האדם הבא שנפגוש חי חיים עריריים, לאחר התאלמנות ועצב מתמשך. על פניו, לא ממש ברור אילו תחביבים יש לו והאם בכלל מסוגל לעשות משהו להנאתו, במיוחד כעת כשיצא לפנסיה. אולם, שינוי קטן בחייו עלול להפוך את הפרספקטיבה שלו על העולם ולגרום לו לתהות האם יש תכלית לקיומו.
"איש ושמו אוטו" מגולל את סיפורו של אוטו אנדרסון באמצע גילאי ה-60 שהתאלמן זה עתה. הסרט מבוסס על רב המכר השבדי של פרדריק בקמן, "איש ושמו אובה", שעבר עיבוד קולנועי בסוף 2015 וזכה לשבחים רבים.
אישיותו של אוטו אנדרסון לא כל כך נעימה, בלשון המעטה. הוא שונא לדבר עם אנשים, מקבל התקף זעם כשמשהו לא נמצא במקומו, מתנשא בצורה מגעילה על רוב שכניו, ועל הדרך, גם מתנשא על כל אדם אחר שלא ראוי בעיניו להתייחסות. למרות כל אלו, הוא מסוגל להראות מעט מטוב הלב שלו, אך זה צץ רק במקרים מיוחדים.
בתחילת הסרט נראה אוטו כמי שמנסה להתאבד, כאשר המניעים המדויקים לכך טרם התבררו לנו. אך רגע לפני שאוטו עושה לעצמו נזק, הוא מגלה שמולו עוברת לגור משפחה אמריקאית-מקסיקנית צעירה שעושה ברחוב בלגן בשל המעבר. אוטו לא מסוגל להתמודד לשנייה עם כל הבלגן שרואה מעבר לחלון, ויוצא אליהם בניסיון להחזיר את הסדר לשכונה הקטנה.
מרגע שהם נפגשים, אנו יוצאים למסע המלווה את אוטו ביחסים עם שכניו החדשים, שגורמים לו לצאת מאזור הנוחות שלו ומעלים במוחו זיכרונות שחושפים עוד פרטים דרמטיים ומרגשים על חייו, בניסיון להבין מה בדיוק הוביל אותו למצבו הכל כך קודר באותה נקודת זמן.
לתפקיד הראשי לוהק טום הנקס בניסיון לשחזר את ההצלחה של הסרט השבדי, ונציין שבעלילה כזאת מדובר חד משמעית ב-"One man show". על הנקס הוטלה המשימה להוציא מהדמות הזאת הרבה מאוד צדדים אמוציונליים, מרגעי שבירה קיצוניים ועד מקרים של גילויי לב מרגשים.
בעייני, ידעו היטב בהוליווד מי האדם המתאים ביותר לקחת לגלם את התפקיד הראשי והם ממש לא פספסו. הנקס, שחקן בחסד, מחזיק את הסרט סביבו ולא מותיר רגע שבו אי אפשר להאמין למה שעובר עליו, גם במקרים הקיצוניים ביותר. בעיניי, יש משהו באינטרפרטציה שמביא הנקס שמאוד מתאימה לו כאן דווקא בשל דמויות שגילם בעבר.
כאמור, אוטו הוא אדם עצבני עם OCD, חסר טאקט, מופנם ושקט למדי. התכונות האלה מציגות לנו אדם די ייחודי, של דמות שלא ממש יודעת לתקשר כראוי עם הסובבים אותה וחושבת שכל מה שהיא עושה זה בסדר. בעייני, חלק מהמאפיינים שציינתי כאן הזכירו לי משום מה מעט מדמותו של הנקס כ"פורסט גאמפ". נכון, זו השוואה מאוד גדולה ולא לגמרי מדויקת, אך היה נראה שהנקס כבר הגיע לסרט הזה מוכן לחלוטין.
אם נשים לרגע את הנקס בצד, נגלה עלילה יחסית מרגשת, אולם בעלת מעט סצנות שכתובות לא אמין. לדוגמה, פלאשבק של הנקס הצעיר רואה את אשתו המיועדת בתחנת רכבת מפילה ספר מהתיק, ועושה מסע מפרך בתחנה רק כדי למצוא אותה ועוד עולה על רכבת אקספרס למקום שלא רצה להגיע. או למשל, סצנה של דייט גרוע שלו כאדם צעיר שמשום מה גורם לאשתו המיועדת להתלהב במיוחד.
עם זאת, חשוב לציין שהסרט כן מציג הרבה סצנות מלוות בפלאשבאקים שעושות לנו השלמה די מרגשת באותו הרגע למה שאנחנו רואים עבור אוטו המבוגר. בשל כך, נוצרת ניגודיות גדולה בין אירועים עצובים בעבר למשהו משעשע בהווה. לא פעם מצאתי את עצמי מתרגש ממשהו עצוב ומיד לאחר מכן צוחק עם מעיין "שבירת קרח" של הסיטואציה שנוצרה, ונועדה להמשיך ולהניע את הסרט הלאה.
אני מודה שעד אמצע הסרט הייתי בטוח שמדובר בעלילה יחסית פושרת, עם רגעים מעט לא נעימים או עם קצת אתנחתות קומיות. אולם, ככל שהזמן חלף כל חלקי הפאזל התחברו וגרמו לתחושת הזדהות גדולה שקשה להותיר אותנו אפאטיים אליה, וכן, לעיתים גם אפילו בלי עין יבשה, כמו שקרה לחלקים מהאולם (כולל עבדכם הנאמן).
אולי אני יחסית יותר רגשן, ואולי זה גם החיבור למשחקו של הנקס, "איש ושמו אוטו" הוא סרט חמוד למדי לאלו שאוהבים את הז'אנר הדרמטי, או לאלו שסתם רוצים לראות משהו מנחם. בעייני, בגלל שהסרט הזה מציג כל כך הרבה רבדים רגשיים, ניתן לתמצת את כל מה שמוצג תחת מילה אחת: "אנושיות".