ב-1988 כאשר ז׳אן ז׳ק אנו ביים את אחד מסרטי הטבע הגדולים בכל הזמנים - ״הדב״, ספק אם הוא חשב אפילו לרגע ש 35 שנה מאוחר יותר תבוא אליזבת׳ בנקס ותעשה צחוק כל כך היסטרי מהדובים שהוא עקב אחריהם ותיעד בכזו אומנות עילאית במשך יותר מחצי שנה. אבל הנה אנחנו, מסתבר שבאמת אין יותר פרות קדושות, או, במקרה הזה - דובים מסוממים.
״חומר דוב״ (כנראה התרגום הכי מוצלח אי פעם מאנגלית לעברית לטייטל של סרט) הוא קומדיית אימה טראשית לחלוטין, מהסוג שהיה נפוץ מאוד בסוף שנות ה 80 ושנות ה 90, שנים בהן סרטי אימה הפכו ליותר ויותר אבסורדיים עד לנקודה בה היה כמעט בלתי אפשרי לפחד מהם. אז באו הפארודיות, בין אם ברצינות או לגמרי במקריות, והפיחו חיים חדשים בז׳אנר.
הסרט, שמתאר מעין אגדה אורבנית, אבל כזו שמקורה באירוע אמיתי, מבוסס על תאונה שעצם התיאור שלה מספיק בשביל לגרום לאדם ממוצע לצחוק - מטוס מתרסק בשמורת טבע בדרום ארה״ב כשעליו משלוח קוקאין גדול. סוחרי הסמים שאיבדו את הסחורה שלהם, שוטרים שמנסים למצוא אותה, ואמא דאגנית שביתה הלכה לאיבוד באותה שמורה כולם מתכנסים באותו זמן ולאותו מקום. רק שאף אחד מהם לא מתאר לעצמו שדב גדול מאוד ועצבני מאוד כבר מצא חלק מהמשלוח ועיכל כמות לא הגיונית בעליל שלו.
הסרט מתפצל למספר עלילות משנה, כאשר דווקא זו שאמורה להוביל את הצופים לשיא רגשי כלשהו (הילדה הקטנה והחצופה שהולכת לאיבוד ואמא שמחפשת אותה) היא העלילה שתעייף אתכם ותותיר בכם אפס איכפתיות. קארי ראסל (״האמריקאים״, ״פליסיטי״) היא אותה אם, ובתחילת הסרט היא מעוצבת כמו סוג של ״נערה אחרונה״ במיטב המסורת, אבל היא ממש לא הדבר הכי מעניין כאן.
דווקא הקשר המוזר בין הדמויות של אלדן איינרייך (״סולו״), ואוש׳ה ג׳קסון ג׳וניור (Straight Outta Compton) עושה את הסרט להרבה יותר מבדר. הם והדוב המסומם.
ואם כבר בדוב מסומם עסקינן - אז כדאי לכם להתכונן למיטב הלהיטים של סרטי אימה - הרבה קפיצות, הרבה שימוש מיותר במוזיקה איטית וקריפית, רמת משחק שנעה בין אדישה ל״טומי וייסאו״, והרבה, הרבה קלוז אפים של חלקי גוף מבותרים, נמחצים ונאכלים ע״י דב. אבל בחציו השני של הסרט קורה משהו מוזר למדי - מד האבסורד עולה ל 13, וכל הדברים שהיו איטיים ומשעמים בחצי הראשון פשוט הופכים לקומדיה מטורפת והזויה עם קצת דם (אוקיי, הרבה דם).
בסופו של דבר - סרטים כאלו לא יזכו באף פרס, אבל אם תיאור העלילה לא הבריח אתכם ואתם כבר סקרנים דעו לכם שלסרטים כמו ״חומר דב״ יש מדד אחר לחלוטין להצלחה. מדד שבו יש רק שאלה אחת - ״האם הסרט הצליח לבדר אתכם?״. למרות כל מגרעותיו - מבחינתי לפחות - התשובה היא ״כן״.
נ״ב - באמת? ככה נפח את נשמתו הקולנועית שחקן מוערך כמו רייט ליוטה?