50 שנה ל"לאן נעלם דניאל וקס": מדוע נשכח אחד הסרטים הישראליים החשובים?

מבקרים ויוצרי קולנוע מרבים לציין את "לאן נעלם דניאל וקס?" כאחד הסרטים הטובים והחשובים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. עכשיו, במלאת 50 שנה לצאתו של הסרט לאקרנים, יש לשאול: לאן נעלם הסרט ולמה הדור הצעיר לא מכיר אותו כפי שהוא מכיר את "מציצים", "אסקימו לימון", "חגיגה בסנוקר" או "הלהקה", שנוצרו באותו עשור. הסרט, שיצא לאקרנים ב־1972, הוא סיפור של מרדף מגוחך אחרי גיבורי העבר. בני זיו, המכונה "שפיץ", גבר בשנות ה־30 לחייו שהפך לזמר בארצות הברית, שב לארץ ועורך סדרת מפגשים עם חבריו לשכבה, כשהשיא הוא במרדף אובססיבי אחרי דניאל וקס, מי שהיה מלך הכיתה.

"זהו הסרט הישראלי הגדול על החילוניות הישראלית, על היומיומיות הישראלית, על החיפוש אחר ערכים שאבדו ועל מציאות שצרה מכדי להכיל אותם", כתב המבקר המנוח של "הארץ" אורי קליין. מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של "מעריב", הכתיר את "לאן נעלם דניאל וקס?" כסרט הישראלי הטוב בכל הזמנים, והבמאי והתסריטאי דורון צברי כתב כי "מגילת העצמאות של הסרט הישראלי נכתבה ב־1972 על הצלולואיד של 'מציצים' ושל 'לאן נעלם דניאל וקס?'".

אולי הסרט נשכח כי התסריטאי והבמאי אברהם הפנר עצמו לא רצה לזכור אותו. "אני זוכר את תקופת עשיית הסרט כתקופה איומה, לוקח לבן אדם שנים לשכוח דבר כזה ולהיכנס לסיפור מחדש", אמר בראיון בסוף שנות ה־80 הפנר, זוכה פרס אופיר על מפעל חיים, שנפטר ב־2014. "הקשר בין איכות הסרטים שאדם עושה לבין הקריירה שהוא יעשה מהם הוא מקרי כל כך". 

אפשר לעשות על זה סרט 

הפנר נולד בחיפה. את השכלתו התיכונית עשה בבית הספר הריאלי בעיר. חבר נעוריו הקרוב היה מנחם ("לייזר") לייזרוביץ', המוכר כרן אלירן, מהזמרים הישראלים הידועים בשנות ה־60, שפיתח קריירה מצליחה בארצות הברית, שבה מתגורר עד היום. "אברהמ'לה ואני היינו חברים מאוד קרובים", מספר אלירן בן ה־87. "לאמא שלו הייתה חנות לשמלות כלה ואבא שלו היה חלבן, והוא היה נער מפתח. הוריו תמיד גרמו לו להרגיש שהוא לא מספיק טוב. למדנו יחד בריאלי והיינו באותה תנועת נוער. הייתי מגיע לפגישות עם האקורדיון, והפנר היה כותב מחזות ושירים, והיינו מציגים את החומרים שלנו בפני הצופים. כשהסתיימו הלימודים והחברים פיתחו קריירות של רופאים ומרצים, אני המשכתי לצוות הווי נח"ל לשיר על גמלים, מדורות וגאולת העם".

גם הפנר הגיע ללהקה צבאית - ללהקת הנח"ל. הוא נמנה עם מייסדיה, לצד אורי זוהר, חיים טופול ונחמה הנדל. לאחר שירותו עבר להתגורר בירושלים, למד באוניברסיטה העברית ספרות אנגלית ופילוסופיה ובהמשך פנה ללימודים בחו"ל, תחילה בסורבון בפריז ובהמשך בניו יורק. "לאורך כל התקופה שמרנו על קשר של מכתבים", אומר אלירן. "כשהוא עבר לארצות הברית, למדנו יחד קורס קיץ בתסריטאות. בשנת 1963 יצרנו יחד סרט קצר שאני צילמתי והוא כתב".  

באמצע שנות ה־60 חזר הפנר לארץ ולוהק לסרט הראשון שלו כשחקן. הבמאי היה חברו מימי הלהקה, אורי זוהר. בסרט, "חור בלבנה", הוא גילם במאי בשם מזרחי שמצלם פרודיות על אודות ז'אנרים בקולנוע הישראלי והבינלאומי, המגוללים את תולדות הציונות. "אורי ואברהם הם שני אנשים שונים לגמרי, אבל הם אותו אדם בדיוק", טוען מבקר הקולנוע המיתולוגי מאיר שניצר, שכתב עד לאחרונה ב״מעריב״. "שניהם נולדו באותה שנה ובגרו את אותו כור היתוך שנקרא להקת הנח"ל, אשר גייס את המבע האומנותי לטובת תעמולה לערכים כאלה ואחרים של המדינה. הם אותו בן אדם, כי גם כשזוהר, שהקדים את הפנר בעשיית סרטים, ניגש לעשות את סרטו הראשון 'חור בלבנה', הוא בחר לו כבן זוג את אברהם הפנר".

נקודת הממשק המשמעותית הבאה בין הפנר לזוהר הגיעה בשנת 1972: זוהר, מלך הבוהמה התל אביבית והרוח החיה בחבורת "לול", מגייס את חבריו אריק איינשטיין וצבי שיסל לסרטו "מציצים"; במקביל, הפנר, שנחשב אז לשחקן קולנוע ולבמאי מוערך ועטור שבחים בשל הסרטים הקצרים שיצר, מחליט ליצור את סרטו הראשון באורך מלא ולבסס אותו על פרטים אוטוביוגרפיים מחייו ומחיי הסביבה שבה גדל ושאליה חזר.
"הסרט נעשה בתקופה החשובה ביותר לאומנות הקולנוע", מסביר שניצר. "זו תקופה שבה הקימו את הסינמטק בתל אביב, את המכון הישראלי לקולנוע ואת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. 1972 הייתה השנה הראשונה שבה המדינה נתנה מענקי עידוד להפקת סרטים. הראשון שזכה במענק העידוד היה 'לאן נעלם דניאל וקס?'". 

בראיון שנתן ליוצר וחוקר הקולנוע והתיאטרון מרט פרחומובסקי, במסגרת פרויקט מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי, סיפר הפנר על הרעיון לסרט: "כשחזרתי לארץ, נסעתי לחיפה לפגישת מחזור של חבריי החיפאים. בחזרה, אמרתי לחבר ילדות שלי, ישי שחר, שהיה גם בפגישה, שאפשר לעשות סרט על הנושא הזה של חבר'ה שנפגשים אחרי שנים ובודקים מה קרה להם ולמדינה. הוא התלהב מהרעיון ואמר לי: 'קח אותי גם לשחק בסרט'. הוא לא היה שחקן אלא לימד באוניברסיטה בירושלים, אבל כל כך רצה להשתתף אז אמרתי לו שאני לוקח אותו".
שחר גילם בתסריט את ד"ר מיכה ליפקין, אחת מהדמויות הראשיות, מנהל מחלקה בבית החולים הדסה שנמצא בתהליכי גירושים מאשתו ומיוסר מחייו. "הוא היה איש חכם ושווה מאוד, אבל רשע עם עצמו ואני חושב שהוא דעך ובחר לא בחיים", סיפר הפנר על חברו שנפטר לפני שנים רבות. 

בכרזת הסרט, אגב, לא מצוין שמו של שחר כשחקן. הוא ביקש להיקרא בכרזה בשם הדמות שאותה גילם. "הוא לימד באוניברסיטה בירושלים היסטוריה יהודית, ואמר שאסור לו להופיע בסרטים, אז קראנו לו בכתוביות על שם הדמות כדי שלא יידעו", הסביר הפנר. 

תלויים באוויר

לתפקיד הראשי של בני שפיץ, זמר מצליח שאימץ את שם הבמה בני זיו, שמגיע לחופשת מולדת מארצות הברית עם אשתו הצעירה האוסטרלית ננסי (הדוגמנית־שחקנית אסתי זבקו) לוהק בתחילה רן אלירן, שעליו התבססה הדמות. "אברהמ'לה אמר לי שאני אשחק את התפקיד הראשי בסרט", הוא אומר. "אבל כשהוא אמר לי שאקנה כרטיס כי הצילומים מתחילים, הייתי חתום על חוזה הופעות לשלושה שבועות בבית מלון בארצות הברית. נשבר לי הלב והוא היה עצוב. הייתי כל כך עצוב מהפספוס, שעד היום לא ראיתי את הסרט. אני רק יודע שהוא עשה סרט צברי ישראלי שמתאר את הדור החדש, מספר על האכזבה מציפיות הילדות שלנו, כמי שנולדו להורים חלוצים אמיתיים ואידיאליסטים ובעצם כשבגרנו הרגשנו תלויים באוויר".

מי שזכה בסוף בתפקיד הראשי הוא השחקן־זמר ליאור ייני, כוכב התרנגולים והחמציצים. ייני והפנר שיתפו פעולה לראשונה בסרטו המלחמתי של מיכה שגריר "סיירים" (1967). הפנר כתב את התסריט יחד עם אורנה ספקטור, וייני, שבאותה תקופה רכב על גלי הצלחת הלהיט "בואי לאילת", כיכב. "הפנר פנה אליי ואמר שיש לו תפקיד בשבילי", סיפר ייני בראיון שהעניק לי לפני כעשור. "הוא הראה לי את התסריט, חשבתי שזה טוב. נכנסנו לאותו ראש. הרגשתי הזדהות עם המסר שמועבר בסרט. כל אחד מאיתנו משתנה עם השנים, והזיכרונות הם הדבר היחיד שאפשר להיאחז בו. זה סרט ענק שמספר סיפור אמיתי". לתפקיד גילה, גרושתו של ליפקין, בחר הפנר באשתו יעל הפנר בתפקיד הקולנועי הראשון והאחרון שעשתה.   

עלילת הסרט מתחילה בפגישת מחזור בחיפה, באותו מקום שבו נערכה פגישת המחזור של בני כיתתו של הפנר. שפיץ וליפקין תוהים מדוע נעדר מהמפגש דניאל וקס ("וקסי"), מלך הכיתה, אליל הבנות, המודל לחיקוי שניבאו לו גדולות. שפיץ מחליט לגלות מה עלה בגורלו של וקס. בדרך הוא פוגש את אהובתו מהתיכון ומאהבת לשעבר של וקס (מירה'לה האוזר בגילומה של זיוית אברמסון); חברה מימי התיכון שניהלה אף היא רומן עם וקס (מירה קיפניס בגילומה של מרים גבריאלי); וחבר שעבר להתגורר בהיאחזות הנח"ל בסיני (אלקלעי בגילומו של יוסף כרמון) - אך השלושה אינם יודעים את התשובה.

"אברהמ'לה ראה תפקיד קודם שעשיתי ואמר שהוא ירצה לעבוד איתי", מספרת אברמסון, שהפכה לפסיכולוגית. "והוא באמת פנה אליי עם הסרט הזה, שבו נתן לי את התפקיד הזה של מירה'לה. היו לי שתי סצינות, הוא נתן לי הוראות די כלליות ועשיתי אותן כמיטב הבנתי. הייתה תחושה אישית ומשפחתית על הסט, ואברהמ'לה עצמו היה אדם מאוד נחמד, לא מהבמאים המאיימים והמפחידים". 

התפנית בסרט מגיעה בפגישה אקראית של שפיץ, רגע לפני טיסתו חזרה לארצות הברית, עם סילביה (בגילומה של עליזה רוזן), חברת כיתה ואהבת חייו של וקס, שכולם משוכנעים ששמה קץ לחייה. בפגישה מתברר כי סילביה ווקס נשואים ומתגוררים בדירת שיכון דלה בבאר שבע, שם מלמד וקס (בגילומו של אמנון מסקין) באוניברסיטה. הפגישה מאכזבת, שכן אותו אליל שנחרט בדמיונם הפך לטיפוס משעמם, טרחן וחסר כל זוהר. הסרט מסתיים באחת הסצינות האייקוניות בקולנוע הישראלי, כששפיץ חוזר לארצות הברית ובשדה התעופה, רגע אחרי שנפרד מליפקין, זורק קללה לאוויר: "כוס אמק וקס".

האגדה של אהוד 

"חשבתי לעשות סרט על החבר'ה שלי שחזרו ארצה והם בני 30 ומשהו, והיינו אחרים מאשר מה שהיינו קודם", סיפר הפנר לפרחומובסקי. "בקרב החבר'ה שאלנו על אדם אחד מבית הספר שהיה מלך הכיתה. החלטנו לחפש אותו במציאות. בסוף החיפוש לא התממש ובמקום לחפש אותו כתבתי את התסריט, ליהקתי את השחקנים ועשינו את הסרט על הבן אדם הזה שכשמגיעים אליו הוא איש אחד, הוא נחשב לנהדר ולהכי חשוב בגיל 16 והיום הוא נתפס כאיש רגיל".

פסקול הסרט הולחן על ידי אריאל זילבר, אז זמר בראשית דרכו שניהל קריירה בקו צרפת־אנגליה־ישראל. זילבר חבר לאהוד מנור, והשניים כתבו שלושה שירים מקוריים, שאותם ביצע ייני: "מן הקומה ה־40", "היום השני" ו"אגדה יפנית". האחרון הפך לקלאסיקה גדולה יותר מהסרט עצמו. בנוסף, הלחין זילבר, שהתארח בסרט כמוזיקאי העובד עם בני שפיץ, קטע אינסטרומנטלי בשם "ננסי".

"העבודה שלי על פסקול הסרט היא קודם כל בזכות אמא שלי, הזמרת ברכה צפירה ז"ל", מספר זילבר. "היא דחפה את אהוד מנור שיבוא אליי וישמע את השירים שלי, אז אהוד הביא את אברהם הפנר אליי הביתה. השמעתי להם כמה שירים, והפנר החליט שאכתוב את המוזיקה לסרט שלו. בין השירים הייתה המנגינה של 'אגדה יפנית', שהולחנה עבור צמד העופרים באנגליה. אהוד כתב את המילים למנגינה וסיים את המילים ביום הקלטת השירה של ליאור ייני. למה אני זוכר את כל זה? כי הסולם היה קצת גבוה לליאור וגם עד לרגע ההקלטה אהוד לא היה בטוח במילים. הכל נעשה בבהילות. את השם לשיר נתן אהוד מנור לפני המילים. האגדה כולה של אהוד".

בראשית 1972 הושלמה העבודה על הסרט ובקיץ של אותה שנה נערכה הקרנת הבכורה בפני חבריו של הפנר וחברי השחקנים. היו שם עיתונאים, מבקרי קולנוע וקולגות. לאחר ההקרנה פרסם עלי מוהר ביקורת נרחבת בעיתון "דבר", שבה טען כי זהו "הסרט הישראלי הטוב ביותר". 

אבל למרות הסופרלטיבים, התקשה הפנר למכור אותו לבתי הקולנוע המסחריים. "אף אחד לא רצה להקרין את זה", סיפר הפנר לפרחומובסקי. "אמרו לי: 'זה לא סרט'. לפני שהוא יצא לקהל הרחב, כינו אותו 'סרט רע'. בתוך הזמן הזה פרצה מלחמת יום הכיפורים, שאגב, הסרט, שצולם לפניה, מנבא במובן מסוים מלחמה, שכן שפיץ מוקפץ למילואים בסיני. הצלחתי להשיג מפיץ לסרט בקולנוע 'גורדון' בתל אביב. מתי? באוקטובר 1973, בדיוק כשפרצה המלחמה. הוא הוקרן למשך שלושה שבועות ובאו לראותו 9,000 איש בלבד. ב־1974 הוא הוקרן פעם שנייה, וגם לא הצליח לגרור קהל. הוא הוקרן רק במקומות בודדים ופתאום, איכשהו, הוא נתפס כסרט חשוב".

"הסרט נפל בין הכיסאות", אומר שניצר. "הוא יצא בדיוק בפרוץ המלחמה, כשלא היו צופים, כי הם לחמו בחזיתות. ניסו להעלות אותו בפעם השנייה בתום המלחמה, אבל הטראומה עוד ריחפה ולצופים לא היה ראש שיגידו להם שהם דור אבוד ואימפוטנטי. הטיימינג לא שיחק לטובת הסרט". 

"זה היה הסרט הראשון של הקבוצה שהבמאי ג'אד נאמן קרא לה 'הרגישות החדשה'", מספר פרחומובסקי. "זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצת אנשים רצתה לעשות קולנוע מודרניסטי, כמו שנעשה באותה תקופה באירופה. 'לאן נעלם דניאל וקס?' נחשב להצלחה גדולה. תפסו אותו כאירוע מכונן של קולנוע אומנותי מודרניסטי, קטן ורגיש, ישראלי אותנטי אבל גם כזה שמבטא את הזרמים האומנותיים המובילים של התקופה. אבל הבעיה הייתה שבאופן שבו תעשיית הקולנוע בארץ פעלה, עם האג'נדה המסחרית, לא היה סיכוי לעשות זאת, כי המדינה תקצבה סרטים לפי הכרטיסים שנמכרו". 

"הדבר היוצא מן הכלל בסרט זו השפה העברית", אומר שניצר. "זו פעם ראשונה בקולנוע הישראלי שהשפה העברית יושבת כל כך טוב בפי השחקנים. שפה יומיומית, בניגוד לשפה סאטירית, קשה ליצור בסרט. כיום לצעירים קשה להבין את זה, אבל בשעתו העברית נחשבה לשפה שאינה ידידותית לקולנוע, או שפה גבוהה מדי או נמוכה מדי. לא מצאו את הגובה הנכון של שפה שבני אדם מדברים בה, והפנר הוא הראשון שהצליח לעשות זאת. עיקר העניין בסרט הוא הבנת החברה הישראלית. הסרט השכיל לחדור לתוך ההבנה הזו של מה זה הדור השני, הדור שאחרי מלחמת העצמאות, הדור שקיבל את המדינה כמובנת מאליה, הדור שבעצם ירש מהוריו את הססמאות החלוציות למיניהן על שחרור הארץ, הגשמה ויתר החארטות של תקופת הקרן הקיימת.

"היו שני במאים שבאותה שנה טיפלו בשני היבטים שונים באותו עניין בדיוק: אורי זוהר ואברהם הפנר. כל אחד מהם, בדרכו העקמומית, הגיע לאותה מסקנה, שדור ההמשך, כלומר הצבר, הוא לא צבר גאה אלא צבר כפוף, צבר שלא שווה כלום, צבר אימפוטנט. ב'מציצים' יש לצבר את הצינור שהוא משפריץ בעזרתו על בחורות צעירות, ואצל הפנר יש חבר'ה שמחפשים את העבר המפואר שאמרו להם שיהיה להם בעתיד. הדור הזה, שהוא בעצם דור של כלומניקים, הדור הצברי הראשון, מחפש את הזנב של עצמו וכל מה שהוא מוצא זו שבירה של חלומות המדינה שהוריו, שייסדו אותה או לחמו לכינונה, הבטיחו לו שיתגשמו. בסצינת הסיום של הסרט, כשבני שפיץ עולה במדרגות הנעות הישנות של נתב"ג ומקלל 'כוס אמק וקס', הוא בעצם מתכוון 'כוס אמק' של החלומות הציוניים האלה. לא עשו אז סרטים כאלה וגם היום לא טווים סרטים חכמים כאלה במין חוטים דקים, לא דידקטיים, לא תועמלניים ולא פדגוגיים. הוא הצליח בסרט הזה להעביר את כל מה שהוא חושב על הדור של הצברים".

גילוי הבלוף והיומרות 

יש מי שלא שותף להתרגשות הגדולה מהסרט. למשל חוקרת הקולנוע ד"ר מירי טלמון, מרצה בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר "בלוז לצבר האבוד", העוסק בחבורות נוסטלגיה בקולנוע הישראלי. "העמדה הלא פופולרית במילייה האקדמי שלי אומרת שמה שקיים בזיכרון התרבותי הקולקטיבי, מה שמקבל קאנוניזציה על ידי העם ולא על ידי המבקרים, הוא סרט חשוב. הסרט של דניאל וקס הוא איכותי, מעולה ואליטיסט, אך חשוב רק למילייה שהוא פנה אליו", היא אומרת.

"אני לא יודעת מה הוא אומר לדור הנוכחי. הוא לא פונה לתרבות העממית הפופולרית, ואני לא אומרת את זה לגנאי. הסרט לא הפך לטקסט מיתולוגי מעל הזמן, אלא הוא מעוגן בזמנו ופונה למגזר דורי ולקבוצה חברתית מסוימת. מבחן הזמן הוא מבחן התרבות ובזה הוא לא נכנס לקאנון הקולנועי. הסרט הוא קינה של הפנר ובני דורו על משהו שאבד ואיננו עוד, התרפקות נוסטלגית. גם 'אסקימו לימון' הוא כזה. הוא נעשה אחרי מלחמת ההתשה ורגע לפני מלחמת יום הכיפורים, רגע לפני שכל המיתולוגיות של הצבר הצנחן והלוחם מתפרקות. שפיץ וחבריו מסתכלים במראה ורואים איך הם נראים. חלק מהם במקום מצוין בחיים שלהם, אבל מה שמטריד אותם זה לאן נעלם דניאל וקס ואיפה נעלמו הם עצמם. התום והטוהר של אותה ישראליות מתפרקת. הסרט הוא קינה על משהו שהתפרק בישראליות ברמה האלגורית. הרבה מהקולנוע הישראלי האיכותי הוא ביקורתי מהשמאל ומהפרספקטיבה של השמאלנים האשכנזים הוותיקים".

"גם הפנר עצמו חשב שעשו מהסרט הזה יותר מדי ולא ראה בו הסרט הטוב ביותר שלו", מוסיף פרחומובסקי. "אנשים 'הלבישו' על הסרט יותר ממה שהיה בו והפכו אותו לסמל. וכן, הוא חכם ויפה ומעניין, אבל יש בו לא מעט דברים שצורמים לעין כיום. למשל, המשחק של חלק גדול מהשחקנים. הפנר בחר בכוונה בשחקנים לא מקצועיים, אבל זה לא עומד במבחן הזמן. הוא אומנם נבחר לסרט הישראלי הטוב של כל הזמנים, אבל לדעתי הוא לא מתחרה על המקום הזה. ועדיין, יש אנשים שנשבעים בו, בעיקר מהגווארדיה הוותיקה ששומרת לו אמונים משנות ה־70".

"אבא שלי לא היה גאה במיוחד בסרט, לא יותר מסרטיו האחרים", מציינת גם בתו של הפנר, התסריטאית מאיה הפנר. "הוא היה איש של עתיד ולא של עבר. עשה סרט ועבר לחשוב וליצור את הפרויקט הבא. מה גם שהסרט הזה לא עורר הדים מיוחדים כשיצא. ככל שעברו השנים ורק בשלב די מאוחר הסרט הפך לקלאסיקה וזכה להרבה התייחסויות ושבחים. מבחינתי, הייחוד של הסרט הוא כמובן ההשתתפות של אמא שלי בו. זאת חוויה משונה ונהדרת לראות את אמא שלי צעירה ויפה כל כך. ממש סוג של מתנה".

"המהות בסרט בשבילי הייתה הגילוי של הבלוף ושל היומרות", טוענת אברמסון. "כשהחבורה הייתה צעירה, המחשבה שלהם הייתה לתקן את העולם ולדבר מילים גבוהות - וזה התנפץ בסוף הסרט. גם הזמר הגדול והמפורסם מאמריקה הוא לא כזה גדול בארץ. הסרט מציג התנגדות לתרבות העמדת הפנים והיומרות, ויש בזה משהו מאוד ישראלי. כולנו בני אדם ואף אחד לא כזה גדול". 

סרט של אשכנזים 

אלירן עדיין חי בארצות הברית, מגיח לישראל מפעם לפעם. ייני עבר בשנות ה־70 להתגורר בצרפת ועבד שם במשך כשמונה שנים. כשחזר, כיכב בהצגה "עלובי החיים" אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה של הקריירה שהייתה לו לפני שעזב. הוא נפטר בשנה שעברה. אמנון מסקין, שמגלם את דניאל וקס, התגורר בארצות הברית למשך שתי תקופות, כשחזר, לא הצליח להתניע בצורה משמעותית את הקריירה. שחר שקע בדיכאון ונפטר כשהוא מיוסר, כמעט כמו הדמות שגילם בסרט. הארבעה, בני אותו דור של הפנר, ביכו בסרט את הדור שלהם שהיה, השתנה ונעלם, וגם בחיים היו שחשו כך. 

"זה סרט של אשכנזים תל אביבים, לטוב ולרע, בעיקר לרע, כי הם מעונבים ולא עסיסיים במיוחד", אומר פרחומובסקי. "הם לא טיפוסים שאתה נהנה לראות אותם, אלא טיפוסים שמתייסרים בשאלות רנדומליות, שלא שונים מהמקבילים שלהם בקולנוע האירופי".

"ב'מציצים' יש שני כוכבי־על: אורי זוהר ואריק איינשטיין, ואפשר להזדהות איתם בכל גיל", אומר שניצר. "השפה שלהם ליצנית, לעומת השפה המעודנת שב'דניאל וקס'. ובעוד ב'מציצים' הגיבורים מסתובבים בבגדי ים ומציצים לנשים עירומות, ב'דניאל וקס' הגיבורים מקלפים את הקליפות הבדויות שהם עטו על עצמם. 'מציצים' הרבה יותר נגיש לקהל וקצב הסצינות בו הצליח לגבור על 50 השנה שחלפו מאז יציאתו. הקצב של 'דניאל וקס', לעומת זאת, שמלכתחילה היה אטי בהרבה קשה יותר לצופה הצעיר וחסר הסבלנות.

"מאחר שהוא לא עשה בחייו סרט בורקס, הוא לא נודע מעבר לחוג מצומצם. את המוניטין שלו הוא רכש בחוג לקולנוע, כשהפך למנטור של סטודנטים לקולנוע ולימד אותם כתיבת תסריט ובניית סצינה. בסרטים הוא ויתר על הקהל הרחב וזרע את הזרעים שלו באמצעות הסטודנטים, הקולנוענים של הדור הבא. כשאתה אומר היום לאדם צעיר שלא למד בחוג לקולנוע את השם 'אברהם הפנר' - הוא לא יודע מי זה. לצערי העמוק".