעמים לפרס אופיר לעריכה הטובה ביותר, אבל זכה רק פעם אחת, בשנת 2012, על "רוק בקסבה", שביים יריב הורוביץ. הסרט עסק בקבוצת חיילים המשרתת בעזה בזמן האינתיפאדה הראשונה. "כבר נשכר עורך אחר לערוך את הסרט, אך הוא לא עשה עבודה כל כך מוצלחת, ונקראתי להציל את המצב", מודה צחייק. "הבמאי הרגיש שהסרט נוזל לו מהידיים, ואני מודה לו עד היום שנתן בי אמון. הוא היה צריך אותי ולא ידע עד כמה. רק אחרי שהתחלתי לעבוד על הסרט הוא ואני הבנו זאת".
מה ייחד את הסרט לדעתך?
"הסרט נוגע בדברים הכי נפיצים שיש בתרבות שלנו. מה קורה לחיילים כאשר הם נמצאים במקומות כאלה, איך זה פוצע אותם ומה זה עושה להם. אני לא יודע אם כל המסרים של הסרט עברו, אבל לפחות הוא עשה היכרות להרבה אנשים עם המצב הזה וסייע להם להבין שמלבד הצעדים המלחמתיים יש פה גם חיילים שנשרטים".
סרט נוסף שצחייק מדבר עליו בגאווה הוא "האושפיזין" (2004), בבימויו של גידי דר ובכיכובם של שולי רנד ואשתו לשעבר מיכל בת שבע-רנד. הסרט עסק בזוג בעלי תשובה חשוכי ילדים, החיים בעוני בירושלים. גם את הסרט הזה התחיל לערוך עורך אחר. "הסרט לא עבד בבאלאנס הנכון", מסביר צחייק. "התברר שגידי דר בילה עם העורך הקודם בחדר העריכה, כשהוא עשה את זה איתי, אמרתי לו שהוא חייב לתת בי אמון, לצאת מחדר העריכה ולהשאיר אותי לבד. לשמחתי הוא הסכים. כעבור שבועיים, כשהוא ראה את התוצאה, הוא חיבק אותי ואמר שזה הסרט הנכון".
זה היה אחד הסרטים הראשונים שעסקו בהומור בנושא הדת.
"נכון, זו פעם ראשונה שסרט קולנוע נגע בצורה עוצמתית ונוקבת כזו בעולם הדתי. ההיכרות היחידה שהייתה עד אז לקולנוע עם העולם הדתי היה קונילמל או דמויות פטריארכליות ושמרניות. 'האושפיזין' ניפץ את הסטריאוטיפים. לראות את האהבה של קהל דתי, שבחלקו בכלל אסור לו לראות את הסרט - הייתה מרגשת. פעם הלכתי בירושלים ומישהו, שגילה שערכתי את הסרט, קרא לי 'צדיק'. זה היה מרגש".
אין מופרך ומשוגע מדי
לצד העבודה הקולנועית, צחייק גם ערך סדרות טלוויזיה פופולריות, בהן "כסף קטלני", "מעורב ירושלמי", "מילואים", "שנות ה־80" וסדרת המאפיה "הבורר", שהעבודה עליה זכורה לו כאחד האתגרים הקשים בקריירה. "כיום אין מקרים כאלה, שעורך יחיד עורך את כל העונות של הסדרה מההתחלה ועד הסוף", הוא אומר. "זו הייתה סדרה מאתגרת, שגילתה המון כוכבים, הזניקה את הקריירה של מי שהשתתף בה, והצליחה בצורה בלתי רגילה. קרובי משפחה היו מצלצלים אליי לשאול מה קורה בפרק הבא".
את הסדרה כתב רשף לוי וביים שי כנות. "הוט נתנו לנו גיבוי מלא", אמר צחייק. "בכל פעם שאמרו לנו שהתסריט משוגע או מופרך מדי, עשינו אותו עוד יותר משוגע ומופרך, והחוצפה הזו עבדה".
משה איבגי, שגילם את הדמות הראשית, הורשע במעשים מגונים והטרדה מינית.
"שמעתי כל מיני סיפורים על כך שהוא פרימדונה, עם דרישות כמו של כוכב הוליוודי, אבל אני חייב להודות שאף פעם לא שמעתי על מעשים מגונים. אחרי שכל העניין התפוצץ, התברר לי שאני מכיר חלק ממי שהוא הטריד, וזה היה מאוד לא נעים".
בתחילת שנות ה־80 הקים צחייק עם המנטור שלו אבי כהן, את חברת קיץ הפקות, שהתמחתה בעיקר בהפקת תשדירי שירות וסרטי פרסומת. כמה מהסרטונים הידועים ביותר עברו תחת ידם, למשל למשקה זיפ, למילקי, לתפוזינה ולחברת המשקאות קריסטל ("החום בוטל - שותים קריסטל"). "אנשים היו מגיעים לבתי הקולנוע בזמן כדי לא להפסיד את הפרסומות", הוא אומר. "זה היה בידור".
מה אתה חושב על עולם הפרסום כיום?
"אם אני נמצא במקום שבו משאירים פרסומת יותר מחמש שניות ולא מזפזפים לערוץ אחר, אני חוטף קריזה. יש מצבור בלתי פוסק של פרסומות בצורה מוגזמת ובלתי נגמרת. אין לזה סוף".
אחת הפרסומות הפרובוקטיביות שעליהן היה אחראי צחייק היא לאשכוליות מטעם המועצה לשיווק פרי הדר. הפרסומת התפרסמה בשל הפזמון הקליט "אשכוליות או לא להיות", אך בעיקר מכיוון שכיכבו בה דוגמניות שופעות הלבושות בחולצות צהובות צמודות, פרסומת שנתפסה כבר בשנות ה־80 כפרובוקטיבית ועוררה הדים תקשורתיים. "היום כבר לא הייתי יוצא מזה חי", הוא מודה. "היה לי שכן פנסיונר נחמד בפרישמן, והחלטתי ללהק אותו לפרסומת הזו. אחרי שהיא עלתה, הוא אמר לי: 'לפני הפרסומת, כשהייתי הולך לבנק, לא היו מתייחסים אליי, אבל עכשיו כשהגעתי לבנק המנהל הכניס אותי למשרד ושאל איך אפשר לעזור לי'. היו אז לפרסומות אפקט משמעותי".
זה שנים צחייק משמש כיו"ר איגוד העורכים בישראל, שנועד לדאוג לזכויותיהם של העורכים בישראל. "הרבה עובדים בתחום הקולנוע גילו על בשרם שמתייחסים אליהם בצורה לא הולמת", הוא מסביר. עיקר גאוותו הוא על ימי העיון שהאיגוד מקיים: "עריכה היא מקצוע שכל הזמן מתעדכן ומשתנה, ואתה רוצה שלאנשים תהיה גישה לחידושים האלו. זה גם כיף לפגוש עורכים אחרים, לשמוע איך הם עובדים ועל הלבטים, ההרגלים והחוויות שלהם".
יש דברים שאתה מתחרט שהשארת בחדר העריכה?
"ב'סוף העולם שמאלה' יש כמה סצינות שלא נכנסו לסרט, וחבל כי הן יכלו להוסיף המון, אבל זה בעירבון מוגבל, כי אי אפשר לדעת אם הן היו פוגעות בלב של הקהל. היה מקרה שבו ערכתי סרט מחדש והוצאתי מהסיפור סצינה שבעיניי לא הייתה טובה מבחינת יכולת המשחק של השחקן. הבמאי אמר לי: 'איציק, קיבלת יד חופשית והלכתי עם כל מה שהצעת, אבל חשוב לי שתשתמש בחלק הזה שהוצאת'. הוא התעקש, אז הכנסתי את הקטע בחזרה. הסרט לא הצליח, ומאז אני גם לא יכול לראות אותו, כי בעיניי הסצינה קלקלה את כל הסרט. לא אגלה לך כמובן מי הבמאי ומהו הסרט".
מה עוד אתה עושה בימים אלו?
"יועץ לסרט חדש שאני עוד לא יכול לספר עליו ומחכה לסרט הבא של אבי נשר - 'גן הקופים'".
בחזרה לדירת השותפים | אבי נשר
איציק צחייק הוא אחד מעורכי הסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. ניתן כמובן לפקפק באובייקטיביות שלי באשר לקביעת עובדה זאת, שכן איציק הוא חברי האהוב והקרוב (אינני אוהב את השימוש התכוף והבנאלי בכינוי "אח שלי", אבל איציק הוא הרבה יותר מחבר עבורי, והכינוי "אחים" משקף באופן מדויק יותר את הקרבה הגדולה ומרובת השנים שבינינו).
אבל, למען הסר ספק, הרי ה"אני מאמין" שלי בכל הקשור לשיתוף פעולה קולנועי בין יוצרים, עם כל אהבתי הגדולה האישית לאיציק - אני עובד איתו במשך קרוב ל־50 שנים, מכיוון שהוא באמת ובתמים קולנוען מצוין, באופן ממש חריג ובקנה מידה עולמי (להלן גם שיתוף הפעולה שלי איתו בסרטים הוליוודיים). תחושת הנוחות שאנחנו מרגישים בעבודה המשותפת היא בונוס, אבל המצוינות האומנותית ששנינו שואפים אליה היא המפתח לשיתוף הפעולה רב־השנים.
אני לעתים מתלוצץ שאני עושה סרט אחת לשלוש שנים, כדי שיהיה לי תירוץ להעביר שלושה חודשי עריכה בחדר אחד עם חברי/ אחי האהוב. תרומתו לסרטים שכתבתי וביימתי גדולה מאוד, אבל תקופות העריכה - מהסרטים הקצרים שעשינו בתחילת שנות ה־70, ועד "תמונת הנצחון" שיצרנו השנה - היא תקופת העשייה האהובה והנעימה לי ביותר במהלך שלוש השנים של יצירת הסרט. עבורי זוהי חזרה מענגת לדירת השותפים שאותה חלקנו פעם (הדירה שהפכה להשראה לסרט "דיזנגוף 99") ולראשיתה של ההתאהבות של שנינו באומנות הקולנוע.