"אייר", סרטם החדש של בן אפלק ומאט דיימון, מספר על הצד העסקי של הנעל שהעלתה את חברת "נייק" להיות נעל הכדורסל המובילה בעולם. השם המלא הוא "איייר ג'ורדן", אבל נראה שבאופן מכוון הסרט בחר לצמצם את שמו כדי להדגיש שזה לא עוד מפעל שבא לחנך את הדור הצעיר במעלותיו של שחקן הכדורסל הגדול ביותר בעולם.
בן אפלק, שגם ביים את הסרט, משחק את פיל נייט, מנכ"ל נייק, ומאט דיימון הוא סוני וקארו, יועץ אסטרטגי לחטיבת הכדורסל של נייק, שעד 1984 חלשו על תחום נעלי הריצה אבל הסתרכו מאחורי אדידס וקונברס בכדורסל. הכימיה ביניהם מעולה, והם משפרים האחד את משחקו של האחר בכל פעם ששניהם יחד על המסך.
מה שנראה לנו היום כמו הימור עסקי פשוט, היה ב-1984 שבירת כל החוקים. מייקל ג'ורדן עוד לא נבחר בדראפט אפילו כשסוני וקארו החליט לשים עליו את כל הקופה. הסרט מתאר את התהליך שהוביל את המהלך הזה, והמאבקים שהתחוללו במספר חזיתות כדי לאפשר לתופעה הזאת לקרות,
כשהסרט נכנס להפקה בן אפלק פנה למייקל ג'ורדן לקבל את ברכתו (בלעדיה לא היה אפילו מתחיל לצלם), וזה היה ג'ורדן עצמו שאמר שויולה דייויס צריכה לשחק את אימו, דלורס. התסריט שופץ והותאם לנוכחותה של השחקנית המצוינת הזאת, והיא לא מאכזבת. עוד משתתפים בסרט כריס טאקר בתפקיד הווארד ווייט, מנהל חטיבת הכדורסל של נייק וג'ייסון בייטמן בתור רוב סטראסר, מנהל השיווק של המחלקה.
הסרט בנוי בצורה מצוינת ולמי שלא מכיר את נעלי "אייר ג'ורדן" הסרט גם יהיה מותח ומרתק. הבעיה היא שרוב הצופים, לפחות אלה מעל גיל 25, יודעים את סוף הסיפור וזה קצת גורע מהמתח שנבנה במהלך הסרט. אחת ההחלטות המוזרות היתה להביא שחקן בתפקיד מייקל ג'ורדן אבל להראות אותו רק מהגב או מוסתר ע"י אנשים אחרים כל הזמן. אפשר להבין את הרצון של ההפקה לא לשים את משקל הסרט על הדמות של מייקל ג'ורדן עצמו, אבל הפתרון שלהם יוצר אנומליה שקשה להתעלם ממנה.
הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים, מתובלים בתסריט קולח, משחק מרשים, פסקול מצוין ובגדים מזעזעים. ואלה שעתיים שיעופו לכם במהירות שיא.