ב־20 בינואר 1997, רגע אחרי שעבר שבץ מוחי ושעות ספורות לפני שמסר את נשמתו לבורא, שכב האמרגן "קולונל" טום פרקר בן ה־87 במיטת חוליו בבית חולים בלאס וגאס והריץ במוחו כבסרט נע את הרגעים הבולטים של חייו. בייחוד חזר הקולונל אל מערכת היחסים הסבוכה והסוערת שלו עם הטאלנט הכי גדול שטיפח, מלך הרוק'נרול אלביס פרסלי, מהרגע שבו הכירו ועד מותו הטרגי של המלך בגיל 42, שעות לפני שפתח סיבוב הופעות חדש.
בעודו נזכר ברגעים היפים והיפים פחות שלהם ביחד, פרקר עשה חשבון נפש עם עצמו והשלים עם המלך. רקוויאם פיוטי זה פותח את "אלביס", הסרט העלילתי החדש והמדובר על חייו של פרסלי בבימויו של באז לורמן ובכיכובם של אוסטין באטלר (בתפקיד אלביס), טום הנקס (בתפקיד קולונל פרקר) ואוליביה דה־ג'ונג (בתפקיד פריסילה פרסלי).
הסרט, שפיתוחו והפקתו ארכו שמונה שנים וצילומיו כשנתיים, מתמקד במערכת היחסים המורכבת בין פרסלי לפרקר דרך חייהם המקצועיים המשותפים - מתחילת דרכם באלמוניות מוחלטת, דרך ההצלחה הגדולה בשנות ה־50 ועד מותו של פרסלי בטרם עת. "אלביס" מתאר גם את רכבת ההרים הרגשית שאליה הגיע פרסלי בשל ההצלחה המסחררת, היחסים הסבוכים עם אהבת חייו פריסילה וההתמכרות המייסרת לסמים ולכדורים כמפלט נפשי.
פריסילה ובתם המשותפת ליסה מארי פרסלי הרעיפו שבחים ברשתות החברתיות על התוצר הסופי והגדירו את הסרט כ"חובה" וכבר מתרוצצים הימורים לגבי זכייתם של באטלר והנקס באוסקר.
פרסלי, אחד האומנים המשפיעים, המהפכניים ופורצי הדרך בהיסטוריה, נתפס כסמל סקס, מורד, פרובוקטור חסר תקנה ומי שהחדיר את הרוק'נרול אל המיינסטרים. "אלביס לא תכנן להיות פורץ דרך, הוא לא היה מרדן אלא ילד טוב ומנומס שקיבל חינוך נפלא מהוריו, שעטפו אותו בחום ובאהבה למרות חיי העוני שהוא גדל בהם", אומרת עפרה הלפמן, יוצרת הסדרה הרדיופונית "אלביס פרסלי - האיש והאגדה".
"מוזיקלית, הוא הגיע בעיתוי הנכון. עד אז המוזיקה הייתה שמרנית ונטולת שינויים, בייחוד בעשור שחלף מאז תום מלחמת העולם השנייה. בני הנוער, שהיו צמאים לשינוי, קיבלו את המוזיקה שלו ואת ההופעה שלו בהתרגשות והפכו אותו סמל למרד הנעורים. אלביס היה התגשמות החלום האמריקאי, נער עני מהדרום שהגיע לתהילה ולכסף הגדול, לפסגת העולם".
"אחרי מלחמת העולם השנייה היו כמה תהליכים מהותיים במוזיקה האמריקאית והייתה ציפייה שיבוא נביא כזה שיוביל את כולם לעבר תקופה חדשה לגמרי ויפתח עידן חדש", מציין המלחין והמנצח פרופ' מיכאל וולפה מהאקדמיה בירושלים. "במובן הזה אלביס הוא הבטהובן של התרבות האמריקאית בפרט והעולם בכלל במחצית השנייה של המאה ה־20".
"אלביס לא היה מהפכן מבחינת ההתנהגות אלא מבחינת הפרפורמנס. השירים ואיך שהוא שר", אומר איש הרדיו מנחם גרנית. "עד אלביס היו זמרים כמו פרנק סינטרה שהביאו קהל מבוגר יותר, אלביס אמר שהעולם שייך לצעירים. אבל זה לא רק הוא, זו המכונה התעשייתית שעמדה מאחוריו, קולונל טום פרקר וחברת התקליטים".
תרבות אמריקאית חדשה
פרסלי נולד ב־8 בינואר 1935 בעיירה טופלו שבמיסיסיפי, לוורנון וגלדיס, הורים צעירים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. אחיו התאום, ג'סי גארון, מת בלידה, טרגדיה שליוותה אותו עד יומו האחרון. בהיותו בן 3 הורשע אביו ונשלח לכלא לשמונה חודשים בגין הונאה, והמשפחה איבדה את ביתה הצנוע. אלביס ואמו עברו להתגורר אצל קרובי משפחה. "הוריו נהגו לקחת אותו לכנסייה בטופלו, ושם הכמרים שרו מוזיקת גוספל והתנועעו כדי להיכנס לאקסטזה", מציינת הלפמן. "אחר כך, כשאלביס אימץ תנועות אלה, הוא אמר שהתנועות שלהם סימלו בעיניו את החופש".
בגיל 10 הופיע לראשונה בפני קהל במסגרת תחרות שירה בית־ספרית והגיע למקום החמישי. "התביישתי לשיר בפני קהל", אמר בראיון רדיו ב־1959. "אחר כך שרתי רק לעצמי". זמן קצר לאחר מכן הוריו קנו לו במתנה את הגיטרה הראשונה. "בכלל רציתי אופניים", סיפר ב־1959. "להורים לא היה כסף לאופניים אבל היה תקציב לגיטרה. הסתכלתי על אנשים מנגנים ולמדתי לנגן תוך כדי התבוננות".
כשהחל לצבור ביטחון לנגן ולשיר, חבריו לספסל הלימודים גינו אותו בשל אהדתו למוזיקת הגוספל וההילבילי. זמר ההילבילי "מיסיסיפי סלים" אירח אז את פרסלי בן ה־12 לשתי הופעות בתוכנית הרדיו שלו בטופלו.
בנובמבר 1948 עברה משפחת פרסלי לממפיס, טנסי. "משפחת פרסלי גרה בקומפלקס דיור ציבורי יחד עם המשפחה שלי", אומר חיים לב, שפרסלי שימש שמרטף שלו בנעוריו. "אנחנו גרנו בקומה העליונה ומשפחת פרסלי בתחתונה. היו פעמים שלמשפחה לא היה כסף לשלם חשבונות חשמל, אז ההורים שלי שילמו במקומם".
"כשמשפחת פרסלי עברה לממפיס, אלביס הסתובב ברחוב ביל, שהיו בו מועדוני בלוז, והושפע מהמוזיקה ומהלבוש הצבעוני, המבריק והזוהר של האומנים", מציינת הלפמן. "הוא אימץ את קוד הלבוש הזה בגלל המשיכה שלו למוזיקה ולסטייל. אבל התלבושות האלו היו יוצאות דופן בבית הספר. לא היה מקובל שבחור לבן ילבש חולצה ורודה ומכנסי גברדין שחורים זוהרים, שיגדל פאות לחיים וימשח את הבלורית בברילנטין. זה היה המרד שלו: להתלבש בניגוד למוסכמות. הוא היה מוכן לשלם על כך מחיר".
הבחירה הזו הפכה את פרסלי לנער דחוי ולא מקובל. נערים אחרים נהגו להקניט אותו על לבושו, דיבורו והתנהגותו. כשחברי קבוצת הכדורגל מבית הספר התנכלו לו ואף איימו על חייו, מי שהציל אותו היה רד ווסט, בן כיתתו ואחד החברים הבודדים שלו. לימים, כשאלביס התפרסם והיה זקוק לשומר ראש, הוא זכר לווסט חסד נעוריהם והציע לו את התפקיד.
באותן שנים קשות של נעוריו, המוזיקה הייתה המפלט של פרסלי. הוא נהג להאזין לרדיו ולתקליטים בחנויות (שכן לא היה לו כסף לרכוש תקליט או פטיפון) והעריץ אומני ריתם אנ' בלוז וגוספל ואומני קאנטרי והילבילי. עם סיום התיכון, כבר היה ברור לו שמוזיקה היא חלומו הגדול.
באוגוסט 1953 ביקר במשרדי חברת התקליטים המקומית סאן רקורדס בניהולו של סאם פיליפס והקליט, במימונו, תקליט עם שני שירים: "My Happiness" ו"That’s When Your Heartaches Begin", כמתנת יום הולדת לאמו. "אמא שלי לא שכחה את היום שבו אלביס חזר מהאולפן, קורן מאושר, עם השיר הראשון שהקליט בשביל גלדיס עם האקורדים המעטים שידע לנגן בגיטרה", מספר לב. "למשפחתו לא היה פטיפון, אז הוא שאל מאמי את הפטיפון שלנו, כדי שיוכל להשמיע לאמו את השיר שהקליט לה".
פרסלי החל לעבוד באותו קיץ כנהג משאית, למד חשמלאות ובזמנו הפנוי שר וניגן בגיטרה. ביוני 1954 קיבל להפתעתו הזמנה מסאם פיליפס להגיע לאולפנים. פיליפס חיפש באותה עת זמר לבן שיישמע כמו אומן שחור והחליט לצרף לפרסלי את הגיטריסט סקוטי מור והבסיסט ביל בלאק ולעבוד יחד על שירים. "ב־5 ביולי 1954 בילינו את הערב באולפן ולא קרה כלום", סיפר סקוטי מור בראיון. "רגע לפני שסגרנו את הערב והלכנו הביתה, אלביס בספונטניות תפס את הגיטרה וניגן לעצמו את"That's Allright, Mama" שיר ריתם אנ' בלוז ישן. ביל התלהב, תפס את הבס והם החלו להשתעשע. תוך זמן קצר גם אני הצטרפתי. דלת האולפן הייתה פתוחה וסאם עבר ושמע במקרה את הנגינה. 'מה אתם עושים?', הוא שאל. אמרנו לו: 'אנחנו לא יודעים'. הוא אמר לנו להמשיך וכך נולד הלהיט הראשון של אלביס".
ימים ספורים לאחר מכן פיליפס הביא את הקלטת למגיש הרדיו הפופולרי דיואי פיליפס, שהשמיע את השיר 14 פעמים ברצף בתוכנית אחת. המאזינים היו בטוחים כי מדובר בזמר שחור. לאור הצלחת השיר ברדיו המקומי, פיליפס הדפיס אותו על גבי תקליט, כשבצד השני ביצוע אנרגטי בועט של פרסלי לשיר של הזמר ביל מונרו "Blue Moon Of Kentucky".
סגנון זה, שאלביס נחשב לאחד מההוגים הראשונים שלו, נשא את השם "רוקבילי", שעטנז מחשמל של ריתם אנ' בלוז, קאנטרי, הילבילי וגוספל. פרסלי הקליט שירי רוקבילי לוהטים, כולם גרסאות כיסוי לשירים שעליהם גדל והחל, בהדרגתיות, למשוך תשומת לב.
הוא נתפס פורץ דרך ומהפכן מוזיקלי, שכן נשמע כמו שאף אומן לפניו לא נשמע. בעשותו כן טמן את הזרעים הראשונים למהפכה שעתידה לבוא - מהפכת הרוק'נרול. "אלביס איחד כמה סגנונות אמריקאיים ויצר תרכובת שהייתה כולה שלו", אומר וולפה. "הוא יצר תרבות אמריקאית חדשה, שהפכה לבינלאומית. השירים שלו היו שירי עבדים שחורים, מתיישבים בארצות הברית, שירים חברתיים ושירי דת".
מריח כמו מרד נעורים
הבשורה על הנער הרזה מממפיס החלה לצבור תהודה, וההרכב של פרסלי יצא לסיבוב הופעות. בינואר 1955 הם הופיעו ב"לואיזיאנה היירייד", מופע מרכזי של אומני קאנטרי. מי שהיה בקהל וצפה במופע היה טום פרקר, והמפגש ביניהם שינה את חיי שניהם.
עד המפגש עם פרסלי, פרקר, יליד הולנד שהיגר לארצות הברית באופן לא חוקי בשנת 1929, נתפס כאיש מפוקפק. הוא היה אמרגן ממולח של זמרי קאנטרי ועבד גם כמוכר בירידים. "הקולונל היה נוכל", אומרת הלפמן. "הוא היה צובע ציפורים בצבע צהוב ומוכר אותן ביריד ככנריות. העובדה שהיה אזרח לא חוקי, גרמה לו להתחמק מרשויות המס לא פעם". את הכינוי "קולונל" קיבל בשנת 1948 ממושל לואיזיאנה, ג'ימי דייויס, על עזרתו בקמפיין הבחירות שלו, על אף שלא היה בעל רקע צבאי.
כשפגש בפרסלי לראשונה, הזמר היה תחת ניהולו של שדרן הרדיו המקומי ומנהל הופעות בשם בוב ניל. כשניל התקשה לקדם את הטאלנט, הוא צירף אליו את מכרו הוותיק פרקר לניהול משותף. כעבור כמה חודשים ניל יצא מהתמונה ופרקר תפס את המושכות. "ידעתי שאלביס יהפוך לסיפור הצלחה, אבל לא ידעתי עד כמה גדול הוא יהיה, אז פרשתי מהעניין", סיפר ניל.
פרקר יזם את החתמתו של פרסלי בחברת התקליטים הגדולה RCA VICTOR, שרכשה את החוזה מפיליפס תמורת 40 אלף דולר. השיר הראשון שפרסלי הקליט בלייבל החדש והפך גם ללהיט הראשון שלו שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים, "Heartbreak Hotel", מכר מיליון עותקים והפך את הזמר לסופרסטאר.
זמן קצר לאחר מכן השיק את אלבום הבכורה "Elvis Presley", שנע בין בלדות שקטות לרוק'נרול בועט, וכבר אז זכה לכינוי "מלך הרוק'נרול". הצלחת האלבום הובילה את פרקר לסגור לפרסלי הופעות טלוויזיוניות ראשונות. בהופעות המצולמות נענע את האגן בפראות והרעיד את הארגונים הדתיים והשמרניים ואת אנשי החינוך, שסברו שתנועותיו אינן הולמות, משום שהן משדרות מיניות. נענועי האגן זיכו אותו בכינוי הגנאי "Elvis The Pelvis". "אלביס פרסלי הוא וולגרי ומשחית את הנוער", אמר בראיון טלוויזיה ראש הכנסייה הקתולית. "היזהרו מאלביס פרסלי - הוא מוכר סקס ולא מוזיקה". כשאלביס הגיע להופיע בקנדה ותלמידות של מנזר נוטרדאם נאלצו לחתום על התחייבות שלא יגיעו להופעה, שמונה תלמידות לא עמדו בהתחייבות, והן סולקו מהמנזר.
פרסלי הגיב על ההאשמות בראיון שנתן ובקול מבויש אמר, "האנשים האלה רק עושים את העבודה שלהם, אבל אני לא מסכים עם הביקורת הזו, כי אני לא מרגיש שעשיתי משהו שגוי". זה לא עזר לו. כשהופיע בתוכנית האירוח הפופולרית של סטיב אלן, כבר נאסר עליו להתנועע. כששר את "Hound Dog", הוא צולם רק מהמותניים ומעלה. "אד סאליבן, מגיש הטלוויזיה הפופולרי ביותר באמריקה, התחייב אז כי אלביס לא יתארח בתוכנית הטלוויזיה שלו", אומרת הלפמן. "אבל לא עברו שלושה חודשים ואד סאליבן הכפיל פי ארבעה את הסכום ששילם לאלביס עבור הופעה בתוכניתו. הוא לא יכול היה לעמוד בפני הכוכבות הגדולה הזו, למרות ההתנגדות הרבה של עולם המבוגרים".
כעבור שנים הודה הקולונל כי דאג להעצים את התחושות נגד אלביס. הוא הפיץ מדבקות שנושאות את הכיתוב "Hate Elvis" והפיץ ידיעות שקריות לעיתונות, כדי להבעיר את האש. "זה היה מיתוג נכון עבורו באותו הזמן", סיפר. "דאגתי שהוא לא יידע על זה".
היורש של ג'יימס דין
האולמות התמלאו במעריצות צווחות, המרצ'נדייז (ממחזיק מפתחות ועד תיק אוכל ושעונים) נמכרו כלחמניות טריות, והצהובונים התמלאו בכותרות על הצעיר בעל הבלורית. קולונל טום פרקר היה מוכן לצעד הבא של הטאלנט: תפקיד ראשי בסרט. התפקיד הדרמטי ב"Love Me Tender", שיצא לאקרנים בנובמבר 1956, הציג לראשונה גם את הכישרון של פרסלי כשחקן. בשנים הבאות כיכב בשלושה סרטים נוספים, שנכתבו בהשראתו ועל דמותו. אלו כללו כמובן פסקולים מצליחים וביססו את מעמדו כשחקן מבוקש והרווחי ביותר בהוליווד. "הוא נחשב ליורש של ג'יימס דין, שגם היווה עבורו השראה", אומרת הלפמן.
הכל קרה לו כל כך מהר. כשהיה רק בן 22 כבר רכש פרסלי עבורו ועבור הוריו אחוזה מפוארת בממפיס שזכתה לכינוי "גרייסלנד", ועד היום מהווה מרכז עלייה לרגל למעריציו. אבל אז, במרץ 1958, הוא קיצץ את פאות הלחיים, גילח את הבלורית, לבש מדים והחל את שירותו הצבאי בחיל האוויר האמריקאי, בעידודו של פרקר ולמורת רוחם של הוריו ושל מעריציו הרבים. פרסלי שירת בבסיס צבאי בגרמניה עד מרץ 1960, והתקופה הזו הייתה סוערת עבורו. שירים שהקליט קודם לכן שוחררו כסינגלים ושמרו על מעמדו ככוכב, אבל בחייו האישיים היו תהפוכות. הוא איבד את אמו האהובה שהלכה לעולמה בטרם עת ומצד שני התאהב עד כלות בבתו של אחד הקצינים ששירתו איתו.
מושא אהבתו הייתה פריסילה בוליו הצעירה ממנו בעשור - רק בת 14. הוריה התנגדו לקשר, אבל נאלצו לוותר כשהודיעה להם בגיל 17 שהיא עוברת להתגורר באחוזתו בממפיס. "המעבר לגרייסלנד היה טבעי עבורי, כי ביליתי את רוב זמני שם", כתבה בספרה האוטוביוגרפי "אלביס ואני". "אחרי שאלביס הבטיח להוריי שהוא יינשא לי - הם השתכנעו שכוונותיו רציניות. הוא כיבד אותי. לא קיימנו יחסי מין עד שהתחתנו. מוסד הנישואים היה קדוש עבורו". הזוג נישא במאי 1967, ובתם היחידה, ליסה מארי, נולדה בדיוק תשעה חודשים מאוחר יותר.
אבל למרות הפריחה בחייו האישיים, חייו המקצועיים הגיעו לשפל לאחר שהשתחרר מהצבא. התקופה הזו במדים לא עשתה טוב לקריירה שלו, או כמו שאמר ג'ון לנון, שנמנה עם מעריציו הרבים: "אלביס מת כשהתגייס לצבא". פרסלי הפסיק להקליט אלבומי אולפן והתמקד בפסקולים של סרטים ואף ששיחק ב־27 סרטי קולנוע לאורך שנות ה־60, מרביתם לא זכו להצלחה. הפופולריות שלו דעכה ככל שהביטלס כבשו עוד ועוד חלקים מאמריקה. הסיבה טמונה בהחלטה לשנות את תדמיתו. מהנער המרדן הוא הפך לילד הטוב ששירת את המדינה, ולאחר שחרורו, המוזיקה והסרטים שעשה כוונו לכל המשפחה.
"לא עוד המוזיקה המחוספסת שמתאימה למרד הנעורים של בני העשרה", אומרת הלפמן. "גם השירים שלו לא היו דומים למה שעשה קודם, וכך יצא שהוא סיפק במחצית השנייה של העשור הרבה פחות להיטים. השנים האלה היו בזבוז של כישרון נדיר, כי הוא שיחק בסרטים בנאליים עם עלילות די דומות. בתקופה הזו הקולונל החליט שהוא לא יופיע בהופעות חיות מול קהל, כי זה יגרום לאנשים לא ללכת לסרטים. הוא חשב שאם אין הופעות, מי שירצה לראות את אלביס יגיע לקולנוע. אלביס השתעמם בתקופה הזו. היה לו לא טוב. השירים בסרטים היו שירי פופ פשוטים, שרחוקים מהשורשים שלו. הוא לא אהב את זה. נעשה עוול לקריירה שלו".
"הקולונל שלח אותו לעשות סרטים מתוקים בהוליווד והוא כבר לא היה מלך הרוק'נרול. הוא היה מלך שירד מגדולתו", מציין גרנית. "הקריירה שלו הייתה בשפל המדרגה, והוא היה מיוסר מזה". לנוכח השינויים הללו, מערכת היחסים של פרסלי והקולונל התחילה להתערער. "ברוב המוחלט של הפעמים הקולונל אמר את המילה האחרונה, וניתב את דרכו של אלביס", מציינת הלפמן. "אלביס היה התרנגולת שמטילה ביצי זהב עבורו. אבל הקולונל מעולם לא באמת דאג לאושרו של אלביס, ובכלל לא התעניין באלביס האדם שמאחורי מכונת הכסף. בהחלטותיו הוא לא נהג להתחשב ברצונותיו ובשאיפותיו, וכך החמיץ אלביס הזדמנויות רבות במהלך דרכו האומנותית, כולל כמעט את כל שנות ה־60 שבהן היה מנותק מהקהל, והקליט רק פסקולים משעממים לסרטים בינוניים, שכלל לא הביאו לידי ביטוי את יכולותיו כזמר, וודאי לא מימשו את הפוטנציאל שלו כשחקן".
אלביס היה פסיבי מול המנהל שלו. לעתים רחוקות העז לעמוד על שלו. כשהחלה ההידרדרות הפיזית והנפשית של פרסלי, לא היה מי שיעצור את הנפילה. כל עוד מכונת הכסף המשיכה לפעול, לקולונל לא היה אכפת. אלביס היה קורבן להתנהלותו החמדנית והאגואיסטית של מנהלו. "בשנות ה־70 ברברה סטרייסנד פנתה לקולונל והציעה לאלביס תפקיד ראשי בסרטה 'כוכב נולד'", מספרת הלפמן. "פרקר נקב בסכום עתק שסטרייסנד לא הייתה מוכנה לשלם. כשהדבר נודע לאלביס, הוא רתח מזעם ואמר כי היה מוכן להשתתף בסרט גם בחינם. בסוף כריס כריסטופרסון זכה בתפקיד. אלביס לא סלח לקולונל על כך".
סקס, סמים ודיכאון
בשנת 1968 הייתה לפרסלי עדנה מחודשת כשהוזמן לקיים הופעה חיה בספיישל טלוויזיוני משלו, שזכה לכינוי "68' Comeback Special". הפעם הוא עמד על שלו מול המנהל הדעתן. "הקולונל לא רצה שאלביס יסיים את התוכנית עם השיר 'If I Can Dream' ואסר עליו להקליט אותו. אלביס לא ויתר והקולונל נכנע", מספרת הלפמן.
הספיישל, שהציג את פרסלי בגזרה דקיקה ומעיל עור, סימן את חזרתו להופעות החיות ולהקלטת אלבומי אולפן. בשנות ה־70 הוא החליף את מעיל העור בחליפות נוצצות בצבעים שונים והפך לאחד האומנים המובילים והמצליחים בלאס וגאס, כולל מופע הלוויין הטלוויזיוני הראשון בעולם ששודר מהוואי בשנת 1973.
"שנות ה־70 היו מצוינות עבורו מבחינה מקצועית, כי הוא חזר לשורשי מוזיקת הקאנטרי, הרוק והבלוז שהוא כה אהב", אומרת הלפמן. "אבל מבחינה אישית הוא היה מקולקל, כבר לא הילד הטוב. הוא היה מוקף באנשי המאפיה של ממפיס שניהלו אורח חיים נהנתני ופרוע. הוא ידע שכסף יכול לקנות הכל, והוא אכן קנה הכל. אנשי המאפיה לא רק הגנו עליו, הם הרחיקו אותו מחיי היומיום, לא היו לו חברים מלבדם. הוא איבד קשר עם המציאות".
אלביס השתנה. ההתנהגות שלו על הבמה ומחוצה לה הייתה בלתי נסבלת. הוא התמכר לתרופות ממריצות, למשככי כאבים, התמכר לאוכל. עלה במשקל, סבל מיתר לחץ דם ושלל בעיות בריאותיות.
וכמו שאפשר היה לצפות, גם היחסים שלו עם אשתו עלו על שרטון. "אהבתי מאוד לטפל באלביס ולדאוג לו", סיפרה פריסילה. "אהבתי להאכיל אותו, לדבר איתו בשפה שרק שנינו הכרנו ולהרגיש נאהבת על ידיו. בילינו את רוב הזמן באחוזה, כי זו הייתה הדרך היחידה של אלביס להתבודד מהעולם ולהיות חופשי. מכיוון שהכרנו כשהייתי בת 14, לא חוויתי נעורים נורמליים. אלביס רצה שאחיה את חייו בלי מקום לחיים שלי. ראינו רק את הסרטים שהוא רצה שנראה, שמענו רק את המוזיקה שהוא רצה שנשמע. הרגשתי שאין לי חיים משל עצמי והרגשתי אבודה. הוא היה אהבת חיי ואהבתי ואוהב אותו תמיד, אבל רציתי לגלות את העולם".
בפברואר 1972 פריסילה עזבה את גרייסלנד ושנה לאחר מכן הזוג התגרש. אף על פי שפרסלי ניהל מערכות יחסים קצרות טווח אחריה, פריסילה נשארה תמיד בחירת לבו. "נשארנו חברים מאוד טובים אחרי הגירושים", סיפרה. "ראיתי את ההידרדרות הנפשית והבריאותית שלו והצעתי לו ללכת לטפל בעצמו, אבל הוא איבד כל שליטה על חייו. הוא הבין אותי, אבל אני חושבת שכבר לא היה לו טעם לחיות. אני זוכרת שהוא חשש שאחרי שהוא ימות - לא יזכרו אותו".
כעבור שנים ספורות, ב־16 באוגוסט 1977, פרסלי הבודד והמיואש נמצא מת בחדר השירותים באחוזתו, והוא רק בן 42. הסוף שלו, כך אומרים, היה ידוע מראש.