"אני פועל מתוך אמת", אומר על עצמו השחקן יגאל עדיקא. “אם אין בי אמת – המשחק שלי מזויף. אם אני לא מצליח להעביר אותי במשחק – אז אני לא אשחק טוב. קשה לי מאוד לזייף. לפעמים אני נתקע בטקסטים ובמקומות שאני לא מזדהה איתם וקשה לי. כשיש דבר אמיתי, כל כולי שם".
עדיקא מצא מבחינתו אמת בהצגה החדשה “ברלין", מבית התיאטרון העברי, מאת המחזאי אילן חצור, שבה הוא מככב בימים אלה לצד גילה אלמגור, לואי נופי, קרן צור, ניר כנען ואברהם הורוביץ. במרכז ההצגה סיפורה של תקומה, ניצולת שואה שמגלה שבתה, אם חד־הורית המתגוררת בברלין עם בנה ובן זוגה הערבי, עומדת לקבל אזרחות גרמנית.
אז היא, שנשבעה שרגלה לא תדרוך יותר על אדמת גרמניה, מוצאת עצמה טסה לברלין כדי להניא את בתה מלקבל את האזרחות ומגייסת לעזרתה את חברה נסים, פנסיונר עיראקי, שאותו מגלם עדיקא. “ההצגה הזו היא סוג של ספין־אוף להצגה קודמת ששיחקתי בה בשם ‘סבוטאז’, גם מאת אילן חצור", אומר עדיקא.
“זו הצגה שנייה מתוך טרילוגיה שעוסקת ביחסים בין בני אדם, בלהכיל את האחר, את השונה, להבין, לשכוח, לסלוח ולאהוב. להבין שצריך להכיל ולאהוב אחד את השני. בהצגה הזו באה לידי ביטוי מערכת יחסים בין אנשים מגוונים של החברה, כשבסופו של דבר האהבה מנצחת. זה המסר. ההצגה מתארת את המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הדמות של הערבי, למשל, מקבלת בהצגה מחיאות כפיים וזה הישג בעיניי. מתאהבים בו שם, והוא ממש לא ‘ערבי מחמד’. הבת שלי אמרה שהוא הדמות שהיא הכי אהבה במחזה".
זו הפעם השנייה שעדיקא משחק לצדה של גילה אלמגור: “בפעם הראשונה שיחקנו יחד בסרט של אסי דיין ‘הבשורה על פי אלוהים’ (2004). בתיאטרון אנחנו חברים טובים והיא פרטנרית מעולה, היא שחקנית של צוות, כל כך טובה, וכיף לשחק איתה. היא לא גונבת פוקוס, אלא היא מאוד שחקנית של להקה".
עד כמה הדמות של נסים דומה לך?
“לקחתי לתוך הדמות דברים מאבא וסבא שלי, מדוד שלי, מהחוכמה של הכורדים והירושלמים שספגתי מהם. אני מכיר טוב את המיליה הזה. בוא נגיד שאני מכיר אישית את נסים".
מה הפידבקים שקיבלתם על ההצגה עד כה?
“האהבה ומחיאות הכפיים של הקהל, שמתרגש וצוחק מכל דבר – מדהימות. לפעמים אני לא מבין מחזאים ולא יורד לסוף דעתם, ואילן חצור כתב מחזה שפגע בול בכל רפליקה שלו. הוא ידע בדיוק איפה לרגש, איפה להצחיק, איפה הרגע הדרמטי, ואיפה להעביר את המסר. זה תמיד מפתיע אותי".
מסע לנבכי עצמי
עדיקא (62) נולד בירושלים ולמד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1995 פרץ לתודעה כשגילם את הדמות של דוד זלייט בסדרה “בת ים ניו יורק" וכן את דמותו של מושון בן שושן ב"תמונות יפואיות", שבקרוב צפויה לחזור למסך בפרקים חדשים. “חזרנו עכשיו לצלם עם דמויות חדשות, נוסף לוותיקות, וזה אותו דבר, החבורה יושבת ביפו ופותרת בעיות", הוא מספר.
“תענוג לעבוד עם אריק לובצקי ומתי הררי, יוצרי הסדרה. זו סדרה שעשינו לפני יותר מ־25 שנה, ועד היום אנשים, שלא נולדו כשהסדרה יצאה, מדקלמים טקסטים ממנה". מאז הספיק עדיקא להיכנס לנעליהן של כמה דמויות בלתי נשכחות, בהן המאפיונר שימי אנג’ל בסדרה “הבורר", קוקו עובדיה בסדרה “שנות ה־80" ובסדרת ההמשך “שנות ה־90", ואביחי גרציאן בסדרה “קופה ראשית".
לרוב אתה מלוהק לתפקידים של גבר מזרחי סטריאוטיפי. זה לא מפריע לך?
“אני לא אוהב להשתמש במילה ‘סטריאוטיפ’. אם זו דמות טובה ומעניינת ויש מה לעשות איתה, אעשה בכיף. בוא נגיד את האמת: גם אין הרבה אפשרויות. אתה לוקח דמות כמו קוקו ואתה חי איתה ועושה ממנה את המיטב. היא מאוד כיפית. אגב, את הדמות של קוקו אתה יכול לראות בכל סדרה כמעט. ראיתי, לדוגמה, את קוקו בסדרה ‘צומת מילר’ בדמות של רותם (עדי חבשוש – ד"פ), הבת של עופר, האמרגן של אדיר. זה הכל באהבה ובקומדיה".
שיערת ש"שנות ה־80" ו"שנות ה־90" יזכו לכזו הצלחה?
“כן, בטח, אני ידעתי והרגשתי זאת. ידעתי גם מה יהיו הביקורות. תוך כדי הצילומים ידעתי מה יגידו. ידעתי שזה יהיה שלאגר. העונה הראשונה הייתה מצחיקה בטירוף. זה היה חדש. הם החיו את הקומדיה העממית של שנות ה־70 ועשו את זה בצורה הכי מקורית וטובה שיש. אנחנו מצלמים עונה נוספת, וזו הצלחה גדולה".
ומה לגבי “קופה ראשית"?
“זה סיפור אחר. כמו שאמרתי לך, אני לא תמיד מבין את הכותבים. כשהזמינו אותי לאודישן ל’קופה ראשית’ לא רציתי ללכת כי לא הבנתי את הקטע כל כך, אבל הסוכנת שלי צעקה עליי ללכת, אז הלכתי. גם באודישן לא הבנתי מה רצו מהחיים שלי. באתי לקריאה הראשונה והתפוצצתי מצחוק. פתאום הכל התחבר לי והבנתי את הכל. הרגשתי שהולכים פה לסיפור הצלחה. כל זה היה בטלוויזיה החינוכית הישנה. אף ערוץ לא רצה את זה. לחינוכית נשאר קצת כסף לפני הסגירה, זה בכלל שודר בהתחלה בחינוכית וביוטיוב, וזה תפס כאש בשדה קוצים".
בתור איזו דמות מזהים אותך בעיקר ברחוב?
“כרגע זה בעיקר אביחי מ’קופה ראשית’ וקוקו מ’שנות ה־80’. גם את הדמות של שימי מ’הבורר’ לא מפסיקים להזכיר לי ברמה שגם עבריינים עושים לי כבוד ואומרים לי: ‘אבל איך דפקת אותו? אצלנו לא עושים כאלה דברים’".
מה יותר מאתגר אותך – טלוויזיה או תיאטרון?
“עם מצלמה יש לך כל כך הרבה אפשרויות שאין בתיאטרון. בתיאטרון אתה על במה מול הקהל, ורק אתה, הקהל ואלוהים נמצאים שם. אם אלוהים לא יהיה איתך באותו רגע ותפשל, אכלת אותה. עם מצלמה יש לך שליטה, אתה יכול לעשות קאט ולצלם את הסצינה מחדש. עם מצלמה יכולים לערוך אותך טוב ולהוציא אותך מיליון דולר. זה משהו שאין בתיאטרון".
מה רגעי השיא של הקריירה שלך?
“יש הרבה. אני לא יודע אם לקרוא לזה רגע שיא, אבל נקודת השיא שלי הייתה היצירה שיצרתי עם יוסי מדמוני ודוד אופק, ‘מלנומה אהובתי’ (2005), שעסקה בסיפור החיים של אשתי אורית ושלי, וזה הדבר שאני הכי גאה בו. הסרט התבסס על הסיפור האמיתי שלי וסיפור מחלתה של אשתי, אורית - סרטן עור קטלני. זה היה מסע עצמי שלי ומסע משחקי לראות עד כמה אני מסוגל ללכת רחוק. אפילו היו שם סצינות עירום שלי, ואני לא טום קרוז או דוגמן. זה היה מסע שלי לנבכי עצמי. זה הפרויקט הכי חשוב שעשיתי".
עשיית הסדרה “מלנומה אהובתי", שבהמשך שודרה גם כסרט, הייתה דרכו של עדיקא להתמודד עם פטירת אשתו מהמחלה. “יצאתי לברר מה קרה לי", הוא מתאר. "לא קלטתי את זה שיום אחד אני נמצא עם אורית ויום למחרת היא איננה. הכל קרה כל כך מהר. זו הייתה בורות ענקית של כולנו שלא הבנו שהשומות שהיו אצלה היו סרטניות. חמישה חודשים מאז שגילתה שהיא חלתה, היא נפטרה.
גם כשהרופאים אמרו לי שאין סיכוי ושהיא לא תחזיק מעמד, לא הבנתי את זה. לכן יצאתי למסע הזה. צילמנו בתל השומר בחדר שהיא הייתה מאושפזת בו. חזרתי ל’אזור הפשע’ כדי להתמודד עם זה".
כמו VIP
לאחרונה חשף עדיקא בראיון כי גם הוא עצמו התמודד עם גידול במעי הדק, אך החלים. “היה פחד נוראי", הוא מספר. “לא הבנתי. לי אמרו שאין סיכוי שיהיה לי סרטן במעי הדק. פתאום כל המראות, הסרט הזה וכל מה שעברתי עם אורית - חזר אליי. כל התהליך שהיא עברה – אני עברתי. אומנם לא עברתי טיפולים, אלא ניתוח, אבל כל תהליכי הפגישות עם הרופאים והפרוטוקולים היו זהים. השפה הייתה מוכרת וזה הפחיד אותי. אבל כשפגשתי את פרופ’ אלון פיקרסקי, הכירורג שטיפל בי, באותה שנייה ירד לי הפחד והבראתי".
איך אתה מרגיש עכשיו?
“אני מרגיש טוב. פעם בחודש אני מקבל זריקת עידוד בבית. מגיעים אליי כמו VIP. אני אגיד לך עוד דבר, קיבלתי סרטן ‘נוח’. הוא עדיין קיים, אבל הוא שקט ולא עושה בלגנים".
בימים אלה, לצד ההצגה “ברלין", נמצא עדיקא בעיצומה של העבודה על העונות החדשות של הסדרות “מותק בול באמצע", “שנות ה־90" ו"קופה ראשית". "אני בעיקר מתמקד בעשייה ובהפקה הבאה", הוא אומר. “החלום שלי תמיד הוא הפרויקט הבא. אני לא מתעסק בסטטוס".
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“מעורבת. מאוד קשה. מצד אחד היו לי צילומים ודברים טובים, אבל מצד שני גם גיליתי את הסרטן שם, אז הקורונה לא עניינה אותי. יש בדיחה כזו: כשבאתי לרופא והוא בישר לי על הסרטן, אמרתי לו: ‘טוב, אבן נגולה מעל לבי, לפחות אין לי קורונה’. הרופא התפוצץ מצחוק. אמרתי את זה כשאני רועד. לא מאחל לאף אחד לקבל בשורה לא נעימה כזו".
בעבר נהגת לשתף ברשתות את עמדותיך לגבי נושאים חברתיים. חשבת להיכנס לפוליטיקה?
“לא, אני לא יכול להיות פוליטיקאי. אני ישר וכן מדי, אני לא יודע לעשות קומבינות או להבטיח הבטחות ולא לקיים. פעם הייתי מתבטא, אבל ראיתי שההתבטאויות שלי מעוררות ריבים ולכלוכים, אז החלטתי לשתוק, ומאז אני מעלה לפייסבוק רק תמונות של ארוחות".
ההצגות הקרובות בתיאטרון הצפון:
21.7, 20:30
23.7, 21:30
24.7, 11:00
2.8, 20:30