כשבועיים וחצי לפני טקס פרסי אופיר עולה לאקרנים "סינמה סבאיא", שמועמד בקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר וב־11 קטגוריות נוספות. הוא ראוי לכל אחת מתריסר המועמדויות שקיבל, ואם וכאשר - יהיה ראוי גם לכל פרס. בדומה ל"קריוקי", אחד המתחרים העיקריים מולו, גם שמו של הסרט הזה לא בעברית.
במקרה שלו, מדובר בשילוב של אנגלית וערבית. "סינמה" זה קולנוע כמובן, ו"סבאיא", בתרגום מילולי מערבית - בנות. כמשתמע מן השם, הוא עוסק בקולנוענית יהודייה המנחה סדנת צילום וידיאו באזור הצפון. התלמידות שלה הן שמונה נשים בגילים שונים, כולן עובדות עירייה שהגיעו קודם כל בשביל גמול השתלמות, ויש בהן יהודיות וערביות.
בין היהודיות יש אישה נשואה ואם לילדים, שהיא ממש נערת פוסטר של הבורגנות הישראלית החדשה, אבל גם ביסקסואלית שמעולם לא התמסדה, אישה שסבלה מאלימות במשפחה ואישה שמוצאה מחבר העמים, שנאלצה לחזור לגור אצל הוריה. בין הנשים הערביות יש שתיים שעוטות חיג'אב ושתיים שלא, כשאחת מהן חיה בזוגיות פטריארכלית במיוחד: למרות כל תחנוניה, בן זוגה לא מסכים שתוציא רישיון נהיגה. דרך שמונה הנשים הללו עוסק הסרט בשלל סוגיות פוליטיות וחברתיות.
אחת מהן היא חוסר השוויון בין יהודים/ות וערבים/ות, שמתגלה כבר בתחילת הסדנה. מתברר כי השיעורים יתנהלו בעברית. משתתפת ערבייה צעירה מוחה ושואלת איך זה יכול להיות. חברתה המבוגרת יותר, ערבייה שכבר התרגלה לעיוות הזה, מפטירה "אנחנו יודעות עברית והן לא יודעות ערבית, אז זה יהיה בעברית. ככה זה".
הסרט נוגע באי־השוויון ובסוגיות אחרות גם בכמה מקומות נוספים, אבל הוא לא מתיימר להרכיב פסיפס של החברה הישראלית ולא מפריח ססמאות על אחווה ודו־קיום. קל היה ליפול למלכודות האלה, אבל "סינמה סבאיא" הציב לעצמו מטרות מורכבות בהרבה. אין כאן עוד עיבוד מודרני של "ליזיסטרטה". הנשים לא מתאגדות ויוצאות החוצה מהסדנה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.
הרבה סרטים ישראליים נעו על המתח שבין המרחב הציבורי לפרטי, והייחוד של "סינמה סבאיא" הוא שהוא לא יוצא לרגע מהמרחב הפרטי, ולמה שמתרחש בו אין בהכרח השפעה על המציאות החיצונית. במרחב הזה אנו פוגשים רק את מנחת הסדנה ואת תלמידותיה. גברים, אם בכלל, מגיחים רק לרגע בסיפורים שלהן או בתרגילים שהן מצלמות במסגרת הלימודים. בכך, דומה היצירה הישראלית הזו ל"דיוקן של נערה עולה באש", הסרט הצרפתי הטוב של העשור הקודם, שגם בו לא ראו כמעט דמויות של גברים. כמוהו, גם הוא יוצר מעין אוטופיה, שבה הפטריארכיה לא קיימת, או לפחות לא נוכחת פיזית.
מכיוון שהסרט מתרחש אך ורק במרחב האוטופי הזה, שבו אין שום דבר מעבר למורה, לתלמידות ולמצלמות וידיאו, ברור כי הנושא שלו אינו "החברה הישראלית" - הוא עוסק בסוגיות אוניברסליות יותר. שאלה אחת היא שאלה אתית. האם מנחת הסדנה פועלת מתוך שליחות, או שהיא בעצם מנצלת את התלמידות שלה? באיזשהו שלב מתברר כי היא כל כך התרשמה מהחומרים שתלמידותיה הביאו, עד שחשבה להשתמש בהם לצורך סרט פרי עטה - בדיוק כמו הסרט הזה, כמובן. החניכות לא מתלהבות מהחדירה לפרטיות, ומסרבות שתעשה זאת. כאן גם עולה השאלה: האם קיים סיפור כל כך טוב, שזה יהיה בזבוז לא לספר אותו לעולם?
שאלה אחרת היא לא אתית, אלא קשורה בכוחו של המבט. לומר ש"סינמה סבאיא" ממחיש את כוחה של המצלמה ושל הקולנוע זה מובן מאליו. המהלך שלו מורכב יותר. לאורך ההיסטוריה וגם היום שולט בקולנוע "המבט הגברי". גברים עומדים מאחורי המצלמה ומצלמים נשים, לא פעם במציצנות.
זו המחשה לפטריארכליות של החברה כולה, וגם המשך שלה. הנשים בסרט הזה הופכות את הקערה על פיה. הן מי שמחזיקות את המצלמה. הן מי שמצלמות - את עצמן, או את הגברים בחייהן, שעכשיו תורם להיות אלה שמציצים בחייהם. הנשים ב"סינמה סבאיא" הן לא "מוזה" של אף גבר. הן המחברות והן הנושא. גם בכך הוא דומה ל"דיוקן של נערה עולה באש".
זהו סרטה העלילתי הארוך הראשון של אורית פוקס-רותם. סרטיה הקצרים היו מצוינים כשלעצמם ויצרו ציפייה לבאות, והיא מימשה את ההבטחה בצורה המספקת ביותר. "סינמה סבאיא" מבריק גם בתוכן וגם בצורה. לא פעם, סרטים המתרחשים בדלתיים סגורות מתגלים כחיוורים ומונוטוניים. פה, עיצוב התמונה מתגלה כחגיגה של צבעים - אדום, ירוק וכחול מתערבבים בצורה שלא הייתה מביישת את אלמודובר.
יחד עם המלהקת עמנואל מאייר, אספה פוקס־רותם אנסמבל של שחקניות. בולטות בהן דאנה איבגי כמנחת הסדנה וג'ואנה סעיד כאחת מן החניכות שלה. שתיהן מועמדות לאופיר על עבודתן. הן ושאר כוכבות הסרט עושות עבודה יוצאת מן הכלל, והמצלמה מיטיבה להוציא את המיטב מפניהן מלאות ההבעה. לאורך רובו של "סינמה סבאיא" הגיבורות מחייכות, אבל רוב הזמן זה לא חיוך של אושר בלבד. המצלמה כאן מיטיבה להמחיש גם איזו קשת של רגשות יש במבט האנושי ובפרט בחיוך האנושי - מבוכה, סקרנות, השלמה ובעיקר ציפייה.
מי שיצפה להתפרצויות זעם, בכי וצחוק לא יקבל את מבוקשו. זה סרט שיש בו רק רגע שיא אחד, אבל הוא טעון בכל כך הרבה מתח, משמעות ועוצמה דרמטית, שאין צורך ברגעי שיא נוספים. זה גם רגע שחושף כי הכוח של המצלמה והאשליה הקולנועית יכול להיות מסוכן. "סינמה סבאיא" הוא סרט מורכב והגון מדי מכדי לטעון שקולנוע הוא הדרך לגאולה ותו לא.
לא הכל מושלם ב"סינמה סבאיא". לא פעם הוא נופל לסטריאוטיפים. זה נכון שהוא מדבר גם על גברים יהודים אלימים, אבל בסופו של דבר המקור של האלימות הגדולה ביותר מגיע מהגבר הערבי. יש בסופו גם התענגות קצת פולקלוריסטית על מוזיקה ערבית, כאילו שתפקידן של הנשים הערביות בכוח הוא "לעשות שמח" ולהוסיף צבע וריקודים. כל אלה נקודות למחשבה, אבל הן לא מבטלות את ערכו של הסרט, שהוא יצירת מופת לא רק בקנה מידה מקומי, אלא גם בקנה מידה בינלאומי.