סטירת הלחי שהחטיף וויל סמית' לכריס רוק, אחרי שזה התבדח על חשבונה של אשתו במהלך טקס האוסקר שלשום, הייתה ללא ספק הרגע המדור ביותר בטקסים של השנים האחרונות, אם לא בהיסטוריה של הטקס כולו. השניות בהן סמית' צעד על הבמה וסטר לרוק הפכו לויראליות בין רגע וזכו להמון התייחסויות והשוואות הרשת. רבים תמכו בשחקן וטענו שהוא מגן על כבודה של אשתו, בעוד אחרים גינו את המעשה האלים, וסימן שאלה גדול נתלה סביב השאלה אם המהלך היה בכלל מתוכנן מראש לצרכי יח"צ. חוקרים ואנשי תקשורת מנסים להבין האם מדובר במעשה אבירי או שוביניסטי - או שבעצם מדובר באותו הדבר.

"מי שמצדיק את ויל סמית' שלא יתלונן אחר כך 'לאן התדרדרנו', או 'איך הנוער שלנו היום'", אומרת לימור כרסנטי - אשת תקשורת בעבר וכיום בעלת משרד יח"צ:. "עובדתית וויל סמית' נהג באלימות. בניגוד לדבריו, אהבה לא גורמת לך להיות אלים, התמכרות לשליטה - כן. התפיסה לפיה כוח ואלימות משיגים כבוד / ענישה / הגנה על האישה וכו' - היא שגויה מן היסוד. דמעותיו ודבריו אח"כ מהווים תמרור אזהרה: הוא מציג את עצמו כ'הקדוש המעונה' - גם קורבן וגם תוקפן. מה שכן נוצרה כאן לטובה הגברת מודעות למחלה שלא רבות דובר אודותיה, מחלת האלופציה הגורמת לנשירת שיער 'זוכה ליח"צ'. בעקבות התקרית הזו הוגברה המודעות ברחבי העולם למחלה הנדירה הזו, על כל הרגישות, הכאב והמבוכה שבה".

"בעידן מי טו הנוכחי, שבו קוראים להציג את הנשים כסובייקטים אקטיביים ופעילים, שוב שני הגברים במקרה זה הפכו את האישה, את ג'יידה, לאובייקט", מוסיף ד"ר מתן אהרוני מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל. "כלומר, ג'יידה הפכה לאובייקט שסביבו הגברים פועלים ביחס לתרבות הכבוד ומבטאים את אלימותם בעזרת פגיעה בכבודו של האחר: כריס רוק פגע בכבודה של ג'יידה על ידי השפלתה (ביחס למראה החיצוני שלה) ואילו וויל סמית' השיב לו באותו מטבע שמרני - מסורתי ומסוכן - בפגיעה בכבודו של כריס רוק על ידי האקט הסמלי של הסטירה. דעתה ותגובתה של ג'יידה במקרה זה לא נשמעה, כפי שצריך היה להיעשות".


מתנצל ופוגע


"אחד נהג באלימות בריונית ומילולית והשני באלימות אגרסיבית ופיזית. עצם זה שנותנים לגיטימציה בכלל לשיח מעצבנת אותי", מוסיפה עורכת תוכן ומבקרת תרבות וטלוויזיה נועה מזרחי. "שום אלימות משום סוג שהוא לא מקובלת בשום סיטואציה. וויל סמית' נפגע בצדק והעלבון על מחלה לא יכול לעבור בשתיקה ויש חוק מעל הכל וזכותו היתה ללכת ולתבוע בבית משפט על אמירה פוגענית כזאת בפומבי. הוא גם היה זוכה. הוא גם היה מקבל את הכרתם ותמיכתם של כל יושבי האולם ובכלל כל צופי האוסקר. אבל לשדר שוב ושוב את הבכי הנוגע ללב נותן לגיטימציה למה שמעבר לחוק ומה שמעבר לנורמה. נראה שמה שנאמר הוא אפילו סוג של מניפולציה רגשית על הצופים. כל האמירות על כך שבמקצוע שלהם צריך לספוג עלבונות בשקט. אני חושבת שזה ריכך את המכה - תרתי משמע. הוא חיכה לפרס הזה כל כך הרבה שנים ונראה לי שגם ההתנצלות בפני כריס רוק היא בשל הפחד שיקחו לו הפרס. ההתנצלות בפומבי מוציאה אותו בכלל גיבור היום שגם נפגע וגם מתנצל ובשל כך 'מגיע לו הפרס'".

ענת סלע ענבר, מרצה בכירה בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר מסכימה גם כן: "בשנים האחרונות יש מאמץ בהוליווד לחיזוק מעמד וקולן של נשים בתעשייה ובחברה בכלל. טקס האוסקר השנה היה אמור להוות המשך לתהליך וממש להציג את השינוי אחרי הביקורת בשנים הקודמות: יותר גיוון, יותר נשים, יותר שחורים. בין השאר נבחרו מגישות (ולא מגיש), נבחרו יותר מועמדות/ים מקבוצות מוחלשות למועמדויות. ובמיוחד השנה היו שני סרטים מרכזיים ומועמדים בכמה קטגוריות ואף בקטגוריות הבימוי והסרט הטוב ביותר, שמאחוריהם צוות נשי: 'כוחו של הכלב' ו'קודה' ושניהם גם זכו בפרסים הגדולים. ג׳יין קמפיון זכתה בפרס הבימוי עבור כוחו של הכלב ואילו שאן הדר זכתה בפרס עיבוד התסריט עבור קודה (אותו גם ביימה) שזכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר. לכן מצער עוד יותר שהאירוע המדובר אחרי הטקס והאירוע שייזכר (ולאו דווקא לשלילה) הוא הפגנת ההתפרצות של סמית׳ ותיוגה תחת 'הגנה על האישה'".


מעשה אבירי ושפל


פרופ׳ יערה בר-און דיקנית ביה״ס לחינוך במסלול האקדמי המכללה למינהל, ומומחית למגדר ולהיסטוריה של נשים מוסיפה: "כשצפיתי אתמול בטקס, וראיתי את פניה של אשתו של וויל סמית׳ - ההבעה שלה היתה מאוד מובהקת. שילוב של הסתייגות, כעס ותדהמה. אני לא יודעת אם היא צפתה את זה. היא בחרה להגיע לטקס עם קרחת, בלי פאה ובלי הסחות דעת, אלא כמו שהיא. ועל אף זאת, אני חשתי את התדהמה שלה בצורה מאוד חד משמעית, וניתן היה לחוש גם את הפגיעות בפניה. מצד שני, היא בחרה להגיע לאירוע מסוג זה, באומץ רב, כשכולם וכולן משתמשים במחלפות זוהרות ומיטב הבגדים הנוצצים, בקרחת, בתור אשתו של אחד המועמדים הבולטים, כשברור שהמצלמה תהיה עליה כל הזמן. לצעד מסוג זה, דרוש המון אומץ".

"אפשר רק לחשוב כעת כיצד היא תופסת את בעלה, וויל סמית׳, ברגע בו היא רואה אותו עולה לבמה, ומבצע מעשה מעין אבירי כהגנה עליה. המעשה הזה הוא מעשה אבירי, אך כמו כל מעשה אבירי, הוא מתחיל בכך שהגבר מצהיר על עצמו כמציל, גואל ומושיע את 'האישה המסכנה הזקוקה להגנה', ואותו כ'מי שיבוא ויהיה האביר על הסוס הלבן' ולמעשה ינצח בדו קרב את מי שאיים על כבודה של אשתו, וזהו בהחלט - אקט שוביניסטי", מוסיפה בר און. "גם אם הצעד הזה נעשה מטעמי יחסי ציבור והיה מתוכנן מראש (בשיתוף פעולה עם המנחה, נניח) - אם אני הייתי אשתו של וויל סמית׳, הייתי מאוד כועסת אם היו משתמשים בי כאובייקט שזקוק להגנה או כאיזשהו קורבן, שמשתמשים בי כדי לעשות דחקות או כדי לעשות יח״צ".

"ואם לא השתמשו בזה לצרכי יח"צ, ולא מדובר באקט ציני, אז יש לתהות כיצד מרגישה האישה האמיצה, זו שבחרה להציב את הקרחת שלה במרכז הבמה והמצלמה, מרכז העולם, ליד אחד השחקנים הכי חשובים שיושבים באולם. איך היא אמורה להרגיש אם הוא היה צריך לעשות את הפעולה של 'מגן האומה' עבורה, כי חושבים שהיא לא מסוגלת להגן על עצמה. התשובה כנראה, רע מאוד", מסכמת בר-און. "מבחינת העצמה של נשים והיכולת שלהן לעמוד על שלהן - אם אישה בוחרת להגיע לטקס האוסקר בקרחת, אף אחד לא צריך להגן עלייך יותר. זו הקטנה, והנמכה, ושמירה על דפוסים שוביניסטיים מסורתיים, שאליהם בין היתר גם שייך טקס האוסקר. כולי תקווה בעיקר שהוא 'קיבל על הראש בבית', או לפחות שנגלה שהמהלך הזה היה מתוכנן כאקט של יחסי ציבור, כי אז אולי, רק אולי, אפשר איכשהו להבין את המהלך".