ב-2004 חזר הרב אורי זוהר, מלווה בבנו איתמר, לחוף מציצים במסגרת צילומים לסדרה הדוקומנטרית "מציצים פנימה". הוא התעמת שם, לראשונה מאז חזרתו בתשובה, עם עברו החילוני והשערורייתי, כנציג הבוהמה התל אביבית כפי שהוצג בסרט "מציצים". "בסרט שיחקנו את עצמנו", אמר זוהר לבנו בעודם הולכים בחוף. "היינו כמעט בני 40 כשעשינו את הסרט הזה. כל סיפור החלוציות של הפלמ"ח נגמר, והתחילה תרבות הסוטול, אלכוהול, חבר'ה, ובעיקר תרבות הכלום. אתה יודע כמה דברים רעים עשיתי אז? אלימות, גם רוחנית וגם מילולית, גסות רוח, חיית אדם".
בהמשך הגיעו השניים לרחוב הצדף 18, לדירה שכיכבה בסרט, שבקרוב ימלאו 50 שנה לצאתו לאקרנים. זוהר, שזכר כל פרט בדירה, סיפר בנונשלנטיות לבנו על המסיבות שהתקיימו בדירה, ושהיו מעורבים בהן סמים ואלכוהול. "האמת", אמר זוהר. "אין לי געגועים, אין נוסטלגיה, אין לי רגש לשום דבר פה. הרע היה יותר מהטוב".
"מדובר בסרט סופר־ביקורתי, בצורה חריפה אפילו, של אורי וחבריו כלפי עצמם", אומר מרט פרחומובסקי, יוצר וחוקר קולנוע ותיאטרון. "בהיבט של אורי יש הלקאה עצמית: הוא שם את עצמו על המוקד ויוצר גיבור טרגי, שיוצא בסוף הסרט מושפל ובלי כלום. זה אחד הדברים שהפכו את 'מציצים' לסרט גדול: היכולת של היוצר להסתכל על עצמו במקומות האינטימיים ביותר שלו, לשפוט את עצמו בחומרה ולעבור מסע ייסורים. יש קו ישר בין 'מציצים' לסרטיו הבאים של זוהר ולחזרה שלו בתשובה - ההבנה שאין תשובה בקולנוע ובאומנות, ושהוא חייב לחפש את התשובה מעבר לזה".
"הפריים ב'מציצים' שבו נראה אורי זוהר משפריץ מים על מונה זילברשטיין, והמצלמה לוכדת את פניו האומללים - זה הפריים הקולנועי האכזרי ביותר שבמאי יכול להעניק לעצמו", אומר יונתן גת, מרצה לתרבות ולתקשורת מאוניברסיטת רייכמן. "זו סטירה גדולה שיוצר נותן לעצמו כדי להתפכח. אורי זוהר, בווידוי קולנועי יוצא דופן, משקף לקהל ולעצמו את תחתית התהום שאליה הוא הגיע, כי הרגע הזה בסרט, כמו רגעים אחרים בו, מבוססים על דברים אמיתיים: באמת היה חוף מציצים, באמת היה הצריף של אביגדור, חבורת מציצים הייתה חבורה גם בחיים, באמת היו סמים, באמת היו הטרדות וכן הלאה. למעשה, אורי זוהר משתמש בסרט כתא וידוי פומבי, שדחף אותו מאוחר יותר לסיבוב הפרסה הגדול של חייו. כשאתה כל כך ביקורתי כלפי עצמך ומצהיר בסרט שלך שהגעת לקצה - אין לך אלא לפנות אל אבינו שבשמיים".
"ההולדת של הסרט"
כדי להבין את חשיבות הסרט, עלינו לחזור במנהרת הזמן אל ישראל של סוף שנות ה־60. האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים לוותה בנהנתנות ובשפע תרבותי ויצירתי. האג'נדות של דור ילדי הפרחים, שהיוו את תנועת הנגד למלחמת וייטנאם, חדרו לישראל. החבורה הצעירה שייצגה בארץ את תרבות ה"סקס, סמים ורוק'נרול" וקידמה את הכמיהה לשלום, הייתה חבורת לול.
בראש החבורה עמדו אריק איינשטיין, אורי זוהר, צבי שיסל, בעז דוידזון, יהונתן גפן, שלום חנוך, להקת הצ'רצ'ילים, ג'וזי כץ ומונה זילברשטיין. מלבד חיי הוללות, החבורה עסקה גם ביצירה, במסגרת חברת ההפקה הגר, שמשרדיה מוקמו מעל מסעדת "כתר המזרח", שהייתה מקום המפגש הקבוע שלהם לצד הצריף של אביגדור. בשנים 1969־1973 הפיקה הגר את אלבומיו של איינשטיין, פרסומות וג'ינגלים. היא גם יצרה את הסרט "שבלול", שנכשל בזמן אמת בקופות ואת ארבעת פרקי הסדרה "לול" המוצלחים, שתיעדו את הלך הרוח של החבורה וכללו מערכונים מבריקים לצד שירי רוק'נרול.
1971 הייתה שנת מפנה של החבורה. ביוני פשטה המשטרה על הצריף של אביגדור ומצאה שם חשיש וכלים לעישון. השוטרים עצרו את אריק ואלונה איינשטיין, זוהר ושיסל, והפרשייה הסעירה את הארץ. בהמשך הורשע זוהר בהתנהגות פרועה בבית המשפט, בהעלבת שופט ובתקיפת שוטר ונידון לשלושה חודשי מאסר. את העונש ריצה בעבודות חוץ.
בהמשך, בעוד החבורה סומנה כפורעת חוק, החליט זוהר לשנות כיוון ולכתוב, להפיק ולביים סרט עלילתי שיתכתב בחלקו עם המציאות. הוא החל לגבש את התסריט הראשוני שעסק בשני חברים בשנות ה־30 לחייהם - אלי, גיטריסט נשוי המנגן במועדונים מפוקפקים ומבלה עם מעריצות מזדמנות, וחברו גוטה, מפעיל קיוסק בחוף, איש בודד וגס רוח, שמפלרטט עם כל בחורה מזדמנת. השניים מעבירים את זמנם במעשי שטות, מתעמתים עם המציצים למלתחות הנשים בחוף ומתרועעים עם הטיפוסים הצבעוניים שמגיעים לחוף.
"לא כתבתי את התפקיד של גוטה בשביל עצמי", סיפר זוהר בראיון ל"מעריב" ב־1972. "בשלבים הראשונים חשבתי על שחקנים אחרים לגמרי, ואפילו על אנשים חיים ולא על שחקנים. במשך הזמן נעשו המון שינויים בתסריט, וכשהגענו לשלב הליהוק - זה היה נראה כפתרון הטוב ביותר. היו לי הרבה ספקות בזמן כתיבת התסריט, והוא לבש צורה ופשט צורה פעמים רבות. היה כבר שלב שבו משקיע אמריקני הביע נכונות להשקיע 100 אלף לירות, אך עד ששותפי להפקה, יצחק קול, בישר לי על כך, כבר הכנתי טיוטה חדשה, שונה, שלא ענתה על טעמו של האמריקני. לא יכולתי להתחשב בזה. מה שחשוב היה לי זה לכתוב סיפור אמיתי".
"ב־1971 בא אלי אורי עם 30 עמוד, ואמר שיש לו רעיון", סיפר איינשטיין בראיון לעלי מוהר בעיתון "העיר" ב־1992. "היה שם מבנה כללי ביותר: המציל, הדמויות, שרטוט כללי. ואז התחלנו לשבת, הוא ואני וסימה שתחיה. שמה הכרתי אותה. היא באה מהמשרד של פשנל, וישבה איתנו על תקן של כתבנית, מזכירה. ישבנו וכתבנו את הסיפור, הדיאלוגים, וזהו, פה זה מתחיל, ההולדת של הסרט".
איינשטיין היה אז נשוי בשנית לאלונה איינשטיין, וכשהשניים התגרשו, ניצת הרומן בין איינשטיין לבין סימה אליהו, שגילמה בסרט את אשתו. במובן מסוים, "מציצים" היה מעין נבואה שהגשימה עצמה. "שמע, כמה ילדים יכולים להגיד שהם ראו את ההורים שלהם ברומן שלהם, מצטלמים? 20 שנה אני עם הגברת הזאת", אמר איינשטיין למוהר באותו ראיון. "היא לא שחקנית, אבל היא עשתה את זה בכיף. לא שהיה לה קל. אורי ירד לחייה. אפשר היה די להישבר ממנו. הוא איש תובעני מאוד. יש פה סצינות שעשינו המון פעמים… הוא הביא אותי למצב שהייתי עצבני מאוד, כועס מאוד. מרוגז מאוד".
"החריצות של אורי הייתה מעל ומעבר", אומר דורי בן זאב, שהיה מיודד עם החבורה. "הוא היה מנצל כל שנייה ביום כדי לעבוד ולדייק את הסרט".
לא היה כלום
"כיום רואים את 'מציצים' כאחד הסרטים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, אבל אף אחד לא התכוון שזה יהיה כך. לא חשבנו שייצא מזה סרט, פשוט סיפרנו על החיים באותה תקופה", מספרת מרגלית אנקורי שגילמה ב"מציצים" את דמותה של רותי, זונת הרחוב. "כשאורי הציע לי להשתתף בסרט, הוא אפילו לא ידע איזה תפקיד אעשה. אני לא זוכרת אם בכלל קיבלתי כסף על הסרט. לא הייתה מלבישה ולא מאפרת. הבאתי בגדים וסנדוויצ'ים מהבית. התפקיד התבסס בעיקר על אימפרוביזציות, המצאתי. אורי אמר מה הוא חשב להגיד ואלתרנו".
את מתחרטת על התפקיד?
"לא מתחרטת. הייתי עושה אותו גם כיום, רק טוב יותר. עשיתי את זה כמו אחת שעוד לומדת משחק, הבאתי את כישורי המשחק הטבעיים שלי".
ב־2014 התראיינת לתוכנית של אורלי וגיא על הטרדות מיניות שהיו לכאורה על הסט.
"לא היה שום דבר, האווירה הייתה נחמדה, ואורי היה נחמד. היינו חבורה קרובה. אין צורך להיכנס לרכילות זולה, כי באמת לא היה כלום. אני מתחרטת על הראיון המסולף הזה".
אחת הסצינות שבהן עסקה אותה תוכנית הייתה זו שבה אורי זוהר כופה את עצמו על מונה זילברשטיין וכשהיא אומרת "לא בא לי", הוא עונה לה "יבוא לך, אל תדאגי, יבוא לך". לאורך השנים הועלו טענות על כך שהסרט סקסיסטי, מחפיץ נשים ומעודד הטרדות מיניות. "עוד ב'חור בלבנה', סרטו הראשון של אורי זוהר כבמאי, אפשר למצוא אלמנטים שוביניסטיים שמפלים נשים, אבל זה לא היה חורג מהלך רוח הקולנוע המודרניסטי העולמי באותן שנים", אומרת ד"ר יעל מונק, חוקרת קולנוע ומגדר באוניברסיטה הפתוחה.
"ב'מציצים', סרט סופר־ישראלי גם מבחינת המיקום וההתרחשות שלו, יש תחושה שהכל מותר. בהקשר המגדרי, הסרט משדר מסר שנשים לא נחשבות, הן לא בני אדם, הן אמצעי שעשוע להעביר איתו את הזמן. אף דמות נשית בסרט לא מפותחת ולא עומדת בפני עצמה, היא נועדה לאפיין את הדמות הגברית. בסרט אורי זוהר לא מדבר רק על עצמו, הוא מדבר על הדור שלו ועל התחושה ששררה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים, שהגברים הם כל יכולים. זו טרגדיה על גברים שאיבדו את הדרך מבחינה מוסרית והאובדן הזה מתבטא ביחס שלהם כלפי הנשים, שמהוות את הקורבנות שלהם. כסרט המבטא תקופה, 'מציצים' מציג את החברה הישראלית של שנות ה־70 באור נורא ואיום, כחברה שוביניסטית וכוחנית שעושה דה־הומניזציה לנשים ומציגה אותן כחסרות תכלית. מאז ועד היום הרבה השתנה, ולכן בהקשר המגדרי, הסרט נראה מטומטם, מגוחך ומצער".
"כיום הסרט לא היה עובר, אבל לא בגלל שהוא לא חינוכי אלא בגלל שיש כמה אנשים שממש מתאמצים להיות בקטע של למנוע את ההקרנות", אומרת אנקורי. "כל הפמיניסטיות פתאום מרימות קול, אבל הן לא מבינות שככה הייתה המציאות אז. לא היו אז הטרדות מיניות כמו היום ולא כל בחורה שטפחו לה על הכתף התלוננה".
"זה היה חלק מההווי, חלק מהתרבות", אומר מוטי ארבל, מי שגילם את דמותו של אלטמן הקטן, בהתייחס לנושא. "פעם עשו את זה בפרהסיה ולא הייתה בושה, כיום זה גם קורה אבל בלייט, בשושו. היום אנחנו חיים בעולם אחר וזה לא היה עובר, בייחוד הקטע של אורי עם מונה 'יבוא לך'. זה קטע שאם אתה משדר אותו היום, זה עושה צמרמורות לאנשים. אז הייתה מנטליות אחרת".
ב־2002, במלאת 30 שנה לסרט, צייר האומן רמי מאירי גרפיטי על הקיר החיצוני של מלתחות הנשים בחוף מציצים בתל אביב, גרפיטי שבו נראות דמויות של גברים מציצות למלתחות. ב־2018 הושחת הגרפיטי לראשונה על ידי פעילות לוט"ם (היחידה ללוחמה בטרור מגדרי), שציירו עליו איקס גדול ואדום וכתבו לצדו "תרבות האונס". כעבור שנתיים החליט ראש עיריית תל אביב רון חולדאי להורות על מחיקת הגרפיטי. "חופש הביטוי והאומנות הם ערכים חשובים בעיניי", הסביר, "ולמרות זאת, מאחר שהציור נתפס כקבלה של מעשה פסול ופלילי, החלטנו להיפרד ממנו. מחיקת הציור אינה מוחקת את העבר, אלא מבטאת מסר ברור לדורות הבאים".
מחיקת הגרפיטי עוררה לא מעט תגובות בעד ונגד והציתה דיון לגבי חשיבותו של הסרט, כיצד הוא נתפס בעידן הנוכחי ואם יש להחרימו לנוכח המתואר בו. "מי שצופה בסרט בכנות, רואה שזו יצירה אומנותית מורכבת ומעמיקה", אומר פרחומובסקי. "אי אפשר לרכז אותו לגרפיטי - הסרט הוא הרבה מעבר לכך".
"אורי זוהר צילם מציאות והצביע על האנשים, הזמן והפגמים, זו היצירה שלו. זה דור אחר, שפה אחרת ועולם אחר", אומר בן זאב. "רוצים שפה ללא יצרים, ללא תשוקה? בואו נפעל להוריד סצינות של אלימות ורצח מסרטים. אני לא מצדיק הטרדות מיניות, חלילה, אבל מדובר באומנות, ואסור לגעת באומנות כי זו תפיסת הזמן שלה".
"'מציצים' דווקא מציג מבט ביקורתי על התרבות הגברית השוביניסטית של שנות ה־70, כך שלהחרים אותו זה לסתום את הפה לביקורת העצמית, האותנטית, שבאה היישר מחוד החנית של הבוהמה התל אביבית של אז", אומר גת.
שש שעות הפוך
במרוצת השנים הפך "מציצים" לסרט פולחן והוציא מתוכו כמה ציטוטים שהפכו חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. "הפוך, גוטה, הפוך", "מי ישלם? בנון ישלם", "ב־6.6.72 נראה הנאשם, מר אלטמן, כשהוא מציץ לתוך החור של המקלחות של הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת" וגם "זה ילד, זה?".
מוטי ארבל, המכהן כיום כמנכ"ל חברת הובלת מטענים אווירית, מספר כי היה בן 15 כשהגיע לאודישנים מתלמה ילין. "הייתה שם חבורה מגובשת שקיבלה אותי בחום ובאהבה", הוא אומר. "הצילומים ארכו 18 ימים ונכחתי בכולם, גם בימים שלא הייתי צריך להצטלם. ההפקה הייתה ענייה, אבל תוך זמן קצר אורי העמיד סרט שלם. הוא ירד לפרטי פרטים והתעצבן כשדברים לא עבדו כמו שרצה, והשתדל לעשות הכל בשוט אחד או שניים כדי לחסוך. כולנו נרתמנו: הבאנו את הבגדים לצילומים מהבית והיינו מעבירים בעצמנו את הציוד מלוקיישן אחד לשני. הסט היה שמח. בין סצינה לסצינה היינו יושבים ומפטפטים, לפעמים שרים בספונטניות. הייתי לתקופה מסוימת חלק מהחבורה הזו ונהניתי מכל רגע".
הסצינות לא הביכו אותך?
"לא. הסצינה המפורסמת של המשפט ששיסל עשה לי, לקחה יום צילום שלם. במשך שש שעות הייתי תלוי הפוך, וזו הייתה חוויה שהותירה חותם. אחר כך עשיתי עוד דברים עם החבורה, שיחקתי ב'לול 4' וב'הצילו את המציל' וגם שמרתי על קשר עם הקאסט לאורך השנים".
מה אתה מרגיש כשאתה צופה בסרט כיום?
"מדי פעם אני צופה בו עם הילדים שלי והחברים שלהם וזה נחמד. לאן שאני הולך זוכרים את 'אלטמן החרמן הקטן'. זה דור שלא ידע את יוסף אבל הוא מכיר את אלטמן".
את אביו של אלטמן גילם מרדכי בן זאב, אביו של דורי. "אורי, שעבד באותה תקופה בתיאטרון חיפה ושיחק בהצגות עם אבא שלי, ראה בו את הדמות האלטרנטיבית לתפקיד של אלטמן", מספר דורי. "חלק מהיצירה נעשה באלתור. למשל הכינוי שהודבק לג'ון לנון כ'בנון', היה המצאה של אבא שלי. זו הייתה אימפרוביזציה. בכל יום צילום אורי נהג לאסוף את אבא שלי מהרכבת על וספה ובדרך לסט הצילומים היה מספר לו מה הם הולכים לצלם. בסוף יום הוא החזיר את אבי על הווספה ואבא נסע להצגה בתיאטרון חיפה".
"עד 'מציצים' אורי עבד בעיקר עם דוד גורפינקל", מספר הצלם האמריקאי־ישראלי אדם גרינברג. "אורי היה איש של קליקות: גורפינקל היה שייך לקליקה של הצברים, ואני, שעבדתי בעיקר עם הבמאי דוד פרלוב, השתייכתי לקליקה של הפולנים. ב'מציצים' זו הייתה הפעם הראשונה שבה אורי חצה את הגבול לקליקה הפולנית. הוא קבע איתי בבית קפה והגיש לי תסריט בן 20 עמודים, כשלרוב היה נהוג להגיש תסריט עם מינימום 120 עמודים".
גרינברג החליט לצלם את הסרט בשיטת סינמה סקופ, המאפשרת הקרנה על מסך רחב. "ראיתי את הלוקיישן, את הים, את הצריף של אביגדור והבנתי שזה הכי אידיאלי לסרט, למרות שהשיטה לא הייתה נהוגה בישראל. זה עשה הבדל גדול", הוא מספר. "הסרט נעשה כמעט בלי כסף, בתנאים דלים. כל הצילומים התקיימו בחוף מציצים עד תחנת רדינג. להורים של אליה, אשתו של אורי, הייתה חנות דגים בכניסה לנמל תל אביב הישן. צילמנו שם את הסצינה שפותחת את הסרט, ויצרנו מחשבה שזה צולם ברמלה. לשיסל הייתה מכונית פורד מודל 1942. את ציוד הצילום והתאורה הכנסנו לבגאז' של האוטו. מכיוון שהאוטו לא נסע, היינו דוחפים אותו מלוקיישן ללוקיישן בעצמנו. זו הייתה חוויה".
קיץ על החוף
רגע לפני שיצא לאקרנים, עלה חשש לגבי האופן שבו הציבור יקבל את הסרט. "כשצפיתי בסרט לראשונה, זה נראה לי שטחי. נחמד - לא יותר מזה. חשבתי אז: 'את מי בכלל יעניין סרט על אנשים בחוף?", סיפר איינשטיין בראיון ל"מעריב" ב־1988. החשש שלו התממש, כשבפרמיירה שנערכה בקולנוע "אוריון" בתל אביב נכחו 12 איש בלבד. "יחסי הציבור לא היו נכונים, הם לא השקיעו כסף בקידום הסרט", מסביר בן זאב שנכח באותה הקרנה. "הייתה תחושה שהשמות אריק איינשטיין ואורי זוהר ידברו בפני עצמם וימשכו קהל בלי צורך לשווק, אבל חוסר המחשבה השיווקית פגע בהצלחת הסרט. לא הרגשתי שהסרט נכשל משום שהוא רע, הרגשתי שהוא הקדים את זמנו ולא הצליח בגלל הקמצנות הרבה בשיווקו. רק כעבור שנים הוא התחיל לפתוח את קולנוע 'פריז' ומילא אולמות".
הביקורות לא עשו הנחות לזוהר. ב"מעריב", למשל, נכתב כי הסרט "חסר עלילה ורצף סיפורי", ובעיתון "דבר" כינה העיתונאי זאב רב–נוף את הסרט כ"פוחלץ של אבוקדו. סרט כמעט בלי השלכות, סרט מצומצם מאוד ומוגבל מאוד". "היו לא מעט שהתרגזו מניבולי הפה של אורי בסרט וכתבו שבית קולנוע זה לא בית בושת", אומר ארבל. "ובאמת, הסרט לא היה הצלחה מסחררת בתקופה שהוא יצא ואחרי חודשיים ירד מהאקרנים. רק עשר שנים אחר כך הוא התחיל לתפוס תאוצה".
המגמה התהפכה עד כדי כך שב־1973 היה "מציצים" מועמד לפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין, וקצר בו שבחים. "העובדה כי הסרט נכשל בקופות בתחילה ודווקא בהקרנות מאוחרות הוא תפס תאוצה ואנשים התאהבו בו לאט־לאט היא מאפיין מובהק של סרטי קאלט", מסביר גת.
מה הופך את הסרט לאהוב כל כך?
"הסרט נפלא, מכיוון שהוא מציג שני הפכים של אותו אורי זוהר ואולי גם של בני דור שנות ה־70 בישראל. מצד אחד: צבר, מחוספס, מצחיק, שטותניק, משוחרר, מתל אביב העיר הליברלית רבת־האפשרויות, ללא שמרנות וללא מחויבויות. מצד שני - אותו אדם הוא גם וולגרי, הדוניסט, תוקפני, אלים, מטריד, חסר רסן וחסר מוסריות. במובן הזה, זהו סרט אמיץ בצורה בלתי רגילה. אם בסרטים קודמים שלו, כמו 'חור בלבנה', אורי זוהר יצא נגד הממסד, נגד המפעל הציוני, נגד החזון הבן־גוריוניסטי ואפילו נגד המילייה החברתי שלו, ב'מציצים' הוא מפנה את כל הזרקור הביקורתי כלפי עצמו. הרי אורי זוהר הוא גם הכוכב, גם התסריטאי וגם הבמאי, ויש לו שליטה מוחלטת איך הוא מוצג על הבד. ובדרך כלל כוכבים שהם גם במאים משתדלים להוציא את עצמם נפלא. אבל איך אורי זוהר מציג את עצמו? בדיוק להפך: מוזנח, שמן, מסומם, חסר חיים, חסר יכולת ליצור קשר רומנטי, כל מה שהוא יכול זה להציץ, ובעיקר - חסר עתיד".
"זה סרט אומנותי שיש לו ערך", אומר בן זאב. "הוא לא בא להיות להיט אלא סמן של תקופה, של אמירה אומנותית, של שפה ושל אווירה, ולכן לקח לו זמן להיטמע בחברה ובתרבות. יש בסרט אנרגיות חזקות, חלקים אוטוביוגרפיים ומקורות השראה שאורי לקח מהסביבה וחיבר הכל יחד לכדי תמונה שלמה. הוא עשה עבודה נהדרת".
"הסרט היה כל כך אמיתי, עד שהוא לא היה יכול להיות מבוים מדי", אומרת אנקורי. "אשכרה כמו סרט דוקומנטרי. ומצד שני, אורי ידע לבחור את הקאסט. הוא לא לקח כל אחד שרצה לשחק, הוא חיפש טיפוסים". "יש לסרט הזה ניחוח של חדשנות", אומר ארבל. "50 שנה אחרי והוא עוד רלוונטי. כל משפט בסלע. הוא הקדים את זמנו ובגלל זה לא נס ליחו עד עצם היום הזה".
"לעתים רחוקות קורה צירוף מקרים כזה של כמה כישרונות שמתחברים יחד ליצירת סרט שמחזיק מעמד הרבה שנים", אומר גרינברג. "הצלחת סרט נמדדת בכך שגם אחרי 50 שנה מדברים עליו, זוכרים את התסריט בעל פה ועדיין הוא לא מתיישן ומהנה את הצופים. זה מקרה נדיר".
"אורי זוהר הוא אחד היוצרים החשובים בקולנוע הישראלי בכל הזמנים, אם לא החשוב שבהם, ו'מציצים' בעיניי הוא שיא היצירה שלו", מוסיף פרחומובסקי. "אומנם עם הזמן הוא נתפס יותר ויותר בפן הפולחני שלו כסרט חבר'ה ואחר כך כסרט חבר'ה שוביניסטי, אבל בוודאי שבזמן אמת ובשנים אחרי יציאתו הוא נחשב ליצירת אומנות חשובה. בשנות ה־70 דובר על אורי זוהר כעל נציג הניאו־ריאליזם הישראלי המקורי בשל היכולת שלו ללכוד את המציאות הישראלית באופן מזוקק ואותנטי ולהעלות אותה לדרגת אומנות".
"מציצים" באמת עומד במבחן הזמן?
פרחומובסקי: "הסרט מתאר חוויה אוניברסלית על אדם שמתמודד עם עצמו ועם השדים שלו. זה סרט מלא כאב, שעוסק במערכות יחסים ובפער בין חופש למחויבות ועד כמה החופש מתעתע. אם מתעלמים מהעובדה שיש בו סצינות סקסיסטיות, זוהי יצירה אומנותית ואני מקווה שימשיכו להכיר בו כאחד הסרטים החשובים שנעשו כאן".
"אני לא בטוח שהסרט עומד במבחן הזמן, כי הוא נעוץ בתקופה מסוימת ומכה על חטא על אותה תקופה", אומר מנגד גת. "היות שהתקופה הזו התרחקה מאיתנו, סביר להניח שהוא לא ימשוך קהלים חדשים וצעירים".
בן זאב: "אני מאמין שיש חלקים מהסרט שהדור הצעיר יכול להתחבר אליהם. כמובן שזו תקופה אחרת ודור שדוגל בגישה אחרת ומושפע מדברים אחרים, אבל אנחנו בישראל, ויש בסרט הזה מן הישראליות המשותפת לכל הדורות".
בעשייה הקולנועית של זוהר, "מציצים" נחשב לראשון בטרילוגיית הסרטים התל אביביים. אחריו יצאו "עיניים גדולות" (1974) ו"הצילו את המציל" (1977), שבמהלך עשייתו כבר החל בתהליך ההתקרבות לדת.
50 שנה חלפו. חלק מהשחקנים כבר אינם בין החיים. גוטה הפך לרב. הצריף של אביגדור נהרס. הגרפיטי נמחק, והצצות הן עבירה פלילית ולא מעשה קונדס. החברה הישראלית שינתה את פניה, אבל אם תשוטטו בחוף מציצים, תעצמו עיניים ותדמיינו ממש חזק - אולי תוכלו לראות את אריק ואורי, אלי וגוטה, מעבירים צינגלה מיד ליד, שותים קפה מהול בקוניאק ותוהים: "נו מה, לא נולדנו בשנתון הנכון?".