כל מה שאני יכולה" הוא סרט נוקב וכואב על מערכת המשפט הישראלית ועל הצורה שבה היא מתייחסת לעבירות מין, לאשמים בהן ולקורבנות שלהן. זה סרט עלילתי ולא תיעודי, ומככבים בו שמות כמו אניה בוקשטיין ומוני מושונוב, אבל למרבה הצער, כל העוולות שמתוארות בו קרו וקורות במציאות. שירי נבו פרידנטל, שכתבה את התסריט שלו וביימה אותו, יודעת על מה היא מדברת. היא חוותה מקרוב את המציאות שהוא מתאר.
ראינו כבר כמה סרטים עלילתיים תוצרת הארץ על תרבות האונס ועל תקיפות מיניות, למשל “אישה עובדת" המצוין של מיכל אביעד. “כל מה שאני יכולה" נבדל מהם, כיוון שהוא עוסק בסוגיות הללו מנקודת המבט של פרקליטה המייצגת קורבן של עבירות מין. זה סיפור סמי־אוטוביוגרפי, כי התסריטאית־במאית נבו פרידנטל הייתה פרקליטה כזו בעצמה, עד שעזבה את אולם המשפט ועברה אל מאחורי המצלמה.
“הגעתי לפרקליטות עם תפיסת עולם נאיבית", אומרת היוצרת בראיון לקראת עליית סרטה לאקרנים בסוף השבוע. “עם הזמן הבנתי שזו מערכת עבשה וקפקאית. אין דבר קפקאי יותר ממנה. לא בגלל שרודפים אחרייך, אלא בגלל שזה מנגנון סופר־מורכב. לעתים נדירות יצאתי בתחושה של סיפוק. עזוב ‘צדק'. ‘צדק' זו בכלל מילה גסה, ויש פרקליטים שעל הדלת שלהם יש מדבקה: ‘צדק זה שם של כוכב'. לכל היותר ניסיתי להשיג משהו קרוב לזה, אבל הייתי בורג קטן מאוד במערכת גדולה".
אז נבו פרידנטל פרשה מהפרקליטות והלכה ללמוד קולנוע במנשר. “ההחלטה לעזוב התבשלה אצלי הרבה זמן. זו הייתה מבחינתי שאלה של להיות או לחדול", היא משחזרת. “אף אחד לא היה בהלם מזה שעזבתי. הריחו את הדבר הזה מתבשל. כשניגשתי לפרקליטת המחוז דאז, היא הבינה מה אני הולכת להגיד לה לפני שפתחתי את הפה".
עד כמה התקופה בפרקליטות שינתה אותך?
“במסגרת העבודה שלי למדתי איזה דברים איומים קורים מאחורי דלתות סגורות, וזה שיבש את תפיסת המציאות שלי. כשהייתי רואה משפחה כלשהי ברחוב, ישר הייתי מתחילה לשאול את עצמי מה באמת הולך אצלם. הייתה לי קולגה שאמרה לי משהו מטלטל: היא לא משאירה את הילדים שלה עם אבא של בן הזוג שלה. על פניו, להשאיר את הילדים עם סבא שלהם זה הדבר הכי טבעי ונורמלי בעולם, אבל אחרי כל מה שהיא שמעה - היא לא הייתה מסוגלת לעשות זאת".
הפרקליטה בסרט, בגילומה של בוקשטיין, מגינה על צעירה שהשכן שלה תקף אותה. זה קרה בנעוריה, אבל רק כעת, בעידודה של זוגתה החדשה, היא אזרה אומץ להעיד. מולה עומדים שופט לא ידידותי במיוחד ושני סנגורים בגילומם של מוני מושונוב וגל פרידמן, שנוקטים האשמת הקורבן ומנסים לצלוב אותה על הדוכן.
“הדמות הזו מבוססת באופן חלקי על מישהי שייצגתי, אם כי התיק שלה היה שונה לחלוטין ממה שאני מתארת בסרט", מספרת היוצרת. “היה בדמות שלה משהו מעורר השראה, כי היה בה משהו כל כך בועט ולא מתנצל. היא הייתה פשוט גדולה מהחיים, והסתכלתי עליה בהערצה. השיטה הישראלית נותנת המון מקום לחקירות נגדיות. הסנגורים נכנסו בה ונכנסו בה, והיא פשוט עמדה שם וירקה אש כמו דרקון. היא לא ניסתה להתחנף לאף אחד. לא לשופטת וגם לא אליי. גם שנים לאחר מכן הייתי מחפשת את הפנים שלה ברחוב. זו דמות שנצרבה בי עמוקות. אין פרקליטה בלי טראומה משנית".
למה החלטת שחוץ מהפרקליטה ומרשתה כל הנוכחים באולם יהיו גברים - שני הסנגורים והשופט?
“הייתה התלבטות, זה הרי לא תמיד ככה, אבל הרבה פעמים את באמת מוצאת את עצמך מול מועדון סגור של גברים, ולא רציתי לרכך את הדבר הזה. בתום אחת מהקרנות הטרום־בכורה, מישהו ניגש אליי ואמר ‘אחרי שצפיתי בסרט, אני מתבייש להיות גבר'. חשוב לי להגיד שאין בי שמץ של שנאת גברים. הרי יש לי שלושה בנים, והחברים הכי טובים שלי הם גברים. אני חושבת על הנושא הזה כל הזמן, ויש בי גם המון חמלה כלפי גברים. אני לא חושבת שקל להיות גבר בעולם הזה, ובטח לא במדינה הזו. נשים הן הקורבנות האולטימטיביות של העולם, אבל גברים נושאים סבל עצום - ומוכחש. זה עולם כוחני, ישראל היא מדינה כוחנית במיוחד, וגברים סובלים מהכוחניות הזו מגיל אפס".
את אחד הסנגורים, והאגרסיבי שביניהם, מגלם מוני מושונוב. בכוונה בחרת לתפקיד שחקן סימפטי ואהוב?
“הסנגור הוא לא רשע חד־ממדי מסרטי קומיקס, הוא נבל בשירות החוק, שעושה את העבודה שלו. כמובן שלא כל הסנגורים מתנהגים ככה, אבל מצד אחר ראיתי גם אכזריים יותר. היה לי נורא כיף לעבוד עם מוני, אבל היה לו קשה לעשות את הדמות הזו. היה רגע במהלך הצילומים שהוא בכה".
הגיבורה מתחילה קשר זוגי עם עורך דין בגילומו של רועי אסף, אבל היא לא התמסדה ואין לה ילדים, משהו שאמא שלה לוחצת לגביו, וזה גם הופך לנושא מרכזי בסרט. “הילדים שלי הם הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אבל אני יכולה להבין למה לגיבורה אין משפחה", אומרת על כך התסריטאית־במאית. “אל־הורות זה טאבו בחברה הישראלית, זה כמעט פשע, אבל מבחינת הדמות זה מרד אולטימטיבי, ואני יכולה להזדהות עם המרד הזה. כשאת עובדת במקום כמו הפרקליטות, רמת האמון שלך בעולם יורדת. את מגלה דברים כל כך איומים על העולם, שאפשר להבין מישהי שלא רוצה להביא ילדים לתוכו".
משהו השתנה במערכת המשפט הישראלית בעקבות ה־MeToo?
“הבנתי שהיה גל של תלונות, אבל רובן נסגרו. המערכת לא נותנת מענה אמיתי".
הסרט נקרא “כל מה שאני יכולה". מה הקולנוע יכול לעשות?
“אין לי אשליה שהסרט הזה, או כל סרט אחר, יכולים לשנות את העולם בכוחות עצמם, אבל מה האלטרנטיבה? לעשות רק סרטים מבדרים? בסופו של דבר, כל הסרטים ביחד יכולים ליצור איזו מסה קריטית שתהיה לה השפעה".