סטפן בריזה הוא אולי הקולנוען הכי מחויב פוליטית שפועל כיום בצרפת. אני מרשה לעצמי לומר גם כי הוא אחד הבמאים הצרפתים האהובים על מאיר שניצר האגדי, שהמשיך לשבח את סרטיו גם בתקופה שבה כבר נדמה כי התייאש מהתוצרת של הקולנוע העכשווי.
השבוע עלה כאן סרטו החדש של בריזה, "עולם אחר". הסרט משלים טרילוגיה שהתחילה עם "ערכו של אדם", שהופץ בישראל, והמשיכה עם "מלחמה", שהסתפק בהקרנות סינמטקיות. המשותף לשלושת הסרטים: כולם חושפים את העוולות של העולם התאגידי, וכולם תוקפים את הקפיטליזם החזירי. בכולם מככב ונסן לנדון, וכולם ערכו את הבכורה העולמית שלהם על במה יוקרתית - פסטיבל קאן או פסטיבל ונציה.
ההבדל הוא שבשני הסרטים הראשונים הכוכב גילם גיבור של מעמד הפועלים. ב"ערכו של אדם" הוא שיחק מובטל טרי, שלא מוצא עבודה ההולמת את כישוריו, ומתחיל לעבוד כמאבטח בסופר; וב"מלחמה" פועל פשוט שנלחם נגד סגירת המפעל שלו. ב"עולם אחר", לעומת זאת, הדמות בגילומו היא לא מהמפוטרים, אלא מהמפטרים. הכוכב הצרפתי משחק כאן מנהל במפעל צרפתי השייך לתאגיד אמריקאי ענק, שכבר דרש ממנו לשלוח מכתבי פיטורים לרבים וטובים מעובדיו, ועכשיו דורש ממנו להיפטר מעשרות עובדים נוספים, אף שהוא זקוק להם והם זקוקים לו.
בדומה לשני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, גם "עולם אחר" מתאר כיצד הגיבור מנסה לשמור על צלם אנוש בג'ונגל הכלכלי העכשווי. ב"ערכו של אדם", המאבטח בסופר גילה שמנהליו מצפים ממנו לרדוף ללא רחם אחר עמיתים ולקוחות עניים, ועמד בפני ברירה - לפעול לפי ההוראות או לחזור לשוק האבטלה. בסרט הזה, הדילמה דומה - המנהל יודע שאם לא יערוף את ראשם של אלה שתחתיו, הוא עצמו יאבד את עבודתו.
"עולם אחר" מתאר גם את הרקע האישי של הגיבור, שמחדד את הקונפליקט שלו.
הוא עובר תהליך גירושים מורכב. את זוגתו מגלמת סנדרין קיברלן, שהיא במקרה פרודתו במציאות של לנדון, וכבר שיתפה איתו פעולה בסרטים קודמים. לשניים בת שחיה בניכר ובן שסובל מקריסה נפשית וזקוק לתמיכתם. בקיצור, המנהל ממש לא יכול להרשות לעצמו להפסיד את עבודתו המכניסה, שכן יש לו הרבה חשבונות לשלם, אבל הוא גם לא יכול להרשות לעצמו לשמור עליה במחיר בגידה בכל הערכים שבהם האמין ובאנשים שעבדו עמו שנים.
"עולם אחר" לא מסתיר לרגע את הכוונות שלו. הוא רוצה להראות לנו באיזה עולם אנו חיים - עולם שבו מנהל־על שיושב באמריקה יכול במחי שיחת זום להורות למנהל מפעל בצרפת לשלוח עשרות אנשים הביתה ולצמצם את כוח האדם באופן שיגרום למי שיישארו לקרוס מרוב עומס עבודה. כל זה אף על פי שהחברה רווחית ורק כדי להגדיל את הרווחים הנאים גם כך של קומץ בעלי המניות. הוא רוצה להתסיס אותנו נגד העולם הזה, הוא רוצה שנבער מרוב זעם - והוא משיג את מטרתו.
הדרמה הזו בנויה מסצינות ארוכות ומדיאלוגים ארוכים, אבל לא משעממת לרגע. הירידה לפרטים מאפשרת הצצה מרתקת למנגנון הפיטורים של התאגידים הבינלאומיים. הדיאלוגים מיטיבים לתפוס את השפה הייחודית והלוליינית שהחברות הללו פיתחו כדי לכבס את מעשיהן.
גם הביצוע מצוין: הבימוי של בריזה סוחף, והוא מיטיב ללהק ולעבוד עם שחקניו.
לנדון הוא אחד השחקנים האירופיים הטובים בדורו, ולא סתם מינו אותו באביב האחרון לכהן כיו"ר חבר השופטים בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. גם פה התצוגה שלו מחשמלת, וכך גם של אנשי הצוות האחרים, חלקם לא שחקנים מקצועיים: מרי דרוקר, שמגלמת את אחת המנהלות הכי בכירות, קרות ואופורטוניסטיות בתאגיד, היא בכלל עיתונאית ותיקה. אגב, כמו לנדון, גם היא בת למשפחה יהודית מיוחסת.
האם "עולם אחר" יצליח לשנות את העולם? ברור שלא, אבל גם לא צריך לזלזל בו. הוא מצביע על בעיה קיימת ומביא לידי ביטוי סנטימנט קיים. לא סתם קיבלו מועמדי השמאל הרדיקלי האנטי־קפיטליסטי רבע מהקולות בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות צרפת באביב האחרון.
סרט צרפתי נוסף שעלה אצלנו בשבוע האחרון הוא "דלישס". במקרה זה מדובר בדרמה תקופתית, המתרחשת בשלהי המאה ה־18 ומתארת את סיפור הקמתה של המסעדה הראשונה בעולם. היה היה טבח בשם מנסרון, שבישל בנאמנות לדוכס משמפור, עד שיום אחד עשה את טעות חייו והעז להגיש לשולחן תפוחי אדמה בכמהין, בימים שבהם מאכלים מהאדמה נחשבו נחותים. האצולה הפכה אותו לחוכא ואטלולא, וגירשה אותו בבושת פנים אל הפרובינציה.
באותם ימים האצולה גם הניחה שרק היא יודעת להעריך את נפלאות הבישול, ולכן אין טעם להשקיע במטבחים מחוץ לארמונות. העמך, לפי התפיסה הזו, יכולים להסתפק בלחם צר ומים לחץ. אך השף המהולל מנצל את גלותו בפרובינציה כדי לבשל לנוודים הנקרים בדרכו, ובעידודו של בנו ושל אישה מסתורית המגיעה למקום, משתכנע כי מגיע להם יותר, ולאט־לאט משקיע יותר ויותר בהתקנת הסעודות ובצלחות שלהם, עד שהוא מניח את היסודות לעולם המסעדנות המודרני.
הסרט כמובן עורך דרמטיזציה ורומנטיזציה לאירועים שהיו באמת, וגם משחק קצת עם לוח הזמנים. הקמת המסעדה חופפת אצלו לדעיכתה של האצולה, והכל מגיע לשיא רגע לפני המהפכה הצרפתית. כך מתאפשר ל"דלישס" להפוך לאלגוריה: הדמוקרטיזציה של האוכל משמשת כאן משל לדמוקרטיזציה של צרפת כולה, ואולי אף של העולם כולו.
כשמביטים בכרזה של "דלישס", קוראים את השם שלו ורואים תמונות של שפים צרפתים מחייכים, אפשר לחשוד בו כי מדובר בקומדיה קלילה - אך למעשה זוהי דרמה מאופקת, שמתנהלת בקצב אטי ונמנעת מ"פורנו אוכל". הבמאי אריק בנרד גם כתב את התסריט עם ניקולה בוקריף, והשניים מעדיפים לחפור במקומות עמוקים יותר, ומוציאים תחת ידיהם תבשיל שמגרה את השכל יותר מאשר את החך. הם עושים זאת בעזרת תסריט שנון, שחזור תקופתי מרשים ותצוגות משחק מעולות.
את ההצגה גונב שחקן משנה: בנז'מן לווארן, מהשחקנים הצעירים העולים בצרפת, בתור הדוכס המרושע שמשפיל את השף פורץ הדרך בגלל המנה החתרנית שבישל. קשה שלא להעריץ סרט שבו האירוע המחולל הוא הכנה של תפוחי אדמה בכמהין. בשביל מה יש קולנוע צרפתי אם לא בשביל סרטים כאלה?