פעם בעשור כתב העת הבריטי "סייט אן סאונד" עורך משאל מקיף בקרב אנשי קולנוע לקביעת 100 הסרטים הגדולים בכל הזמנים. התור של העשור הנוכחי הגיע, והתוצאות העדכניות צפויות להתפרסם בסוף השבוע הזה. בפעם הקודמת את המקום הראשון תפס "ורטיגו" ואת השני "האזרח קיין", וגם אם יהיו תהפוכות בצמרת, סביר להניח שהשניים ישמרו על מקומם בעשירייה הראשונה.
מה עוד משותף לשני הסרטים? שניהם כשלו בקופות בזמן אמת, מה שלא מנע מהם להיכנס לפנתאון. כך גם קרה לסרטים רבים אחרים, שלא מילאו אולמות, אבל עם הזמן הפכו לפולחן. אומנות היא דינמית ואפילו נצחית, ודינו של סרט לא נקבע מיידית.
כתבי קולנוע יודעים את זה, או אמורים לדעת את זה. ובכל זאת, בכל פעם שסרט נכשל בקופות - הם ממהרים למסגר את זה כקטסטרופה ולהסביר שאם איש לא ראה את הסרט עכשיו, איש לא יראה אותו לעולם.
למה הם עושים את זה? כי אנשים אוהבים להעמיד פנים שיש להם זיכרון קצר, אוהבים לצאת עם כותרות מפוצצות ואוהבים לשמוח לאיד, כמובן. לפעמים נוספות לכך גם סיבות אחרות - כמו למשל במקרה של "מילה שלה", שעלה לאקרנים לפני שבועיים ולמרבה הצער, התרסק בקופות.
זהו סרט עלילתי, המציג את אחורי הקלעים של התחקיר שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" על פשעיו המיניים של הארווי ויינשטיין. הוא עושה זאת מהפרספקטיבה של העיתונאיות שחתומות עליו - ג'ודי קנטור ומייגן טוהי. השתיים נכנסו להיסטוריה גם בגלל ההישג העיתונאי, וגם בגלל שהכתבה שלהם הובילה לתנועת Me Too.
ה־Me Too טלטל את העולם, אבל כמעט שלא ראינו סרטים עם זיקה אליו, וגם המעטים שנעשו - לא הצליחו בקופות. "מילה שלה" מצטרף למועדון, ואפשר להבין למה הוא נכשל ואפשר גם להבין למה יש מי שחוגגים את כישלונו.
הסיבה לכך היא שגם בחוגים ה"ליברליים", כלומר גם ואולי אפילו בעיקר בקהילת הקולנוע, רבים מתהלכים עם התחושה ש"הפמיניסטיות האלה הלכו רחוק מדי עם ה־Me Too שלהן". הם לא יעזו לכתוב את זה כמובן, אבל כשתהיה הזדמנות - הם בהחלט ישמחו להתעלם מסרט רלוונטי, ולהתייחס לקיומו רק כשהוא בדרכו החוצה מהמסך הגדול.
"מילה שלה" עדיין מציג כרגע באולמות, והלוואי שתראו אותו בהם, אבל בקרוב יעשה את דרכו לסטרימינג בזנב שמוט. אולי הוא ימצא את הקהל שלו שם, ואולי זה יקרה רק בעוד עשור - כשהחברה שלנו תהיה בשלה להתמודד עם הנושאים שבהם הוא עוסק. וכן, אולי זה גם לא יקרה לעולם, וחבל שכך. ההפסד כולו שלנו.
"מילה שלה" הוא סרט סוחף, מטלטל, מרגש ומעורר מחשבה, שנשאר עם הקהל הרבה אחרי הצפייה. הוא מוכיח שהעיתונות לא מתה וגם ז'אנר סרטי העיתונות עדיין בחיים. שותפות לו כמה מהנשים המוכשרות בתעשייה: השחקניות זואי קאזאן בדמותה של קנטור וקארי מליגן בדמותה של טוהיי, הצלמת נטשה ברייר והבמאית הגרמנייה מריה שרדר, שפרצה בזירה הבינלאומית הודות ל"המורדת" עם שירה האס והיא אחת מהשמות הבולטים כרגע בתעשייה.
ההבנה של שרדר במבע הקולנועי ניכרת גם ב"מילה שלה". המהלכים האומנותיים שלה מרתקים מבחינה מוסרית, אנושית ואומנותית. קודם כל, היא בחרה שלא להציג בסרט את דמותו של ויינשטיין עצמו. אנחנו שומעים את קולו פה ושם ורואים אותו מהגב שלו פעם אחת - אבל לא יותר מזה.
אומנם מזכירים את שמו של המפיק האימתני כמעט בכל סצינה בסרט, אבל אם שרדר הייתה מציגה אותו, התיאור שלו היה עלול להיות קריקטורי מדי מצד אחד, או סימפטי מדי מצד אחר, שלא לדבר על סטריאוטיפים אנטישמיים שקל ליפול בהם. מול השאלה איך מתארים מפלצת, שאלה שכל כך הרבה במאים כבר נפלו בה, הבמאית בוחרת פשוט לא להראות את המפלצת, כי לא מגיע לה הכבוד הזה, ולהשאיר אותה על תקן פיל בלתי נראה במרכז החדר.
בהמשך לכך, הסרט מספר על עשרות פשעים מיניים שביצע ויינשטיין, אבל אף פעם לא מראה אותם. אנחנו שומעים את העדויות, ולעתים גם רואים את הנשים לאחר התקיפה, אבל לא חוזים בדבר עצמו. שרדר אמרה כי הדבר האחרון שהקולנוע צריך הוא עוד סצינת אונס, וזה נכון. כל כך הרבה סרטים חטאו באסתטיזציה של תקיפות מיניות, ולעתים אף הציגו אותן בצורה נצלנית ופורנוגרפית. "מילה שלה" מוכיח שאפשר גם אחרת.
הסרט נמנע גם מייפוי המציאות של העיתונות. כל מי שהזדמן לו לעבוד במערכת עיתון, מגחך בדרך כלל מול הייצוגים שלה בקולנוע. אצל שרדר, אין מכונות כתיבה, אין אנשים שמעשנים בחניון ואין נאומים מלאי פאתוס באמצע המשרד. אפילו "הניו יורק טיימס" נראה אצלה כמו סניף שירות לקוחות של תן ביס. אפילו עורכת בכירה ב"ניו יורק טיימס" עובדת על מחשב נייד חסר חן. גם רחובות ניו יורק נטולים כאן כל שמץ של רומנטיקה. "מילה שלה" אף פעם לא שוכח מה הוא - סרט על תחקיר על אודות שורה ארוכה של תקיפות מיניות מזעזעות. כיאה לכך, הוא מתרחק ככל האפשר מרומנטיזציה של הפרשה הזו ושל מה שסובב אותה.
ולסיכום: הסרט גם מביא לידי ביטוי את הזיקה ארוכת השנים של שרדר ליהדות, שכבר באה לידי ביטוי ב"המורדת" וקודם לכן ב"חיי אהבה", סרט שביימה בתחילת דרכה כיוצרת על פי ספר של צרויה שלו. ג'ודי קנטור יהודייה, ו"מילה שלה" מדגיש זאת. היא מדליקה נרות שבת באחת הסצינות הראשונות, ולאחר מכן מדברת על הפעם הראשונה שבה ראתה שלסבתה ניצולת השואה יש מספר על היד. אלה לא סתם אנקדוטות: כיאה לזהות היהודית־אמריקאית שלה, העיתונאית גדלה על ערכים ליברליים ועל משנת "תיקון עולם", והם תרמו לעיצוב התודעה שלה והיו נר לרגליה בתחקיריה.
בסצינות אחרות, קנטור מציינת שלא רק היא עצמה יהודייה, אלא גם ויינשטיין וצוותו, שמנסים לדבר אליה כ"יהודים אל יהודים" ולהשתמש בזהות המשותפת כדי להוריד אותה מהתחקיר. וכך, "מילה שלה" הופך גם לסרט על אישה שהיא גאווה לעם היהודי, וגבר שהוא בושה לעם היהודי.