אורי זהר היה דמות שנויה במחלוקת, אך מבעד לאמביוולנטיות שרדפה אותו כל חייו – הוא היה מעמודי התווך החשובים והמשפיעים על התרבות הישראלית. גם כשהיה לעתים קצת מכוער – הוא תמיד ייזכר כאורי היפה.

אורי היפה.

נכון, לפעמים (לפחות בשנותיו ה'חילוניות' והפרועות) הוא היה מכוער - וולגרי, בוטה, מחפיץ ושתלטן כמרבית שמנה וסולתה של הבוהמה התל אביבית של אז (ואין לכך שום הצדקה, כמובן) שהתנחמה בנורמות חשוכות ולא ראויות כדרך חיים אבל הוא היה גם הרבה יפה - נוטף כישרון, מצחיק, יצירתי, שקדן, אמביציוזי ואוהב אדם. 

נכון, סביר להניח שמרבית סרטיו האייקוניים (בראשם "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל") לא היו עוברים היום (ובצדק) את הצנזורה למרות הביקורתיות הרבה של זהר בהם כלפי עצמו וכלפי התנהלותו הקלוקלת כי הציבו מראה בפניהן המג'ויפות של הסבנטיז העליזות, אבל מרבית סרטיו גם ראויים להיכתב בדפי ההיסטוריה הקולנועית בשל היותם מרדנים, חתרנים, פורצי דרך ושוברי מוסכמות (כמו "חור בלבנה" השאפתני וסדרת "לול", למשל) שהציגו יוצר, תסריטאי ובמאי מבריק, פרפקציוניסט ושופע יצירתיות בלתי נדלית, הן בהצגות התיאטרון בהן כיכב, במופעי הסטנדאפ השונים ותכניות הטלוויזיה שהנחה (מי יכול לשכוח את "זה הסוד שלי"?).

נכון, לפעמים הוא היה דמות שלילית (גם כלפי עצמו) - הסתבך עם החוק, התמכר לחומריות וגילם בסרט הטוב ביותר שלו - חייו האישיים - את פרא האדם האולטימטיבי וחסר המעצורים, אבל הוא גם היה הרבה חיובי - הצבר האולטימטיבי שמלהטט בשפה העברית בהומור ובסלנג, הכוח המניע של חבריו (בראשם אריק איינשטיין וצבי שיסל זכרם לברכה) ליצור וליזום, המסמר המתוק של הערב והפנים הצבעוניות של תל אביב בשנותיה הראשונות של המדינה.

זהר נגע בכל אבני הדרך של הקונצנזוס הישראלי: לאחר שתקף קצין ונשפט למחבוש, בכלא התגלה כישרונו ההומוריסטי והוא מיד שולב בלהקת הנח"ל (ואף שימש כמפקדה); בהמשך הצטרף ל"בצל ירוק" (שם הכיר, אגב, את אשתו הראשונה, אילנה רובינא ז"ל, הזוג הנוצץ של עולם הבידור בראשית הסיקסטיז); שיחק בשלל הצגות (הוא אף הקים עם פשנל ז"ל את "התיאטרון העממי") כמו "תל אביב הקטנה", "תעלולי נאסר א-דין" ו"משלי ערב"; העלה תכניות יחיד והגדיר מחדש את הסטנדאפ המקומי; הקים עם אריק איינשטיין, צבי שיסל ובעז דוידזון את משרד ההפקות "הגר" והיה חלוץ גם בעולם הפרסומות; היה שוחר שלום אמיתי ואף יזם עם איינשטיין את הקלטת "תנו צ'אנס לשלום" בשיתוף מיטב אמני ישראל בסוף הסיקסטיז; הנחה את הטקסים הנוצצים ביותר - כולל המסיבה המשכרת ערב זכייתה הראשונה של מכבי תל אביב בגביע אירופה בכדורסל ב-77'; התנסה גם בתחום הזמר ואף הנחיל שני להיטי ענק - "שיר הפטנטים" ו"החופש בבית הבראה" (דואט עם אילנה רובינא); וכאמור היה מעצמת סרטים, הן כיוצר, הן כמפיק, הן כבמאי והן כשחקן.

בשנת 1977, שעה שהנחה את פסטיבל המוזיקה פורץ הדרך בנואיבה, כבר היה ברור לכל שאורי השנוי במחלוקת והפרוע מת (במובן מסוים) ואורי החדש, זה שחוזר בתשובה, מאמין בקדוש ברוך הוא ומתנתק מהעבר (אך לא כל כך מחבריו הטובים, להם זכר חסד נעורים) - נולד מחדש.

בהתחלה נהוג היה לחשוב שזהו סתם פלירט קצר עם הדת אבל זהר כמו זהר ההוא (בכל זאת משהו נשאר בו), אף פעם לא עמד בציפיות של אחרים (אלא אך ורק בציפיותיו שלו) - הלך עם זה עד הסוף, החכים וגדל בתורה והפך לרבי משפיע ופורץ דרך, בדיוק כמו אורי ההוא.

זהר נפטר פעמיים: פעם אחת כשהתנתק מהעולם החילוני 'הסורר' בו צמח ופעם שנייה הבוקר, לאחר שלקה בלבו בביתו והוא בן 86. שם, ליד ספרי הקודש ואהבת חייו (עוד מהעולם הקודם), רעייתו אליה, נשם את נשימתו האחרונה והצטרף לחסדי מרום.

אורי היפה. נכון, הוא מדי פעם היה גם מכוער, אבל אנחנו ישראלים - מי מאתנו בעצם לא מכוער לפעמים?.