"במערב אין כל חדש" נחשב בצדק לאחד הספרים האנטי־מלחמתיים הגדולים אי־פעם, ובכלל לאחד הרומנים הקאנוניים של המאה הקודמת. הסופר הגרמני אריק פאול רמרק, תחת שם העט אריך מריה רמרק, התבסס על חוויותיו במלחמת העולם הראשונה כדי להציג את זוועות המלחמה וחוסר התוחלת שלה דרך עיניו של חייל פשוט.
הספר יצא לראשונה ב־1929, ומיד הפך לרב־מכר במולדתו ובשאר העולם, כולל בארצות הברית. אולפני יוניברסל מיהרו לרכוש את זכויות העיבוד שלו, תמורת סכום גבוה יחסית לאותם ימים, וכבר שנה לאחר מכן הגיע העיבוד הקולנועי הראשון שלו, שזכה אף הוא להערכה רבה בזמנו.
אף על פי שהעלילה עוסקת בצבא הגרמני, הסרט הקלאסי אמריקאי לחלוטין: הבמאי והשחקנים אמריקאים, והדיאלוגים הם בשפה האנגלית. זה נכון גם לגבי עיבוד נוסף, סרט טלוויזיה שיצא ב־1979, היה מועמד לשבעה פרסי אמי וזכה באחד.
עכשיו, לראשונה, הספר זוכה לעיבוד תוצרת גרמניה. הדיאלוגים בגרמנית; השחקנים גרמנים, כולל דניאל ברוהל, כנראה השחקן הגרמני המוכר ביותר בשני העשורים האחרונים, שפרץ ב"להתראות לנין" והופיע בין השאר בסרטי “הנוקמים"; והבמאי גרמני - אדוארד ברגר, שנחשב לאחד הכישרונות הגדולים בתעשייה הגרמנית של השנים האחרונות.
עם זאת, הסרט שייך לתאגיד אמריקאי - נטפליקס, ואחרי שעשה סיבוב קצר באולמות הקולנוע, בעיקר כדי שיוכל להתמודד על האוסקר, הוא עלה בסוף השבוע בשירות הסטרימינג.
קל להבין למה כל זה קורה דווקא עכשיו: בעידן שבו כל כך הרבה תוכן בשפות שונות ומשונות זוכה להצלחה בסטרימינג, השימוש בשפה הגרמנית כדי לעבד ספר גרמני הוא נכס ולא עול. בעבר זו הייתה מגבלה, אך כיום הסרט מקבל נקודות על האותנטיות שלו, ועל כך שהוא נבדל מהעיבודים ההוליוודיים הקודמים.
מעבר להיצמדות לשפת המקור, העיבוד הטרי ראוי גם להרבה שבחים אחרים. כל כך הרבה שבחים, שאפשר אפילו לצאת בהצהרה מפוצצת ולומר כך - “במערב אין כל חדש" (2022) הוא סרט המלחמה המרשים ביותר מאז “להציל את טוראי ריאן" (1998).
הקלאסיקה המודרנית של ספילברג עסקה במבצע הצלה. ב"במערב אין כל חדש" אין מבצע, אין הצלה ואין תקווה. הסרט, כמו הספר, עוקב אחר מיליוני חיילים הלכודים במלחמת חפירות, שבה המטרה היחידה היא להתקדם לכל היותר כמה מאות מטרים, שגם מהם לא תבוא הישועה. הוא מספר כיצד אותם חיילים ממשיכים להילחם ולהישחט גם כשברור כי גרמניה כבר הפסידה בקרב ותפסיד גם במלחמה. הוא מתאר כיצד גנרלים מבוגרים ומדושנים אוכלים סעודות מלכים בזמן שהם מורחים את הדיונים על הפסקת הלחימה, ובינתיים החיילים הפשוטים והצעירים מתייסרים בתנאים לא אנושיים, ודור שלם של גרמנים נמחק לו סתם כך.
בהשראת דברים שאמר פעם פרנסואה טריפו, מתנהל בעולם הקולנוע דיון ארוך שנים: האם אפשר לעשות סרט שיהיה באמת ובתמים אנטי־מלחמתי? הטענה המקובלת היא שכל סרט שעוסק במלחמה עושה לה אסתטיזציה ורומנטיזציה, ולכן מציג אותה באור חיובי.
ובכן, “במערב אין כל חדש" שולל את התזה הזו. אין בו שום דבר יפה ושום דבר רומנטי, וגם אין בו שמץ של הרואיות. הוא בנוי מרצף ארוך של סצינות מעוררות חלחלה. כל אחת ואחת מהן מיטיבה להציג את כל מה שרע במלחמת העולם הראשונה, ובמלחמות בכלל.
מעלה נוספת של הסרט היא הקורקטיות שלו. המקור הספרותי הוא, בסופו של דבר, רומן קצר למדי ונטול תעלולים. הגרסה הקולנועית לא קצרה - היא נמשכת כשעתיים ו־20 דקות, אבל גם כן נטולת גימיקים.
מעניין להשוות את “במערב אין כל חדש" לשני הסרטים המדוברים הקודמים שעסקו במלחמת העולם הראשונה - “1917" של סם מנדז ו"הם לא יזקינו" של פיטר ג'קסון. שניהם יצאו בשנים האחרונות, ושניהם התהדרו בגימיקים. הראשון השתמש בעריכה שגרמה לו להיראות כאילו צולם בשוט אחד, והשני לקח קטעי ארכיון נדירים ונשכחים מהמלחמה, ואז שיפץ, צבע אותם והצמיד להם סאונד בצורה שהעניקה להם חיים חדשים.
“במערב אין כל חדש" לא מוכר את עצמו בעזרת שום גימיק, וגם לא מנסה למכור לנו “חוויה". בניגוד להרבה סרטי מלחמה קודמים, התוצאה היא לא מעין לונה פארק שמבטיח להמחיש לנו כיצד הרגישו החיילים.
יותר מאשר חוויה, “במערב אין כל חדש" הוא מלאכת מחשבת. מצד אחד, זהו אפוס, שמתבונן מרחוק או למעלה במלחמת החפירות, ולוכד את ההיקף העצום של הטרגדיה. מצד אחר, יש בו תשומת לב מפעימה לפרטים הקטנים - דמות של אישה שמביטה באחד החיילים מכרזה התלויה על קיר; שעון התלוי על קיר אחר; ביצים שחייל מחביא בכיסו. לכל חפץ יש כאן משמעות, מילולית ומטאפורית, ברגע שבו הוא מופיע לראשונה וברגעים שיבואו אחר כך.
הבמאי אדוארד ברגר התחיל את דרכו בין השאר ב"Tarot", סדרת טלוויזיה שהפכה לפולחן בגרמניה, ומאז הספיק לעבוד בפרויקטים אמריקאיים רבים, כולל העיבוד דובר האנגלית ל"כבודו" הישראלי. לאור היכולות שהוא מפגין כאן, סביר להניח כי בקרוב הוא יהפוך לאחד השמות החמים בהוליווד. מרשימה עוד יותר היא העבודה של הצלם ג'יימס פרינד, בעל מלאכה בריטי שהיה אלמוני עד כה, אבל סביר להניח שיהיה מועמד לאוסקר על עבודתו כאן, ואולי גם יזכה בפסלון.
דניאל ברוהל, השם המוכר ביותר בסרט, מגלם את מתיאס ארצברגר, שניהל מטעם הצד הגרמני את המגעים להפסקת הלחימה, נחשב בשל כך לבוגד ונרצח בתחילת שנות ה־20. את החיילים הפשוטים מגלמים שחקנים מוכרים פחות, אך גם הם עושים עבודה מצוינת. האקספרסיביות שלהם מזכירה את “צא וראה", הסרט האנטי־מלחמתי המטלטל מכולם, שהשתמש אף הוא בהבעות פנים כדי להעביר את מה שאי אפשר להסביר במילים.
בהקשר זה, אולי הממד הכי ייחודי בסרט הוא המוזיקה שלו. בדרך כלל, הז'אנר המלחמתי משתמש בצלילים פומפוזיים, בומבסטיים או סנטימנטליים. כאן, המלחין הגרמני פולקר ברטלמן כתב מוזיקה מלחיצה ומבהילה, מהסוג שאופייני יותר לסרטי אימה. היא תורמת לבידול של “במערב אין כל חדש" מסרטים דומים, מכתיבה את הקצב שלו ומכינה את הקהל לרע מכל, שאכן מגיע.
זה לקח יותר מ־80 שנה, אבל בסופו של דבר תעשיית הקולנוע הגרמנית לקחה לידיה את אחד הספרים הגדולים שנכתבו במדינה, והפכה אותו לסרט. גרמניה חיבקה את הסרט הזה, וגם הגישה אותו לאוסקר כמועמד הרשמי שלה בקטגוריה הבינלאומית.
עם כל הכבוד לביקורתיות שיש ב"במערב אין כל חדש", אפשר להבין למה נוח לגרמניה לחבק דווקא את הסרט הזה. קודם כל, מסיבות ברורות, הגרמנים מעדיפים להתעסק במלחמת העולם הראשונה ולא במלחמת העולם השנייה.
השאלה היא גם איך הם עושים זאת. מתיאס ארצברגר, אותו מדינאי גרמני שנרצח בגלל מלחמתו על השלום, לא הופיע במקור הספרותי וגם לא בעיבודים הקודמים. אז למה הסרט בחר להוסיף אותו לקלחת, ואף להעניק לו מקום מרכזי? מן הסתם כי אם כבר הגרמנים צריכים לראות את ההיסטוריה שלהם על המסך, הם מעדיפים לראות את עצמם כקדושים מעונים.
הסרט גם נהנה להדגיש עד כמה תנאי הפסקת הלחימה היו משפילים מבחינת הגרמנים, ויותר מאשר רומז כי היו נסיבות מקילות לעליית הנאציזם, מה שכמובן תורם גם כן למירוק המצפון הגרמני. ובמילים אחרות: מרבים לדבר על “גרמניה אחרת", אבל העיבוד הטרי הזה ממחיש כי גם בגרמניה אין כל חדש.