דבורה הגדולה: סיפור חייה הסוערים של דבורה בקון

בלילה שבין 17 ל־18 במרץ 1983, כהרגלה בקודש, בילתה השחקנית דבורה בקון (או “דבי", בפי חבריה) בחברת חבריה הטובים בבר “המסבאה", שבו גם שימשה בעבר כדורמנית. “היא ישבה שם עם חברים כמו שלום פסנר ומשה איש כסית, ובשעות הקטנות של הלילה הם התערבו מי עושה סקי מים. דבורה, שהייתה מטורפת בראש, ג'ברית, אמרה: "אני עושה סקי מים!", משחזר בעל הבר וחברה הקרוב יענקל'ה טל.

“איש כסית שאל אותה: 'את, השמנה, עושה סקי מים?'. והיא ענתה, בחוצפה האופיינית לה: 'באבא ובאמא שלך כן'. הוא אמר לה: 'אני מתערב איתך על 1,000 דולר שאת לא עושה סקי מים'. והיא, בסגנון שלה, ענתה לו: 'תן 1,000 דולר, יא בן זונה'. איש כסית הוציא 1,000 דולר, נתן לה, והיא שמה אותם בכיס הקדמי של האוברול שלה, ארזה מזוודה קטנה ונסעה לאילת", סיפר טל.

“היא לקחה מונית של חברת הסעות ונסעה עם עוד ידיד. הנהג שתה תוך כדי נסיעה, נהיה שיכור, והיא כל הדרך צעקה לו 'תעצור, יא בן זונה, אני רוצה לרדת, תעצור, אתה תהרוג אותנו'. הוא היה שיכור, התעלם והמשיך לנסוע כמו מטורף, לא נתן לה לרדת. בירידות מערד לכיוון אילת הוא נכנס בתוך קיר, האוטו התהפך, היא עפה עם הראש בתוך העמוד של האוטו, נפתח לה הראש והיא נהרגה במקום. הנהג והידיד נפצעו. 
“אותו ידיד, שאני לא זוכר את שמו, בא למועדון וסיפר לנו על כך. את אותם 1,000 דולר שעליהם היא התערבה - מצאו בכיס שלה".

שנה לאחר מותה, נהג המונית יצחק חזן נשפט ונידון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. רישיונו נפסל למשך עשר שנים.
התאונה הסעירה את עולם הבידור, שהתקשה לעכל שבקון, בת 32 בלבד, איננה. במקום שבו התרחשה התאונה שגבתה את חייה, ניצבת אנדרטה לזכרה.

בהלווייתה בבית העלמין חולון נכחו חבריה הקרובים, בהם יזהר כהן, קורין אלאל, יהודה ברקן, צבי שיסל, פנינה רוזנבלום ועוד, ובמלאת שנה למותה התקיים ב"מסבאה" ערב מיוחד לזכרה, מלא בהומור וצחוקים, כמו שהייתה רוצה. באותה שנה הקליטה חברתה הטובה קורין אלאל לאלבומה הראשון שני שירים שנכתבו, הולחנו והושרו לזכרה: “חיה בתוך קופסה" ו"בננ".

רק חמש שנים ארכה הקריירה הקצרה שלה, אבל היא הצליחה, בכמה תפקידי משנה, להיות אחת הדמויות הקלאסיות בקולנוע הישראלי. לנצח תיזכר בקון מסרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן “חייך, אכלת אותה!" וכמ"כית העצבנית דבורה מ"ספיחס" והספין אוף שלו “סבבה" (שיצא לאקרנים כארבעה חודשים אחרי מותה).

לזרוק את הבעיות לים 
הוריה, אריה ופולה, נפטרו מזמן ואחיה הגדול היחיד, משה, נפטר ב־2021. “דבורה נהרגה שבוע לפני שנולדתי, אבא שלי קם מהשבעה ישר לחדר לידה", מספרת אחייניתה, טלי בקון. “בהתחלה שקלו לקרוא לי על שמה. בסוף אחיי בחרו בשם 'טלי'. לצערי אבא לא הרבה לדבר עליה בבית. אני מניחה שזה לא היה קל בשבילו לאבד אחות יחידה. האחים שלי גם לא ממש זוכרים אותה כי היו קטנים כשהיא נהרגה, ואין לנו עוד משפחה או מידע רב עליה מלבד תמונות. אחי אומר שכאשר ברוק שילדס וברברה סטרייסנד ביקרו בישראל, הן התאהבו בה והתחברו איתה מיד".

בקון נולדה ב־24 בפברואר 1951 בתל אביב. הוריה, ניצולי שואה, עלו לארץ מפולין. אריה עבד כסדר דפוס בעיתון ביידיש, ופולה (מבית פשיטיק), הייתה עקרת בית. “היא לא הרבתה לדבר על אביה אלא בעיקר על האמא", מספר טל. “אמא שלה הייתה כל החיים שלה. הן היו מאוד קרובות וקשורות והן דיברו על הכל בפתיחות ובחופשיות".

“הקשר של דבורה לאמא שלה היה הדוק", מציין חברה הקרוב, הזמר יזהר כהן. “גם לאמא שלה ולי היה קשר חזק. היא כל הזמן הייתה אומרת לי: 'תזרוק את הבעיות שלך לים'. אחרי שדבורה נפטרה, לבה של אמה נשבר. הייתי מבקר אותה כל הזמן, לוקח אותה לבדיקות רפואיות ולטיפולים ודואג לה. היא נפטרה ממחלה שנה וחצי אחרי שדבורה נהרגה. לדעתי, המוות של דבורה קיצר את חייה. זה היה עצוב".

דבורה גדלה ברחוב שולמית שליד דיזנגוף ולמדה בבית הספר תל חי. בשכונת גן רות, שכונת ילדותה, זכתה בפי חבריה לכינוי “אסקה" (Eska). היא נהגה להגיע באופן קבוע לטקסי קבלת השבת שנערכו ב"בית תבורי", שהיה סמוך לביתה, ולשבת שעות על הברזילים ליד קולנוע “אסתר" המיתולוגי.

בקון, שסימן ההיכר הבולט שלה היה ממדיה הגדולים, הייתה ילדה רזה. “עד גיל 6 הייתי מקל", סיפרה בעבר. “מאוחר יותר התחלתי להשמין והבנתי שבמקום לבכות על כך, אני אהפוך לבדרנית. התחלתי לאהוב את המראה החיצוני שלי ויצרתי תדמית של מצחיקנית ובריונית ביחד. זה עבד. בשכונה הייתי שולטת על כל הילדים. אבל תמיד עשיתי בידור".

“דבורה לא הייתה בבית הספר מסוג התלמידים המבריקים, אבל הלב שלה היה ענק", אומר ידיד נעוריה וחברה לספסל הלימודים חיים קספרסקי. “כשהיינו משחקים ודבורה, שהייתה גדולת ממדים כבר כילדה, הייתה רואה ילד שמישהו מתנכל לו, הייתה ישר ניגשת אליו, מחזקת אותו, משגיחה עליו, עוזרת לו וצועקת על מי שהציק לו. כולם פחדו ממנה כילדה, אבל היא הייתה נשמה טובה".

בקון החלה לעבוד עוד כתלמידה בחטיבת הביניים: בימים עבדה כמזכירה במגרש לסחר מכוניות בפרישמן פינת ריינס בתל אביב, ובערבים למדה פקידות. “הלימודים לא עניינו אותי", אמרה. “רציתי לעשות כסף ואת זה ראיתי במסחר. בחרתי במכוניות, כי זה תמיד משך אותי. הגיעו למגרש המכוניות כל מיני טיפוסים, גם בעייתיים, אבל הסתדרתי עם כולם, וגם העבריינים הכי גדולים פחדו ממני. יצרתי מוניטין".

“דבורה הייתה הבוסית במגרש המכוניות הזה", נזכר קספרסקי. “היא הייתה רוחצת את המכוניות, מתדלקת אותן, גובה את הכסף על החנייה וכבר אז גילתה חוש עסקי טוב".

בגיל 18, על אף רצונה להתגייס לצבא - הדבר לא יצא לפועל. “רציתי להתגייס לנח"ל, אבל במחזור שלי היה עודף של בנות ולא גייסו אותי", הסבירה פעם. “אז במקום זה הוצאתי רישיון נהיגה וביטוח מיוחד לכלי רכב והתחלתי לעבוד כסוחרת מכוניות". 

פרוטקשן והצחקות 
בשנת 74' זכתה להופעתה הראשונה בטלוויזיה בסדרת הטלוויזיה “דלת הקסמים", שבה גילמה אישה ברחוב. “בגלל הנוכחות שלי הזמינו אותי להשתתף בתוכנית, לא חשבתי שאני שחקנית, אבל ידעתי שאני בדרנית", אמרה. הופעה טלוויזיונית נוספת שלה זכתה הייתה בתוכנית “זה הסוד שלי", בתור בעלת סוד שהיה עבודתה, האמיתית, בפנצ'רייה.

"אני אוהבת להצחיק, אני מצחיקנית מלידה", סיפרה פעם. “הייתי יושבת עם 20 איש ומצחיקה את כולם בחינם, עד שחשבתי: 'למה לא להצחיק אלפים ולעשות מזה כסף?'. כך נולד אצלי הרעיון להיות שחקנית ובדרנית מקצועית. לא למדתי משחק ולא באתי מרקע של משחק, נולדתי לתוך זה. זה כישרון טבעי".

באמצע שנות ה־70 אימצה מקצוע חדש - סלקטורית, דורמנית ושומרת ברים, בין היתר עבדה כסלקטורית במועדון “21" בתל אביב (מועדון הגייז הראשון בישראל), במועדון ה"פיקוקס" (ליד כיכר אתרים), במועדון “אפוקליפסה" וכן בדיסקוטקים שניהל טל, בראשם “המסבאה". 

“היא עבדה במקומות שלי החל משנת 77'. דבורה הייתה בריונית ובריאה, ואנשים פחדו ממנה. אם מישהו היה עושה דאווינים, היא הייתה צועקת עליו: 'עוף מפה, יא בן זונה, לפני שאני מפרקת לך את התחת'. היה לה פה וביטחון עצמי מופרז. היא הייתה הדורמנית הראשונה בישראל ותפורה לעבודה הזו".

היה לה גם הומור מדהים. לפעמים כשהייתי מגיע למועדון, היא הייתה צועקת לי: 'יענק'לה טל - שב לי על התלתל'. לא היה מצב שהיית יושב לידה ולא מתפקע מצחוק מהבדיחות והסיפורים שלה. למרות שהייתה לה תדמית קשוחה והיא הייתה בריונית, היא הייתה מאוד רגישה ועם לב זהב. אם היית בוכה, היא הייתה בוכה יחד איתך. היא הייתה מאוד מאוד רגישה", נזכר טל.

“אני אוהבת את חיי הלילה והכרתי שם גם את אנשי העולם התחתון", סיפרה בעבר. “במשך הזמן יצרתי איתם יחסים הדדיים של כבוד והערכה. אני לא הפרעתי להם והם לא הפריעו לי". בשל מקצועה זה, זכתה באותה עת בקרב חבריה לכינוי ההומוריסטי “דבורה פרוטקשן".

בקון גם הייתה בליינית בלתי נלאית, בילתה במועדונים השונים בתל אביב. היו רואים אותה ב"אפוקליפסה", “המשפחה", “קיסר" ו"המסבאה". את הבילויים הסוערים נהגה לסיים בשעות הבוקר המוקדמות במסעדה של מלון “הילטון", שהייתה פתוחה 24/7. ברוב הפעמים הייתה נראית עם כוס בירה וסיגריה ביד, לבושה במכנסי ג'ינס ובחולצת טי.

“פעם הלכתי לבלות במועדון 'קרוואן' ביפו, שבו היא עבדה ככרטיסנית וכשומרת סף, וכשהיא ראתה אותי היא אמרה לי: 'חיים, בשביל מה קנית כרטיס? אני פה'. אמרתי לה: 'לא חשוב, קניתי'", משחזר קספרסקי. “למחרת היא באה לחנות שלי, הביאה לי שתי הזמנות ואמרה לי: 'קח, בפעם הבאה שתרצה לבוא - תדבר איתי'. היה לה לב רחב".

שמש, זה הסוף שלך 
מי שגילה אותה היה השחקן־במאי צבי שיסל, שליהק אותה בשנת 1977 לסרטון פרסומת של “טרופית", שבו היא קופצת בבגדים למים. “שיסל אהב להסתובב בברים ותמיד נמשך לאנשים פשוטים, כאלו שאומרים דוגרי מה הם חושבים וכך נוצר קשר איתה", מספרת נועה שיסל, אלמנתו. “כנראה התרשם ממנה בבר שבו היא עבדה. הוא בחר בה לפרסומת הזו לפני שהייתה מוכרת. אני זוכרת שהיה מצב רוח מעולה בזמן הצילומים". לימים שיסל ליהק אותה לסרט “סבבה" שביים, שהפך גם לסרטה האחרון.

“שיסל הבטיח שיעשה ממני סופרסטאר, והסרטון הזה הוקרן בכל בתי הקולנוע בארץ ונתן לי דחיפה עצומה", סיפרה בקון. בעקבות הפרסומת לוהקה בשנת 1978 לדגמן ג'ינס חדש מבית היוצר של “אופנת אושר" (“ג'ינס אושר - בצבעוני ובכל המידות"). כעבור שנה לוהקה לסרט הקולנוע הראשון שבו שיחקה, “נישואין נוסח תל אביב" בבימויו של יואל זילברג ובו גילמה מנהלת מועדון קלפים.

בשנת 1980 הייתה חלק מצוות המתחנים של סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן “חייך, אכלת אותה!" לצד ברקן, אריה מוסקונה, קרוליין לנגפורד ומושיק טימור. “ברקן אמר שיש לו סרט בשבילי, שיעשה ממני סטאר", אמרה. “חתמתי איתו על חוזה תמורת סכום סמלי, ועשיתי את הסרט. הכסף לא עניין אותי. מה שרציתי זה שהסרט יתפוס. יש כבר חברה גרמנית שמעוניינת להחתים אותי על חוזה להפקת סרטי פרסומת בגרמניה".

“היא הייתה אחת הראשונות שראיתי, שיודעת איך לעשות מהלימון לימונדה", אומר אריה מוסקונה. “עם ההופעה החיצונית והמראה שלה היא ידעה איך להפוך את זה לטובתה מבחינת הדמויות והתפקידים שהיא גילמה ולהפיק מזה את המיטב. היא הייתה מלאה בהומור. הומור זה היה משהו שהעסיק אותה יותר מכל דבר אחר".

“בניגוד לתדמית הקשוחה שלה, דבורה הייתה אישה זהב", מספרת קרוליין לנגפורד, ששיחקה לצדה גם בסרט “עם ישראל חי".

“הייתי מאוד צעירה כשהכרתי אותה לראשונה ב'חייך, אכלת אותה!' והיא שמרה עליי, כמו אחות גדולה. לעולם לא אשכח שכשילדתי את בני, ליאור, ויצאתי מניתוח קיסרי, אסי בעלי דאז (דיין - ד"פ) סיפר לי שדבורה נהרגה. היא הייתה נשמה טובה, טהורה ומתוקה, אישה כיפית ומדהימה. לקחו אותה לסרטים בגלל המראה שלה והיה לה כישרון טבעי להצחיק. לא הכרתי מישהו אחד שהיה לו משהו לא טוב להגיד עליה. היא הייתה כל כך אהובה".

“קודם כל היא הייתה גדולה וחזקה מאוד. באחת המתיחות הבלתי נשכחות בסרט של ברקן היא הרימה גברים על הידיים כמו תינוקות והעבירה אותם את הכביש", משחזר מושיק טימור. “היא הייתה חברמנית, אף פעם לא הלכה עם האף למעלה. היא הייתה מאוד אותנטית".

בשנת 1981 השתתפה בקון בסרטו של אסי דיין “עם ישראל חי" ובאותה שנה גם זכתה בעיתון “העולם הזה" בתואר “חתיכת השנה", וגברה על שמות כמו רינה מור, פנינה רוזנבלום ואילנה שושן.

בשנת 82' התגלגלה לגלם את דמות המ"כית הקשוחה והעצבנית דבורה בסרטו של בעז דוידזון “ספיחס", שיצר את אחת הדמויות האייקוניות בקולנוע. “כל כך נהניתי בצילומים", אמרה. “אחרי הסרט כל מיני ילדים עצרו אותי ברחוב וביקשו חתימה, זה שימח אותי מאוד. נולדתי להיות כוכבת. הייתי גדולה בסרט הזה. בכלל, אני מרגישה שלא אוכל לחיות יותר בלי הקולנוע". 

בסרט הקאלט גילמה את בת הזוג של סמ"ר שמש (יוסף שילוח), שמחזיקה אותו קצר. עם משפטים שאמרה לו כמו “שמש, אני אפרק לך את התחת!", “שמש, עכשיו זה באמת יהיה הסוף שלך, חכה עד שאתפוס אותך!", “תשב בשקט לפני שאני אכסח אותך!", גרמה למיליוני צופים במדינה (ומחוצה לה) לצחוק. בתום צילומי הסרט סחבה את דוידזון, צחי נוי ושאר חברי הקאסט ל"מסבאה" לבילוי של צחוקים ואלכוהול. באותו בילוי ערכה תחרות שתיית בירה וזכתה במקום השני.

“בזמן צילומי הסרט היא עבדה כשומרת סף ב'מסבאה'", נזכר צחי נוי, שגילם את דמותו של יודל'ה בסרטים. “היא ומוישל'ה איש כסית היו מאוד קרובים, הם היו יושבים בחדר שלהם בסט, מעשנים הרבה וצוחקים. הייתה כימיה טובה גם בינה לבין יוסף שילוח, שהמשיכה אל מאחורי הקלעים, ורואים את זה גם בדינמיקה ביניהם בסרטים האלה. דבורה שיחקה דמות גסת רוח, מה שהיה שונה לגמרי מהאדם הטוב והרגיש שהיא הייתה בחיים". 

לעשות כסף - והרבה!
בקון הייתה תמיד מסמר המסיבה, בעזרת תועפות של כריזמה והומור סחפה אחריה את כולם. חבריה מספרים כי הייתה לארג'ית, אהבה להזמין את כל מי שהיה בחברתה לדרינקים על חשבונה, לחלק מתנות ולעזור לכל מי שהיה צריך. “לאן שאני לא מגיעה אני עושה בידור, אני רק פותחת את הפה - וכולם צוחקים", נהגה לומר.

“הכרתי אותה בשנת 75', כשניהלתי פאב ברחוב ירמיהו בתל אביב והיא נהגה לשבת אצלי", משחזר טל. “מהר מאוד התחברנו והפכנו לחברי נפש. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. היה לה לב ענק, היא הייתה נשמה ענקית. דיברנו על הכל. דבורה הייתה ספר פתוח ולא שמרה שום דבר בפה. מה שהיית שומע ממנה זה בדיוק מה שהיא הייתה חושבת. היא לא דפקה חשבון לאף אחד. מי שהרגיז אותה היא הייתה צועקת עליו ומקללת אותו. 

“דבורה אומנם לא למדה בבית ספר למשחק, אבל הכישרון היה לה טבעי והיו לה יציאות פתאומיות. היא הייתה בשוק מההצלחה הגדולה שלה זכתה עם הפרסום בסרטים, זה עשה אותה מאושרת. בכל פעם שהיא הייתה חוזרת מצילומים, היא הייתה משתפת אותי בכל החוויות וההנאה שהייתה לה מלשחק בסרטים. היא אהבה את החיים. חבל שהחיים האלה נקטעו מהר מדי".

“דבורה הייתה מלאך בחיי", אומר כהן, החבר הקרוב ביותר שלה. “אחרי הזכייה באירוויזיון הייתה לי התמוטטות עצבים. באותו זמן היא הייתה חברה טובה של אח שלי, חופני, ויצא שהתקרבנו ומיד הפכנו לחברים טובים. היא הייתה לידי לאורך מספר שנים, לא זזה ממני מטר, סייעה לי להתמודד בתקופה הקשה ביותר שעברתי. היא הייתה דמות משמעותית בחיי. אף אחד לא הבין מה הקשר בינינו, כי אני הייתי 50 ק"ג והיא הייתה 120 ק"ג", נזכר כהן.

"היא ישבה לצדי 24 שעות ביממה ורתמה את כל חייה לעזור לי לעמוד על הרגליים מחדש. תמיד היא אמרה לאנשים 'על גופתי המתה, הוא ייצא מזה'. זו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה, כי היא נהרגה בדיוק כשהתחלתי להתאושש. אחרי שעמדתי קצת על הרגליים, נפרדנו מהיחסים של 24/7, אבל עדיין נשארנו קרובים. הייתי בהופעה בחיפה כשהודיעו לי שהיא נהרגה, והרגשתי כאילו כיבו את האור בעולם. זה היה טראומטי".

"דבורה הייתה דמות ייחודית, עם אור והילה. בכל מקום שהיא נכנסה אליו האנרגיה הייתה עולה למעלה והיא תפסה את תשומת הלב. כשהיא הייתה עוברת ברחוב, אנשים היו עוצרים אותה, היו שמבקשים חתימה, קוראים בשם שלה. פעם אמרתי לה: 'כולם חושבים שאת בריונית, אבל את כזו רגישה, עם כל כך הרבה נתינה בתוכך', היא צחקה ואמרה - 'הכל דאווין'. היא הייתה דמות צבעונית, מין ליצן, אבל ליצן מוערך ואהוב. היא הייתה חברה של כל הבוהמה התל אביבית וגם של כל הערבים מיפו, כי היא דיברה ערבית, ובבית היא דיברה יידיש עם אמא שלה. היא הייתה כל כך ייחודית", סיכם.

בשנת 1993, עשור אחרי פטירתה, הקליט כהן שיר בשם “אני ודבורה הגדולה", שקובי לוריא כתב את מילותיו לאור סיפורים ששמע עליה מחבריה הקרובים. קורין אלאל, חברתה, הלחינה.

בשנים שבהן הייתה מפורסמת כשחקנית וכבוהמיינית, צצו לא מעט שמועות לגבי בני זוגה הפוטנציאליים של בקון. בראיון התייחסה לזה: “אני לא פחות מושכת מדוגמניות. יש כאלה שאוהבים נשים גדולות כמוני. אני יכולה להשיג כל גבר שאני רוצה, ואני אוהבת גברים יפים - כמה שיותר יפים". 

“למרות שחשבו שהיא לסבית, כי היא הייתה 'טום בוי', היה לה בן זוג טרי בשבועות האחרונים לחייה", מגלה טל. “הם היו מאוד מאושרים והיא הייתה שמחה על כך שסוף־סוף מצאה אהבה, חבל שזה נגדע לפני שהיא הספיקה ליהנות מזה".

בקון נהגה לדבר בראיונות באופן פתוח על משקלה: “אני שלמה עם ההופעה שלי", אמרה פעם. “בעבר עשיתי דיאטה והורדתי 40 קילו במשקל. זה היה ממש מבצע רציני, אבל במשך הזמן העליתי חזרה. עם בגדים אין לי בעיה. יש כמה מפעלי בגדים מיוחדים. כל עונה אני עושה סיבוב מפעלים ומתאימים לי את הבגדים הכי אופנתיים. אני לובשת חולצות ומכנסיים מספר 58. הנעליים מספר 41. שולחים לי גם בגדים מחנות מיוחדת למידות גדולות בלונדון. 

“היום מה שמעניין אותי זה הקריירה, אני רוצה להצחיק ולהרוויח כסף. אני חושבת שאני בנויה לשחק. אני חופשייה לפני המצלמה, וחוץ מזה אין הרבה כמוני. אני יכולה לשחק גם תפקידים עצובים, אבל המקום שלי, לדעתי, זה בקומדיה. בניתי לי תדמית של שמנה מצחיקה, ועכשיו הגיע הזמן לקצור את הפירות. לרזות? אולי בעוד כמה שנים. בינתיים אני רוצה לעשות כסף, והרבה!".

ואכן, עם הצלחה המסחררת בקולנוע והפיכתה למפורסמת, ההצעות לא פסקו מלהגיע: היא החלה להנחות תצוגות אופנה, עבדה על תוכנית יחיד ראשונה כסטנדאפיסטית ואף החלה לתכנן כתיבת ספר על חיי הלילה של תל אביב.

שלושה שבועות לפני שנהרגה חגגה מסיבת יום הולדת 32 נוצצת במועדון יחד עם כל חבריה. לכבוד יום הולדתה תפר לה האופנאי איב דה מרדיקס אוברול מבד נמר במתנה. היא הזמינה עוגת ענק וחתכה אותה במו ידיה, כששישה אנשים הרימו אותה 32 פעמים ועוד פעם אחת לשנה הבאה. “אני מאושרת וחיה את החלום", אמרה אז. זמן קצר לאחר מכן, באותה נסיעה לאילת - החלום נגדע.

“ולפעמים אני מקשיב אני שומע את קולה
כאילו שנינו באביב ברחובות של תל אביב
אני ודבורה הגדולה

אהבה לשחק דאווין של גברים
היא הייתה מהבר מעיפה שיכורים,
האמת מבחוץ נראתה חזקה
מבפנים היא הייתה כמו תינוקת רכה

היא הייתה איכשהו מסתדרת יפה
תמיד אלף דולר עמוק בחזה,
רגל על רגל באוברול ג'ינס
היא הרוויחה כמו קינג וחייתה לה כמו פרינס

היום היא צוחקת עם המלאכים
פותחת שולחן ונותנת פתיים,
שותה עם כולם מספרת בדיחות
ועם מוישה עושה עוד סרטי מתיחות"

(מתוך השיר “אני ודבורה הגדולה".
מילים: קובי לוריא, לחן: קורין אלאל) 