שואב אבק רובוטי הוא מצרך חובה אצל כל משפחה ישראלית במעמד הביניים ומעלה, אבל כמעט לא זכה עדיין לייצוגים תרבותיים. “אזרח מודאג", סרטו של עידן חגואל שעלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון לאחר בכורה עולמית בפסטיבל ברלין ובכורה מקומית בפסטיבל ירושלים, מתקן את העוול הזה כבר בסצינה הראשונה שלו. המכשיר החשמלי הוא הדבר הראשון שאנחנו רואים, וסביר להניח שזה לא מקרי. הוא ניצב כאן כסמל של הבורגנות המקומית, שהסרט יפרק לגורמים במשך 80 הדקות הבאות.
מיד בהמשך, אנחנו זוכים גם להכיר את הבעלים הגאים של שואב האבק, ובכלל לא מתפלאים לגלות במי מדובר. יש לנו עסק עם נערי פוסטר של הליברליות הישראלית הפריבילגית: בן ורז, זוג לבנבן שחי יחד בדרום בתל אביב בדירה מעוצבת למשעי, בדיוק כמו הבגדים והגוף שלהם, שאותו אחד מהם מטפח במכון כושר. רוב התושבים בשכונה, בינתיים, הם מהגרים מאפריקה, אבל סוכן הנדל"ן מבטיח שבקרוב זה ישתנה והאזור יהפוך ל"מקום הכי חם בעיר".
הזוג הגאה מזמין לארוחת ערב זוג סטרייטים. הגבר לחוץ ממה שהוא רואה סביבו ברחוב, ומזיע בכניסה לבניין עד שפותחים לו את השער. האישה רגועה יותר, אבל עושה פרצוף כשחבריה מספרים לה כי הם נכנסים להליך פונדקאות, ותוהה אם לא מדובר בניצול של הפונדקאית.
בזמן שההליך בעיצומו, דרמה אחרת מטלטלת את חייו של אחד מהגיבורים. הוא רואה מהחלון את אחד המהגרים נשען על עץ ברחוב. בהיותו “אזרח מודאג", כמשתמע משם הסרט, ובעיקר בהיותו ליברל נאור שדואג לעצים יותר מאשר לאנשים, ידידנו מתקשר לעירייה ומבקש שיטפלו בזה - והם אכן מטפלים, באלימות חסרת פרופורציות המאפיינת את אזורנו לאחרונה. כעת, הגיבור הנאור ייאלץ להתמודד עם רגשות האשם על מחול האלימות שהתחיל בגללו.
תחושת אשמה של פריבילגים היא כנראה הסנטימנט הכי נפוץ בתרבות הפופולרית של השנים האחרונות - מ"משולש העצבות" דרך “הלוטוס הלבן" ועד הסרט הזה. הייחוד של “אזרח מודאג" שהוא מציב את כל זה בקונטקסט ישראלי ספציפי, וגם שהוא לא מסתפק בחרטה אחת בלבד.
הגיבורים כאן חשים שהם שותפים לעוולות שונות ומשונות: הניצול של הפונדקאית, הג'נטריפיקציה של השכונה והפגיעה במהגר שנשען על עץ.
לכך, התסריט של חגואל מוסיף רובד נוסף. תחושת הרפיסות של הגיבור, שלוקח חלק פסיבי בכל העוולות מסביבו במקום להתקומם נגדן, פוגעת בזוגיות שלו ובתפקודו המיני. רק כשהוא מתחיל לקחת אחריות על מעשיו ועל הנעשה מסביבו, מתעורר בו מחדש החשק הארוטי, שבקונטקסט של הסרט הכרחי לתפעול הליך הפנודקאות, וכך “אזרח מודאג" גם הופך לסרט על הקשר בין הקולקטיבי לאישי והפוליטי למיני.
התסריט של חגואל מורכב ומבריק. הוא מצליח להיות שנון וחריף בלי להתנשא על הדמויות או להשפיל אותן, והביצוע שלו מזהיר. הבמאי מיטיב להשתמש בכל אמצעי המבע. הסרט סוחף לכל אורך 80 דקותיו, ומלא עוצמה, כוח ושאר רוח. המוזיקה היא הדובדבן שבקצפת. “אזרח מודאג" משתמש במוזיקה מקורית שכתבה זואי פולנסקי, ומוסיפה לתוצאה דרמה, מסתוריות ומלנכוליה, וכן בכמה להיטים מוכרים, שהנוכחות שלהם כאן מפתיעה.
כדי להדגים את אופיו ואת כוחו של “אזרח מודאג", אבקש להשתמש בסצינה אחת מתוכו. זה לא יהיה ספוילר, כי היא מופיעה כבר בתחילתו וגם בקליפים שהפקת הסרט שחררה כחלק מקמפיין השיווק שלו. גם אין לה בהכרח קשר להתפתחות העלילה. מה התפקיד שלה? זו שאלה טובה, המעידה על האמביוולנטיות שקיימת לאורכה של הפנינה הזו.
ובכן, במהלך ארוחת הערב שבה הגיבורים מארחים את חבריהם הסטרייטים, זוג האורחים פוצח בריקוד, ומפזז לצלילי “אני מקפיצה" של האחיות מלול, שיר שלא שמענו קודם לכן בסרט ישראלי וכנראה לא ציפינו לראות דווקא בדרמת פסטיבלים כזו, וזה כל היופי. הכוריאוגרפיה כאן מוקפדת ומהפנטת. הצמד רוקד כמו בהמות משולחות רסן, בחוסר הטעם והטקט המאפיין אנשים שהם יפי נפש רק בתיאוריה. המבע הקולנועי מלא משמעות. נראה שהשניים מודעים לקיומה של המצלמה, ומודעים לקיומו של הקהל. הם רוקדים בשבילנו ונגדנו. הם תופסים את כל המרחב ואי אפשר להתעלם מהם, אבל גם אי אפשר לדעת מה בדיוק הם רוצים.
הריקוד אגרסיבי ולא נעים, מאיפה זה בא? האם האגרסיביות מבטאת את הזחיחות של שני הפריבילגים, המשוכנעים כי הכל שייך להם והם מלכי העולם? או שאולי השניים דווקא אכולי תסביכים נפשים ומיניים והריקוד משחרר להם את התסכולים? בהמשך יגיעו עוד כמה סצינות מסחררות וחידתיות שכאלה. כולן מעידות על התבונה של חגואל, על הכישרון הקולנועי שלו, ועל יכולתו להתיך בין צורה ותוכן, דימויים וצלילים, מצלמה ותנועה. בכולן יש אמירה ועוצמה, הרס וארס, אבל גם מספיק מרחב לקהל להכניס את הפרשנות שלו. כל אלה הופכים את ״אזרח מודאג״ לאחד הסרטים הישראלים הטובים של השנים האחרונות.
את צמד המפזזים מגלמים אוריה יבלונובסקי ולנה פרייפלד, שהצטיינה השנה גם ב"ולריה מתחתנת". את בן מגלם שלומי ברטונוב, בדרך כלל כוכב תיאטרון, ובצדו אריאל וולף מגלם את רז. כולם מעולים. למהגרים האפריקאים יש פחות מקום בתסריט, מלבד סצינה אחת שבה אנו זוכים לשמוע את סיפורו האישי של הקורבן. זו החולשה של “אזרח מודאג", שלא מפתח את הדמויות הלא לבנות שלו, ובעיקר משתמש בהן כרקע בשביל הסיפור של הפריבילגים. מצד אחר, מדובר אחרי הכל בסרט ישראלי דל תקציב באורך 80 דקות, וברור שהיריעה לא מספיק רחבה בשביל קווי עלילה נוספים.
כך או כך, הכוכב האמיתי של הסרט הוא כמובן שואב האבק הרובוטי, שמופיע במערכה הראשונה, חוזר במערכה השנייה ומגיח שוב גם בשלישית, ובפעם הזו התפקיד הסמלי שלו משתנה. בסופו של דבר, הוא מסמל לא רק את הבורגנות של הגיבורים, אלא גם את הגישה שלהם לחיים. הם מטנפים, מלכלכים ועושים בלגן, ואז בא מישהו ומנקה בשבילם, כדי שהם יוכלו להמשיך בשגרת יומם ולעשות עוד ילדים שיגדלו להיות כמוהם.