איפה הם היום: יפתח קצור חוזר לימי התהילה כבנצי מ"אקסימו לימון"

יפתח קצור, בנו של קבלן, לא תכנן להיות שחקן. “רציתי להיות צייר", הוא מספר. “בחולון, עיר הולדתי, חיפשתי חוג ציור ובדרך לא דרך התגלגלתי לחוג תיאטרון לנוער שניהל ניסן נתיב בתל אביב. אחרי שהחוג נגמר, הוא סיפר לי שבתיאטרון הקאמרי מחפשים בחור צעיר לתפקיד הראשי בהצגה ‘אקווס'. נבחנתי והתקבלתי. להוריי לא היה מושג שהבן שלהם בסיפור הזה. הם היו בהלם לראות אותי מככב ביום הולדתי, ועוד בלי בגדים".

משם הדרך לתפקיד הבלתי נשכח של בנצי, הבחור הרגיש, בסרט הראשון בסדרת “אסקימו לימון", שיצא ב־1978, הייתה קצרה. “כנראה הייתי לא רע בהצגה ההיא, והבמאי בועז דוידזון, ששמע עליי, בא לראות אותי באחת ההצגות", מספר קצור. “למחרת קיבלתי את התפקיד של בנצי בסרט הראשון בסדרה, ‘אסקימו לימון'. כך הפכתי במכה לכוכב תיאטרון וקולנוע גם יחד. היה בין בועז לביני קליק בלתי מוסבר. די היה לו לומר לי ‘עכשיו מבט שלוש' או ‘עכשיו מבט שבע' כדי שאדע מה לעשות, הגם שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי מול מצלמות כמו שב'אקווס' הייתי בפעם הראשונה על במת תיאטרון. מה שהקל עליי בצילומי הסרט היה שבועז נורא הטריף אותי עד שהייתי נקרע מצחוק".

את הוריו של קצור בסרט גילמו דבורה קידר ומנשה ורשבסקי. “המשפחה שלי בסרט הייתה ניגוד מוחלט למשפחה האמיתית שלי", מציין קצור. “גדלתי כבן להורים צברים, שלחמו במלחמת העצמאות. אמי הייתה פלמ"חניקית, ליוותה שיירות ופעלה בהגנה, ואילו אבי נפצע בקרבות. בעוד שהם היו הכי שורשיים שניתן להיות, הוריי בסרט, סוניה ורומק, היו לגמרי גלותיים. איך אומר רומק בארוחת ליל שבת? ‘תאכל, תאכל, גם לי לא קרה כלום'. או כשסוניה מוציאה לי כסף שהחביאה בארון ואומרת: ‘שלא תביא לי פרנקינית!'. במציאות לא הכרתי דברים כאלה, כבן של הורים צברים שמקורם בסוריה וברוסיה".

גיבורי סדרת הסרטים, מלבד קצור, היו כידוע צחי נוי (יהודה'לה) ויהונתן סגל (מומו). “איתם היה חיבור שונה", מספר קצור. “אם בסרט ‘אסקימו לימון' היה מפגש של שלושה שחקנים שלוהקו אקראית יחד לסרט, ההצלחה המטורפת גרמה לכך שמאז הסרט השני בסדרה, ‘יוצאים קבוע', שיתפו אותנו כשלישייה, מה שלא היה מתוכנן. המפיק הגרמני, שהצטרף להפקה, הפנה את הזרקור אל שלושתנו. למעשה, כל אחד מאיתנו בא מעולם אחר, והסרטים הפכו אותנו לחברים, אם כי מעולם לא הסתדרנו ביחד, ובמהלך השנים היו בינינו מתיחויות ומאבקים".

מאבקים על זמן מסך?
“לא בדיוק, אלא על רקע העובדה שלכל אחד מאיתנו יש אישיות נפרדת, וגם אגו נפרד עם חזון שונה לגבי איך שהוא רוצה לנהל את חייו. מעבר להשתתפות שלנו בסרטי הסדרה, לא היה לנו דבק מאחד".

למרות זאת, אם יקראו לכם היום לעשות משהו ביחד, תגיעו?
“אנחנו נבוא, כל אחד מאיתנו יעשה את השטיקים שלו, יהיו הרבה ויכוחים ומריבות, ובסוף או שזה יקרה או שזה יתפוצץ, כפי שהיו ניסיונות לאחד אותנו, שלא צלחו, במעין מכתוב מלמעלה שזה לא ילך".

קצור, שהגיע לסרט אחד של “אסקימו לימון", נקלע לעשור של סרטי “אסקימו" שהופקו בעקבות ההצלחה המסחרית של הסרט. “זה נחת עליי מבלי שהספקתי לעכל את מה שקרה לי", הוא מספר. “אחרי הסרט הראשון, הטירוף היה בשיאו. הפסקתי לצאת לרחוב ושכחתי מהים. פתאום נקלעתי למרוץ של סרט ועוד סרט. כשקניתי ואן ויצאתי עם חברה לטיול ברחבי אירופה, היה לי מוזר שבכל מקום זיהו אותי. גם ביפן, שם כפי שסופר לי זכיתי לקבלת פנים דומה לזו שקיבל דסטין הופמן שבוע לפניי עם הסרט שלו ‘טוטסי'".

לאחרונה נפטרה בגיל 81 אופליה שטראל, מי שגילמה את דמותה של “סטלה המגמרת" בסרט הראשון. “אופליה, אישה אמיצה, הייתה שחקנית רומנייה, שהגיעה לארץ עם מבטא זר וקיבלה הזדמנות להופיע בסרט נועז ביחס למדינה הפוריטנית שהיינו אז", אומר קצור. “היא שילמה מחיר די מטורף על האומץ שלה, לאחר שהתפקיד שלה ב'אסקימו לימון' האפיל על כל מה שעשתה".

בשביל חבר

לצד סרטי “אסקימו", קצור, 63, הופיע בשנות ה־80 גם בסרטים אחרים, כגון “אהבה ראשונה", סרטו של עוזי פרס, ו"חייל הלילה", סרטו של דן וולמן. ב"עתליה", סרטו של עקיבא טבת, כיכב קצור בתפקיד של נער בקיבוץ, הנסחף לרומן אסור עם אלמנת מלחמה, בגילומה של מיכל בת אדם, ש"אותה מאוד הערכתי כשחקנית. לעומת ההצלחה הגדולה של ‘אסקימו לימון', ‘עתליה' היה מהסרטים שנעשו בדם, יזע ודמעות, ולמרות שהם היו ברמה, הם פשוט נעלמו אל תהום הנשייה", הוא אומר.

בשנת 1984 אף השתתף בהפקת סרט המתח האמריקאי “השגריר" בהפקת מנחם גולן ויורם גלובוס, שביים ג'ון לי תומפסון ובין כוכביו היו רוברט מיצ'ם, רוק הדסון ואלן בורסטיין. “תוך כדי הפקת סרטי ‘אסקימו לימון' מנחם גולן נשבע שלעולם לא ייתן לי תפקיד בסרטים שלו בתירוץ שאשתו לא מרשה לו", הוא מספר. “למרות זאת, באופן מוזר קיבלתי איזשהו תפקיד בסרט הבינלאומי הזה".

בין לבין הוא החליט להיות במאי קולנוע והחל ללמוד בבית צבי. במסגרת לימודיו ביים את “בחזרה לאנדרטה", סרט תיעודי בעקבות פינוי ימית. באותה תקופה אף חזר קצור לבמה בהצגה “פלשתינאית" מאת יהושע סובול, שהועלתה בתיאטרון חיפה. “שיחקתי שם את דוד, ימני קיצוני, שמתאהב בערבייה, שאותה שיחקה סלווה נקארה", הוא משחזר. “הבנתי שיש לתעד את ההצגה, שהראתה עשור לפני רצח רבין מה עלולה קיצוניות לגרום, ותוך כדי החזרות ביימתי סרט דוקומנטרי על ההפקה ועל הבלגן הפוליטי סביבה".

כשחקן, ההצגה הזאת סימנה לו את קץ הרומן שלו עם התיאטרון. “אני זוכר את עצמי עומד על הבמה ולא בדיוק מבין מה אני עושה שם", הוא מספר. “באופן תמוה, אפילו קוסמי, הפסקתי בבת אחת לקבל הצעות להצגות תיאטרון. אם במרוצת השנים ניסיתי להציע את עצמי, קיבלתי תגובות בנוסח ‘מי אתה? אתה יודע עוד כמה כמוך יש?'".

גם הקריירה הקולנועית שלו אט־אט דעכה. “לאחר הפסקה ממושכת, הופעתי ב־97' בפעם האחרונה בסרט", הוא מספר. "הסופר אגור שיף, חבר יקר שלי ואהוב, מוכשר מאין כמותו, שביים את הסרט שלו ‘ז'נטילה', קרא לי. התפקיד שלי שם לא היה מי יודע מה, אבל מה לא עושים בשביל חבר?".

הבטן קרקרה

כיום, הרחק מבנצי של “אסקימו לימון", קצור מגדיר את עצמו כ"יזם רב־תחומי". “יש לי חברה ישראלית־הולנדית בתחום הבינה המלאכותית", הוא מספר. “זה בא בהמשך ל־30 שנות קריירה עסקית, שבמהלכן הייתה לי חברת מדיה ופרסום והקמתי וניהלתי קרן הון־סיכון ראשונה מסוגה בענף הקולנוע, שהשקיעה בסרטים כמו ‘מלח הארץ' ו'אדמה משוגעת'. כמו כן, אני פעיל בענף הנדל"ן וגם בתחום מטבעות הקריפטו".

כיום הוא גרוש ואב לבת, הלומדת לתואר במדעי המחשב, ולבן, סטודנט למשפטים. למרות המרחק מהבמה, הוא עדיין נשאר קרוב לתחום. “אני כותב כעת לטלוויזיה סדרה היסטורית, שעלילתה מתרחשת בתקופת מלחמת העולם הראשונה", הוא חושף. “כמי שמאוד אוהב לכתוב, אני מממש בכך לימודי תסריטאות שלמדתי בעבר".

אתה רואה את עצמך חוזר מתישהו למשחק?
“אי אפשר לדעת. התשוקה לבמה לא עזבה אותי אף פעם, גם לא הרצון לבדוק מה קורה עם הכישרון שבו חנן אותי הטבע. כך, לפני כמעט עשר שנים, באופן לא צפוי הופעתי בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. במאי פנה אליי עם הצעה ונתן לי שעה וחצי להחליט. קראתי את המחזה שלו והשבתי בחיוב. הפנייה שלו אליי נפלה על רגע שבו קרקר לי בבטן לחזור ולשחק".

האם התעשרת מתהילת “אסקימו לימון"?
“איפה! הרי אין תמלוגים על משחק בסרטים, אבל יצאתי מהם עם תשתית כלכלית יפה. עם זאת, לו הייתי עובר שוב אותו תהליך, אני מניח שהייתי יכול למצות את הפוטנציאל הכלכלי שבדבר בצורה טובה יותר".