בפתיחת ספרו האוטוביוגרפי החדש “גרסת העורך" מתאר עורך הסרטים הוותיק זוהר סלע את שיחתו הראשונה אי פעם עם השחקן והבמאי אסי דיין, שבה טרק לו דיין את הטלפון בפניו בכעס. “מה שלא כתוב בספר הוא למה גרמתי לאסי להתרגז עליי", מגלה עתה סלע בראיון. “יום אחרי הצילומים גמרתי להכניס את החומרים לסרט ‘החיים על פי אגפא’ לסינק, ואסי והצוות היו אמורים להגיע בשעה 16:00 לראותם. חיכיתי והם לא הגיעו. קיבלתי טלפון שהם יגיעו בשעה 18:00. חיכיתי שעתיים ושוב פעם הם לא הגיעו. התעצבנתי ואמרתי לעצמי: ‘מי זה אסי דיין הזה? מי הוא חושב שהוא? שאשב עוד שעתיים וחצי ואחכה לו?’. אסי לא היה להיט גדול אז, ידעתי רק שהוא עשה את הסרט ‘הטוב, הרע והלא נורא’. אפילו את ‘גבעת חלפון’ לא אהבתי. אז הלכתי הביתה, ואז הוא צלצל".
ההיכרות הראשונית הצורמת בין השניים הפכה לידידות מופלאה שבמסגרתה הם שיתפו פעולה בחמישה סרטים שדיין יצר וביים וסלע ערך: “החיים על פי אגפא" (1992) כאמור, שבקרוב יחגוג 30 שנה, “שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995), “מר באום" (1997), “הבשורה על פי אלוהים" (2004) ו"ד"ר פומרנץ" (2012).
“אסי מאוד סמך עליי כעורך", מספר סלע. “הוא היה פתוח לכל רעיון ולכל דבר. כבמאי הוא לא היה הרבה בחדר העריכה, אבל הוא זכר בדיוק מה הוא צילם ולמה הוא צילם, הוא זכר בעל פה סצינות. היה מאוד נעים לעבוד איתו".
מה סוד ההצלחה של “החיים על פי אגפא"?
“זה סרט שתופס אותך בישירות שלו, ב’אסיות’ הזו, בדיאלוג שלו, וגם בשל העובדה שהיו בו הרבה כוכבים כמו גילה אלמגור, שולי רנד, שרון אלכסנדר ועירית פרנק. השילוב בין היותו של הסרט בשחור ולבן לבין ריבוי הדמויות – היה נדיר בקולנוע הישראלי והצליח לעבוד".
בהמשך עבדו השניים יחד כאמור על הסרט “שמיכה חשמלית ושמה משה": “לקראת סוף עשיית הסרט, אסי אמר שאם ‘אגפא’ הביא 200 אלף איש לקולנוע, זה יביא 120־150 אלף איש. הסרט הביא בסוף רק 2,800 צופים. היינו מאוכזבים כי היינו בטוחים שזה סרט שיביא לקולנוע הרבה אנשים, אבל כנראה הקהל ציפה לקבל סרט המשך ל’אגפא’. רק במרוצת השנים הסרט זכה למעמד של קאלט".
הבסיס לספרו החדש (הוצאת “קוראים") של סלע נוצק כבר לפני 24 שנים בזכות רעיון של חברו, המפיק דוד מנדיל. “לדוד היה רעיון שאכתוב משהו על המעבר מפילם לדיגיטל, מעבר שהיה טרי באותה תקופה", מספר סלע. “התחלתי לעבוד על זה, אבל אז יעל, זוגתי ואמו של בני מיכאל, הלכה לעולמה. אחרי שלוש שנים החלטתי לגמור את המלאכה והתחלתי לכתוב דפים על גבי דפים בכתב יד, ולהכניס לתוך הספר גם את סיפור חיי".
מדוע לקח 20 שנה לסיים את הכתיבה?
“כי במקביל עבדתי על סרטים וסדרות ולא ישבתי על זה רצוף. בהמשך נתתי לחברי יורם כסלו, עורך הספר, לקרוא ולהעיר, ולאט־לאט זה נולד".
איך זה מרגיש להיות לראשונה בפרונט ולא מאחורי הקלעים?
“עכשיו כשזה יצא, אתה אומר לעצמך: ‘וואו, זה באמת קורה!’, וגם ‘אוי, בשביל מה אני צריך את זה?’. רציתי להוציא את ההיסטוריה של העשייה הקולנועית שלי לאור בשביל שתהיה מזכרת למשפחה ולמי שמתעניין. אני מתרגש ומקבל תגובות רבות וחמות מהרבה אנשים".
האוטו הראשון
לאורך הקריירה שלו סלע (62) ערך למעלה מ־40 סרטים, בהם “קוקו בן 19" (1985), “אוונטי פופולו" (1986), “שירת הסירנה" (1994, בבימוי איתן פוקס), “בופור" (2007, בבימוי יוסף סידר), “שרקייה" (2013, בבימוי עמי ליבנה) ועוד; וגם סדרות כמו “בתולות" (מאת שחר מגן ואדם סנדרסון) ו"נעלמים" (בבימוי רני סער). “מגיל 17 וחצי אני חי בחדרי עריכה, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי", מספר סלע. “המוטו המוביל אותי מאז ועד היום הוא לסמוך על האינסטינקטים שלי".
סלע, בנם של עולים חדשים מארצות הברית, נולד וגדל בקיבוץ עין השופט, שם התפתחה אצלו התשוקה לקולנוע. “מדי יום שלישי היינו רואים סרט באולם האזורי בקיבוץ, ואני זוכר את ההתרגשות שעברה בי בכל שבוע לקרוא בלוח המודעות את שם הסרט והתקציר שלו", הוא נזכר. “זה היה קדוש עבורי. בקיץ היינו נוהגים להניח סדין על הדשא ולצפות בסרטים".
בגיל 17 לקח אותו חבר ירושלמי לבקר באולפן עריכה בבירה. “זו הייתה התאהבות ממבט ראשון וזה שינה לי את כל התפיסה לגבי קולנוע", הוא מספר. “גיליתי חוליה שתמיד הייתה חסרה לי. כילד ונער שאהב לראות סרטים, תמיד חשבתי שבשביל לעשות סרט צריך במאי שייתן הוראות, צלם שיצלם, שחקנים שישחקו – וזהו. בחדר העריכה ההוא הבנתי שזה הרבה מעבר לכך, וזה תפס אותי".
בהמשך עבר לתל אביב והחל לעבוד כשוליה של במאים כמו דני כץ, ניסים מוסק ונתן ליפשיץ. “בסוף שנות ה־70 התחלתי לעבוד אצל המפיק והבמאי מיכה שגריר בחברת ההפקות ‘קסטל תקשורת’", הוא מספר. “זה היה בית ספר לכל דבר. בשנת 1979 ערכתי את הסרט הראשון שלי, ‘בתוך העיר חומה’, שהוקרן בפסטיבל סן פרנסיסקו הבינלאומי. בשנת 1984, כשסיימתי את שנת לימודי הקולנוע הראשונה שלי בבית צבי, הבמאי דני ורטה פנה אליי עם ההצעה לערוך את הסרט הראשון באורך מלא שלו. קפצתי על ההזדמנות ועזבתי את הלימודים".
הסרט, “קוקו בן 19", שתיאר את חיי הפשע של נערים מזרחים משכונת מצוקה ירושלמית, נחל כישלון בקופות, אך ברבות השנים קיבל מעמד פולחני. “העבודה על הסרט הזה הייתה סיוט כי זה היה עולם שלא הכרתי לפני כן", מספר סלע. “לא כל כך ידעתי איך להתמודד עם סרט פילם של 35 מ"מ כי הייתי מורגל לסרטים של 16 מ"מ. הסרט התחיל להצליח רק כשהתחילו לשדר אותו בטלוויזיה הפיראטית".
הפריצה הגדולה של סלע כעורך התרחשה שנה לאחר מכן, ב־1986, עם צאת הסרט שערך, “אוונטי פופולו", שכתב וביים רפי בוקאי, והיה מהראשונים שהתייחסו בצורה מורכבת לסכסוך הישראלי־ערבי. “אני זוכר שמיכה שגריר צלצל אליי יום אחד וסיפר לי שיש אצלו עורך שבמשך שנה מנסה ללא הצלחה לערוך את הסרט וביקש שאעיף מבט ואחווה דעה", משחזר סלע. “בשבת בצהריים רפי אסף אותי במכוניתו לחדר העריכה כדי לראות את הסרט, ובדרך ראינו תאונת דרכים. רפי מיד זינק מהאוטו ורצה לעזור. בפנים ישבתי ואמרתי לעצמי: ‘לא אכפת לי איך הסרט של הבחור הזה, אני עוזר לו. הוא בחור טוב’".
שיערת שהסרט יהפוך לכזו קלאסיקה?
“אף אחד ממש לא ציפה לזה. אל תשכח שזה היה סרט סטודנטים באורך 50 דקות שהוארך לסרט מלא. זו הייתה הפתעה מוחלטת, אבל זה סרט טוב. בזמנו הוא היה כל כך יוצא דופן. למרות שסלים דאו היה הכוכב הראשי שלו, מי שהופיע ראשון בקרדיטים על הפוסטר של הסרט היה דני שגב, שהיה דמות משנית בכלל. הצוות אמר: ‘מה פתאום שנשים שם של ערבי ראשון בפוסטר? מי יבוא לראות את הסרט?’".
בסוף שנות ה־90 עזב סלע את תל אביב ושב לקיבוץ עין השופט, כשחברו הוותיק, מפיק הסרטים דוד מנדיל פנה אליו בבקשה לערוך סרט חדש של הבמאי יוסי סידר, “בופור". “לא הכרתי את סידר ואמרתי לדוד: ‘אני חי בצפון, ואין לי שום כוונה להגיע בכל יום לתל אביב בשביל לעבוד", משחזר סלע. “אבל הוא התעקש והעביר לי את התסריט. בסוף קראתי את התסריט ואמרתי לעצמי: ‘וואו! איזה סרט!’. זינקתי לטלפון ואמרתי לדוד שאני מעוניין. בדיעבד הסתבר שאסי דיין המליץ לסידר לקחת אותי. למחרת נפגשתי עם סידר, סיפרתי לו שאהבתי את התסריט והתחלנו".
“בופור", סרט מלחמה שהתמקד בחיילי צה"ל שאיישו את מוצב הבופור בחודשים האחרונים שלפני הנסיגה מרצועת הביטחון, זכה עם צאתו להצלחה רבה והיה אף מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הסרט זיכה את סידר בפרס “דוב הכסף" לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין וזכה בארבעה פרסי אופיר, בהם פרס לסלע כעורך הטוב ביותר. “זה היה רגע מרגש, ואני זוכר שפחדתי לפקשש את הנאום", נזכר סלע. “קניתי בכסף של הפרס את האוטו הראשון בחיים שלי".
מה לדעתך הפך את הסרט להצלחה כזו מסחררת?
“ידענו שיש לנו סרט טוב, אבל לא שיערנו שתהיה הצלחה כזו גדולה. זה סרט מאוד קולנועי שעשוי טוב, יש בו משהו מהז’אנר של סרטי האימה שמושיב את האנשים על הכיסא. הצופים חווים חרדה ממשית תוך כדי הצפייה, וזה נוגע בהם. לא היו הרבה ביקורות שלא אהבו את הסרט".
הטלפון לא מצלצל
בשנים האחרונות ערך סלע סרטים כגון “צמח" בבימויו של אמיתי זמורה, “הכרה" של הבמאי מרדכי ורדי, ו"התיק", סרטו של משה איבגי, שטרם יצא לאקרנים. כזכור, השחקן והבמאי איבגי מרצה 11 חודשי מאסר בגין הרשעתו במעשה מגונה ובהטרדה מינית. “זה סרט מצוין שלא רואים אותו וחבל, מעבר לזה אסור לי לדבר על איבגי או על הסרט בגלל עניין יחסי הציבור", מתייחס סלע לנושא.
אילו שינויים עברו על עולם הקולנוע לאורך השנים?
“הטכניקה השתנתה, והעולם הדיגיטלי הקל את העניינים. בעיניי, הקולנוע הישראלי לא מעניין. היום יש הרבה יותר סרטים שנעשים, אבל בהרבה פחות תקציב, אז יש הרבה פחות סרטים טובים כי סרטים טובים דורשים תקציב. הבעיה של הקולנוע הישראלי היא שאין בו אמירה אישית כל כך".
איך הקורונה השפיעה על התעשייה המקומית?
“הקורונה רק זירזה משהו שבין כה וכה קרה. הקולנוע כבר הרבה שנים גוסס. המעבר לבתי קולנוע קטנים, ההפקות שעברו ברבע תקציב לטלוויזיה, הטשטוש בין קולנוע לטלוויזיה – כל אלה פגעו במובן מסוים בקולנוע".
איך הקורונה השפיעה עליך?
“כבר שנה לפני הקורונה הטלפונים הפסיקו לצלצל אצלי. פתאום הבנתי שאני כבר לא צעיר. אם כן מזמינים אותי לעבודה, אז אין תקציב, וזו בעיה. אני מודע לזה".