בראשית חודש מאי של 1972 עלה על המסכים בישראל סרטו הרביעי של הבמאי הישראלי משה מזרחי ז"ל - "אני אוהב אותך רוזה". היצירה הקולנועית הביאה לידי ביטוי לראשונה על מסך הבד הישראלי את אחת הסוגיות הקשות בעולם היהודי: ייבום וחליצה.
עלילת הסרט, מגוללת את סיפורה של רוזה, (מיכל בת אדם) בחורה בת 21 ויפת מראה אשר התאלמנה מבעלה בטרם עת, מבלי שהביאה עמו צאצאים. הימים הם שנותיה האחרונות של המאה ה-19 בקהילה היהודית הספרדית של ירושלים, בשלהי השלטון העות'מני על ארץ ישראל. על פי המסורת וההלכה היהודית, רוזה מחויבת להתחתן עם אחיו הצעיר של בעלה המנוח, זאת על מנת ששמו לא ייכרת. אולם, האח הצעיר, ניסים (גבי אוטרמן), עדיין ילד וטרם הגיע לגיל מצוות. לפיכך, ידיה של רוזה כבולות, והיא אסורה לכל אדם עד אשר ניסים יגדל ויוכל לבחור האם להתחתן עמה או לבטל את הייבום באמצעות טקס חליצה.
חרף התנגדות אמו, ניסים הצעיר מחליט לחיות בביתה של רוזה ולהמתין ליום שבו יוכל להתחתן עמה - בהסכמת רב הקהילה (אבנר חזקיהו). הנער הצעיר יוצא לפרנס את ביתו, אולם נתקל בקשיים, שכן מי יסכים להעסיק ילד ללא כל ניסיון. "אמצא עבודה, אהיה עשיר גדול ואז אתחתן איתך", מבטיח ניסים לרוזה. בסופו של דבר הוא מתקבל לעבודה כפועל בעסקו של אלי (יוסף שילוח), שמאוהב ברוזה ולא מסתיר את כוונותיו כלפיה. "חיכיתי עד שצער הימים יחלוף, אני אתן לך הכל אם רק תתני לי רמז אדונה רוזה", הוא מפציר בה.
ניסים המתבגר מתאהב ברוזה שרואה בו תחילה כלא יותר מבנה, אותו היא מנסה לחנך ולגדל. יחד עם זאת, הקשר בין השניים חוצה את גבולות האהבה האפלטונית. שמועות על מה שנעשה בחדר המיטות של רוזה, גורמות לזעם כלפיה מצד הקהילה היהודית בירושלים.
לאור כך, ניסים בן ה-13 מחליט לעזוב את ירושלים ויוצא מחוץ לארץ ישראל. לאחר חמש שנים הוא חוזר כגבר בוגר ומבקש את ידה של רוזה, שמסרבת לקיים את החיוב להינשא לו, ודורשת לקיים חליצה על מנת להשתחרר. "אני רוצה להיות חופשיה", היא מצהירה בפניו.
"לא תוכל להתחתן איתה לעולם", מזהיר ראש בית הדין את ניסים מפני השלכות טקס החליצה, אולם זה נותר נאמן לבקשתה של רוזה. "אני אוהב אותה יותר מאשר את עצמי, אבל רצונה הוא להיות חופשיה", הוא מודה בקול שבור.
בלב כבד נעתר ניסים לבצע את טקס החליצה שממנו אין דרך חזרה. רוזה מתחילה לחלוץ את סנדלו בפני הדיינים והעדים, אולם היא לא משלימה את הטקס ויוצאת מבית הדין בסערה. לאחר מספר חודשים היא פוגשת את ניסים ואומרת לו: "בארץ רחוקה קיים חוק אכזר המחייב אלמנה שלא היו לה ילדים להינשא לאחי המת. האח היה ילד. ילד קטן שלא יכול היה להינשא. היא לקחה את הילד לביתה וגידלה אותו עד שהיה לאיש. היא הייתה מקוללת ופסולה בעיני כל פסולי השכל. היא ראתה אותו וידעה כי תאהב אותו עד יום מותה, אך היא לא הייתה חופשיה. כעת היא חופשיה. היא ציוותה עלי לבקש את ידך".
"אישה, אוכל!"
"אני אוהב אותך רוזה" תיאר מציאות שבה מצוי קונפליקט אישי בין הכבילה לכללי המסורת אל מול רצון האדם להיות אדון לעצמו, בייחוד כשמדובר באישה. רצונותיה של רוזה הם להיות אישה לעצמה כאשר היא אינה נרתעת מהתקופה והחברה בה היא חיה, אשר לא פעם נוקטת כנגדה בסנקציות קשות.
כאשר ניסים הביא את משכורתו הראשונה, הוא קורא לעברה "אישה, אוכל!". רוזה מתעמתת איתו, ובתגובה הוא עוזב את הבית. כשניסים בגר ומעוניין לשוב אליה, היא מתעקשת לקיים את טקס החליצה, רק על מנת שתוכל להרגיש חופשיה.
במובן מסוים, "אני אוהב אותך רוזה" היה אחד הסרטים הפמיניסטים הראשונים על המסך הישראלי, מבלי לקרוא לעצמו כך. הוא גם העביר ביקורת על חלקים מן המסורת היהודית, שככל הנראה נתפסו בעיני היוצרים כשמרנים ופטריארכליים ביחס להווה.
לימים סיפר במאי הסרט משה מזרחי כי את ההשראה לכתיבת התסריט של הסרט קיבל בעקבות מקרה אמיתי שקרה לאם סבתו, אשר חיה בירושלים בימי היישוב הישן, ואותה אף זכה להכיר. "היא נשארה אלמנה והגיס היה בן 11 כשהיא הייתה בת 21", סיפר בריאיון לטלוויזיה החינוכית. "היא אספה את הילד וגידלה אותו. כשהגיע לגיל 17 הם התחתנו ונולדו להם עשרה ילדים. היא חיה עד גיל 107 והכרתי אותה. הייתי אחד מעשרות הנינים שלה", הוסיף וקבע כי הדמות של רוזה הייתה מבוססת על מקומה של האישה בחברה היהודית-ספרדית.
"מנחם גולן הציע את גילה אלמגור"
"אני אוהב אותך רוזה" הביא לבתי הקולנוע בישראל 279,000 צופים והתמודד בפסטיבל קאן. בנוסף, היה הסרט מועמד לפרס האוסקר של שנת 1972 בקטגורית הסרט הזר הטוב ביותר, אולם לא זכה בסופו של דבר.
מזרחי הלך לעולמו לפני ארבע שנים, בגיל 86 ובמסגרת ההוקרה לפועלו ויצירותיו, הוחלט להקרין את הסרט בערב מיוחד לזכרו. לשם כך עבר רסטורציה לעותק דיגיטלי חדש שנוצר מתוך הנגטיב המקורי שלו שנמצא בארכיון M.G.M בארצות הברית, על ידי ארכיון הסרטים הישראלים בסינמטק ירושלים.
מיכל בת אדם סיפרה לספר הקולנוע הישראלי כי עבודת הליהוק לדמות של רוזה לא היה פשוטה: "מנחם גולן, שהפיק את הסרט, הציע את גילה אלמגור ואמר למשה 'למה שלא תיקחו כוכבת?'". יחד עם זאת, מזרחי נותר מבוצר בעמדתו וקבע כי בת אדם תגלם את הדמות, והשאר היסטוריה.